בעקבות הדברים שאמר ג’קי לוי בתוכנית הרדיו “משפחה גרעינית” בגל”צ, התפתח דיון סוער על זכויותיהם של אבות ואימהות לאחר הגירושין. בכל שנה מתרחשים מאות מקרים בהם הורים גרושים באופן פורמאלי, שלא הצליחו לגשר על הפערים ביניהם במהלך הליך הגירושין שלהם, ממשיכים להתקוטט סביב נושאי הילדים גם לאחר הגירושין. פעמים רבות מקרים אלו זולגים לפסים אלימים וקשים המחייבים התערבות משטרתית ושל גורמי הרווחה. הדיון שעלה בימים האחרונים, אינו צריך לעסוק בגופו של עניינו של ג’קי לוי, אלא בנושא היחסים בין אבא לאימא גרושים באופן כללי. הדיון צריך לעסוק בשאלה – האם צריך להיות הבדל בין אבא ואימא לאחר הגירושין והאם ייתכן שהכללים הקיימים בחוק ובתרבות הגירושין בישראל, אינם תואמים את צרכיהם של מרבית הזוגות המתגרשים בישראל? מענה ענייני וברור לשאלות אלו ייקח את הדיון למקום פרודוקטיבי.
השיח השולט בעולם הגירושין, הוא שיח משפטי פורמאלי, המבוסס על מקרי קיצון ועל נתונים סטטיסטיים כלליים, שיח אשר מתעלם פעמים רבות מהנתונים ומהצרכים הייחודיים של כל משפחה מתגרשת באופן ספציפי. כתוצאה מכך הורים גרושים נשפטים במערכת המשפט לא על סמך מעשיהם אלא על בסיס דפוסי חשיבה כלליים שאינם משקפים את הלך רוחם ואת הצרכים של ההורים המתגרשים ושל ילדיהם. כך קורה שכל מקרה אנושי כואב הופך לתיק משפטי המתנהל בשפה ובדרך שמתרגמת בדרך עקומה רגשות וצרכים בסיסיים למונחים משפטיים ומונעת מההורים המתגרשים להשלים ולהגיע להידברות ביניהם.
לצורך הדוגמא אתן את המקרה של משה וציפי (שמות בדויים), זוג נורמטיבי שהחליט להתגרש ולא הצליח להגיע להסכם גירושין בהסכמה בעצמם. לאחר שנואשו מלשוחח ביניהם הם החליטו שעדיף יהיה אם הם לא ידברו ביניהם בכלל. בשלב זה שכרו שניהם עורכי דין אשר כתבו בשמם כתבי טענות אשר ניסו להציג את האחר כשטן ואת עצמם כהורה העשור. כל זאת בעיקר מתוך מטרה לקבל זמן רב יותר עם הילדים. כעבור שנתיים של מלחמות משפטיות בהם לא דיברו ההורים ביניהם אלא באמצעות מכתבים, מסרונים, דרך ילדיהם ובעזרת עורכי דינם, ולאחר שמילאו ארונות שלמים בקלסרים מלאי ניירות, התקבל פסק דין אשר הסדיר את זמני השהייה של כל אחד מההורים. שניהם לא היו מרוצים מהתוצאה הסופית אך הסתפקו בתחושה שהנה זה נגמר.
