על פי החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) תשי”ט, 1959 אדם חייב במזונות בן זוגו על פי הדין האישי החל עליו. כאשר מדובר בבני זוג יהודיים חובת המזונות נקבעת על פי ההלכה היהודית והמשפט העברי. בהתאם לכך, כל אישה נשואה זכאית למזונות מבעלה כל עוד הם נשואים. על פי ההלכה היהודית הבעל היהודי מחויב בכלכלת אשתו ובסיפוק כל צרכיה כל עוד הם נשואים.
סוגיה זו רלוונטית פעמים רבות במקרים בהם בני זוג נפרדו זה מזה אך עדיין לא התגרשו. חובת המזונות קיימת גם במקרה של פרידה וזאת עד למועד הגירושין. כאשר בני הזוג חיים יחד הרי שלרוב נושא זה הוא כמעט מובן מאליו. נושא זה מתעורר פעמים רבות דווקא במקרים של פרידה וגירושין, כאשר הבעל מסרב לשאת או להשתתף בהוצאות האישה מרגע הפרידה או ההחלטה על פרידה.
הדבר משמעותי מאד במיוחד במקרים בהם האישה תלויה בבעלה כדי לכלכל את עצמה. לאשה במקרים אלו זכות להגיש תביעה לקבל מזונות אישה, אותה היא יכולה להגיש בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה, על פי בחירתה, אלא אם כן הוגשה קודם לכן על ידי הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני ונושא המזונות נכרך בה. במקרה כזה האישה תהיה מחוייבת להגיש את תביעת מזונות האישה לבית הדין הרבני.
זכותה של אישה לקבל מזונות אישה אינה מוחלטת וקיימות מספר עילות במשפט העברי, אשר בהתקיימן ניתן יהיה לשלול מהאישה את זכותה למזונות. עילות אלה הן, למשל: עזיבת בית המשפחה ללא סיבה מוצדקת (אלימות הבעל נחשבת סיבה מוצדקת) ניאוף (בגידה), כאשר האישה עובדת והכנסותיה מספיקות לכל צרכיה, וכן סיבות נוספות כגון אישה הגורמת לבעלה להפר מצוות או אישה המסרבת באופן קבוע לקיים יחסי מין עם בעלה.
הכלל המנחה בקביעת גובה מזונות אישה הוא “עולה עימו ואינה יורדת“, כלומר האישה אמורה לקבל דמי מזונות אישה אשר יאפשרו לה להמשיך לחיות באותה רמת חיים בה הורגלה במהלך חיי הנישואין. תשלום המזונות בהקשר זה צריך להספיק לכל צרכיה והכוונה היא לא רק לצרכיה הבסיסיים כגון מזון, דיור והוצאות הדיור אלא גם הוצאות נוספות כגון ביגוד, חוגים, חופשות, קוסמטיקה, החזקת רכב והוצאות נוספות שהיא היתה רגילה להוציא במהלך חיי הנישואין.
בקביעת גובה דמי מזונות אישה לוקחים בחשבון את יכולתו הכלכלית של הבעל הנובעת מרמת ההכנסה הנוכחית שלו מעבודה, הכנסות נוספות שאינן מעבודה כגון נכסים מניבים וכן פוטנציאל ההשתכרות שלו. אם חלה ירידה משמעותית במצבו הכספי של הבעל בתקופה בה מוגשת תביעת המזונות היא נלקחת גם כן בחשבון. בנוסף, נלקחת בחשבון גם יכולתה הכלכלית של האישה הנובעת מהכנסותיה מעבודה וכן ממקורות נוספים (כגון דמי שכירות מדירה שבבעלותה). אם לאישה הכנסות המספיקות לכל צרכיה, היא לא תהיה זכאית לקבל מזונות אישה, אם הכנסותיה מספיקות באופן חלקי אזי הבעל יידרש לשלם את ההפרש.
כאשר מדובר בזוגות הנשואים בנישואין אזרחיים, הרי שמבחינת המשפט העברי האישה אינה זכאית למזונות אישה כיון שההלכה אינה מכירה בנישואין אזרחיים כברי תוקף. יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי גם במקרה של נישואין אזרחיים לאישה יש זכאות לקבל מזונות אישה מתוקף דיני החוזים ולא על בסיס ההלכה היהודית.
כאשר מדובר בבני זוג ידועים בציבור, על פי ההלכה היהודית האישה אינה זכאית לקבל מזונות אישה. יחד עם זאת, במקרים בהם האישה היתה תלויה כלכלית בבן זוגה הרי שבעת פרידה היא עשויה להיות זכאית לתשלום המכונה ‘מזונות משקמים’. מדובר בתשלום שבן הזוג אמור לשלם לה לאחר הפרידה לזמן מוגבל (תשלום חד פעמי או תשלום חודשי לתקופה המוגבלת בזמן). מטרתם של ‘מזונות משקמים’ היא מנת לאפשר לבת הזוג להתארגן, להסתגל למצבה החדש, לעמוד על רגליה ולכלכל את עצמה.
בתהליך הגישור, בני הזוג יושבים יחד ודנים בכלל ההוצאות של כל אחד מהם, הן בתקופה שעד לפרידה / גירושין והן בתקופה שלאחריה. ההתבוננות היא על סך הצרכים של שני ההורים ועל מצבם הכלכלי, וזאת על מנת לאפשר לכל אחד מהם חיים נאותים בשני הבתים יחד עם ילדיהם.
