על הקשר בין הקייס, הרב הקהילתי ותפקיד המגשר בקהילות מסורתיות
בקהילות מסורתיות, תפקיד ה”זקן” – זה שכולם באים אליו, שופט, מייעץ, מרגיע ומפשר – היה מאז ומתמיד עמוד שדרה חברתי.
בעדה האתיופית היה זה הקייס. בקהילות מזרחיות, הרב המקומי. אצל דרוזים – שייח’ העדה. ובכל חברה מסורתית הייתה דמות אחת, נטולת סמכות כוחנית אך מלאה באחריות קהילתית, שידעה לייצר שלום גם במצבים הכי טעונים.
בתוך הקשר הזה, עמדת המגשר במציאות הישראלית העכשווית – ובמיוחד מגשר שפועל בגישת שותפות חדשה – הופכת לרלוונטית מתמיד.
לא ככלי פורמלי חלופי לבית המשפט, אלא כדמות שהחברה שלנו – ובעיקר קהילות מסורתיות – זקוקה לה בדחיפות.
הקייס והרב – לא רק סמכות רוחנית
הקייס בעדה האתיופית, כמו גם הרב בשכונה או בכפר – לא היה רק פוסק הלכה או דמות דתית.
הוא היה איש האמון של הקהילה, זה שניגשו אליו כדי לפתור סכסוך בין שכנים, כדי ליישב מריבה בין בני זוג, כדי לשכנע הורה לקבל את הילד שבגד במוסכמות.
הסמכות שלו לא באה מחוק, ולא מהפעלת כוח.
היא באה מתוך אמון, נוכחות, ראייה רחבה, והיכרות עם המארג האנושי של החיים.
אותה מידה של כובד ראש, הקשבה עמוקה, ויכולת ללבן מחלוקות – היא בדיוק ליבת תפקידו של המגשר הקהילתי.
כשהקהילה נחלשת – הצורך בגישור גדל
בעידן המודרני, הקהילות – ובעיקר קהילות מסורתיות – חוות משבר זהות.
הקייס כבר לא מחזיק במעמד שהיה לו באתיופיה. הרב המקומי לא בהכרח נחשב לסמכות בלתי מעורערת. הילדים גדלים לתרבות שונה מהוריהם.
ובמרכז כל זה – יש אנשים שנקרעים בין ערכים ישנים לחדשים, בין נאמנות למשפחה למסלול אישי, בין מסורת לתרבות פרטנית.
המציאות הזו מייצרת מתחים חזקים במיוחד, שקשה להכיל בכלים הישנים.
בנקודה הזו בדיוק נכנס המגשר שפועל בגישת שותפות חדשה – לא כעוד “איש מקצוע”, אלא כדמות עם הבנה מערכתית וקהילתית עמוקה.
שותפות חדשה: גישור שמבין מסורת
שיטת שותפות חדשה אינה רק טכניקה לגישור – היא תפיסה.
תפיסה שמניחה שהסכסוך הוא לא רק בינך ובין הצד השני, אלא גם בינך לבין ערכים, שייכות, מעגלי זהות ואחריות.
המגשר בשיטה זו לא שואל רק “מה קרה” או “מה את/ה רוצה”.
הוא שואל גם:
- איזה תפקיד יש לקהילה פה?
- האם יש השלכות לילדים, להורים, לשם הטוב?
- האם הפתרון שאתם מציעים משרת גם את הערכים שגדלתם עליהם?
במובן הזה, המגשר מתווך בין העולם המסורתי לעולם המודרני – לא כשופט, אלא כמתרגם אנושי, רגשי ותרבותי.
הקהילה כצלע שלישית בגישור
בקהילות מסורתיות, אי אפשר לראות סכסוך כבינארי – “אני ואתה”.
הקהילה נמצאת שם תמיד, גם אם ברקע:
- הסכסוך בין בני זוג נוגע גם להורים שלהם, לשידוך, לכבוד המשפחה.
- ריב בין אחים משפיע על חגים, על ביקורים, על כל הרשת המשפחתית.
- פערים בין הדור הישן לדור החדש מבעבעים מתחת לפני השטח.
גישור טוב – ובפרט בגישת שותפות חדשה – יודע לתת לקהילה מקום, מבלי שהיא תנהל את הגישור.
כלומר: להבין שהקהילה שם, לקחת אותה בחשבון, אבל לא להיכנע לה ולא להדיר אותה.
המגשר כזקן השבט החדש
המגשר כזקן השבט החדש
המגשר בקהילות מסורתיות הוא לא “תחליף” לקייס או לרב.
הוא הגלגול המודרני שלהם – כזה שפועל מתוך הקשבה, ללא כפייה, עם הבנה עמוקה של מערכות יחסים, כבוד הדדי, ויכולת להחזיק קונפליקט בלי לשבור.
הוא:
- רואה את המשפחה ואת המארג שסביבה.
- מדבר בשפה שמכבדת ערכים, זהות ושייכות.
- מחבר בין בני אדם ולא רק פותר בעיות.
- יודע לבנות הסכם, אבל גם להחזיר אמון.
הוא לא בא לקחת צד, ולא בא לשכנע אף אחד לעזוב את המסורת שלו.
להפך – הוא עוזר להישאר מחוברים גם בתוך תהליך של שינוי.
דוגמה מהשטח: גישור בעדה האתיופית
במקרים רבים שבהם עבדנו עם זוגות מהעדה האתיופית, עולה הדילמה:
האם לערב את הקייס?
מה תחשוב המשפחה?
איך יסתכלו עלי בקהילה אם אתגרש?
במצבים כאלה, מגשר בגישת שותפות חדשה:
- מבין את חשיבות השם הטוב והכבוד.
- מאפשר לבני הזוג לדבר גם על מה שהם לא מעזים לומר בבית.
- משלב את הקהילה (כשהצדדים מבקשים בכך), מבלי לאבד את האוטונומיה של בני הזוג.
זה גישור שמבין שהמשפחה היא לא רק משפטית – היא גם נפשית, תרבותית וחברתית.
לסיכום: גישור עם שורשים ועם כנפיים
ככל שהחברה משתנה מהר יותר – כך אנשים מחפשים עוגנים.
בקהילות מסורתיות, המגשר בשיטת שותפות חדשה הוא אותו עוגן:
מישהו שמדבר בשפה שלהם, אבל גם נותן להם כלים להתמודד עם אתגרים עכשוויים.
וכמו זקן השבט, המגשר לא מכריע – הוא מחזיק את השיחה, שומר על המסגרת, ונותן לכל אחד מקום לבוא לידי ביטוי בלי להתרסק.
בעולם שמחפש פתרונות מהירים, זו שליחות אמיתית.