בתקופה הראשונה נראה היה שהדברים עולים על מסלולם, כל אחד מההורים ידע מתי תורו לקחת את הילדים ממוסדות הלימודים ומתי להשיבם ואכן הן פעלו בהתאם לפסק הדין. ברם כעבור מספר חודשים נדרשה ציפי לטוס לחו”ל במסגרת עבודתה, דווקא בימים בהם אמורים הילדים להיות בחזקתה. על כן ביקשה ציפי ממשה שיחליף עמה את ימי השהייה באותו שבוע ספציפי. אך מה שנראה הגיוני וטבעי בין הורים משתפי פעולה, אינו כל כך ברור כשהורים שוכחים כיצד פועלים בשיתוף פעולה זה עם זו. לכן משה לא הסכים לחילופין מאחר והוא לא מצא לנכון לעזור לציפי בעבודתה. מבחינתו יש פסק דין וציפי צריכה לכבד אותו. ואוי לה אם תפר את פסק הדין כי אז… או אז…. יגיש נגדה משה תביעה חדשה וידרוש לפתוח את זמני השהייה מחדש. בעצת עורך דינה שלחה ציפי למשה מכתב מפורט (שעלה 2000 ₪) ואיימה עליו בחזרה שתנקוט כנגדו בצעדים משפטיים שכנגד ושלא יאיים עליה. יותר מזה לא היה צריך וציפי ומשה חזרו לסבב נוסף בבית המשפט. אם קראתם את התיאור הזה וחשבתם שלא יכול להיות כדבר הזה, כנראה שלא הייתם מעורבים בתיקי גירושין בבית המשפט או בבית הדין הרבני. מדובר בסיפור שכיח המוכר היטב לעשרות אלפי זוגות מתגרשים בישראל.
באותו רגע בו אנחנו כבחברה מתחילים לנהל את השיח בנושא זכויות הורים בגירושין, ברמה הכללית ולא הפרטנית, אנחנו מפסידים בדיון. ולא משנה הדבר אם אנחנו בעד האימא או האבא לא משנה אם אנחנו גברים או נשים. כאשר הדיון אינו עוסק במעשיהם הישירים של ההורים המעורבים במקרה הספציפי ובבחינת מעשיהם ביחס לטובת הילד עצמו (שאינה בהכרח זהה לזו של ההורה) אנחנו חוטאים למציאות ולעצמנו כחברה.
מסיבות ביולוגיות בני אדם אינם מסוגלים לנהל דיון מסוג זה, המעורר שאלות בסיסיות בנושא הורות, בדרך ברורה, צודקת ומכבדת. בדרך שתאפשר הגעה להסכמות כאשר אנחנו מדברים בכותרות ובסיסמאות. אנחנו הרי מודעים לנטייה הטבעית של כולנו כבני אנוש, לפרשן את הסיטואציות האקטואליות בהתאם לתפישת עולמנו הסובייקטיבית. אך מה לעשות שלא כולנו חושבים אותו דבר.
הרשו לי להיות בוטה ולשים את האמת על השולחן – לא כל האבות ולא כל האימהות באמת דואגים לטובת הילדים ולא כל ההורים שמים את ילדיהם בראש סולם העדיפויות. פעמים רבות מדי ההורים (משני המינים) נוקטים בצעדים קשים אחד כנגד השני במסגרת מאבקי גירושין. מהלכים אלו אינם נעשים מתוך מטרה מוצהרת לפגוע בילד אך כאשר ברור שהם פוגעים בטובתו, הם לא תמיד נפסקים. ולהפך. פעמים רבות מדי אנו רואים הורים במאבקי גירושין שנוקטים בטקטיקות משפטיות אלימות גם לאחר שהם כבר מודעים לכך שהמלחמה פוגעת בילדים. גם אז לאחר שכבר ברורים ממדי הנזקים לילדים, הם ממשיכים לבחור להמשיך את המלחמה כדי להכניע את האויב (אבא או אמא של הילד). בסיפור הידוע על משפט שלמה מפצירה אמו הביולוגית של התינוק בשלמה שיחוס על הילד ולא יבתר אותו לשניים על מנת ולהציל את חייו. אותה אם מבינה שטובת הילד תהיה שהוא יהיה חי ולא איתה מאשר שימות. לצערי במאבקי גירושין לא תמיד הדבר ברור לשני ההורים.
כולי תקווה שהסיפור האישי של משפחתו של ג’קי לוי יסתיים בכך ששני ההורים יוכלו לשתף פעולה ולתפקד כהורים שותפים לילדיהם. זו תהיה בסופו של דבר הדרך הטובה ביותר להקל עליהם ועל ילדיהם.
