הליך הגישור אשר במהותו היה אמור לשמש כאמצעי להורדת עומס התיקים בבית המשפט, הפך ברבות השנים להליך שכיח בהליכים משפטיים מחוץ ובתוך בתי המשפט. יתרונותיו הרבים של הליך הגישור הכוללים אפשרות לפתרון מוסכם בין הצדדים, הנותן מענה לצרכים הרגשיים של הצדדים, בזמן קצר ובעלות נמוכה ביותר לעומת הליכים דיוניים בבית המשפט, הובילו להתרחבות השימוש בהליכי גישור גם אל מעבר לתחומים אליהם כיוונו אבות עולם הגישור.

תחום הגירושין הוא התחום בו הגישור הפך להיות הגורם הדומיננטי ביותר לעומת כל שאר התחומים המשפטיים בהם נעשה שימוש בהליכי גישור. שלוש הסיבות העיקריות לחוזקו של הליך הגישור בתחום הגירושין, הן:

1. הקושי הרגשי העמוק בו נמצאים הצדדים בגירושין. קושי הדורש טיפול נפשי ותמיכה רגשית אותה ניתן לקבל במסגרת הליכי הגישור ואינו מקבל מענה בהליכים בבית המשפט.
2. העובדה שכל גורמי המקצוע שאינם בעלי אינטרס בדיונים בבית המשפט, ממליצים על הליכי גישור בגירושין .
3. היתרונות הכלכליים של הליך הגישור בגירושין לעומת הליך גירושין בליווי עורכי דין בבית המשפט.

ככל שחלפו השנים התגלו עוד ועוד מקרי גירושין קשים בהם עוצמת הכעסים בין הצדדים הובילו לכדי התדרדרות למצבי קיצון אשר הובילו לפגיעות פיזיות ונפשיות באחד מבני הזוג המתגרשים ולעיתים גם בילדיהם. הדיון הציבורי אשר התעורר בעקבות אותם מקרי קיצון, בשילוב הכמות ההולכת וגדלה של זוגות שמחליטים להתגרש בכל העולם המערבי (במרבית מדינות העולם המערבי נע מספר המתגרשים סביב 50% מכלל הזוגות הנשואים), הובילה את המחוקק בישראל ובמדינות מערביות אחרות, לחפש פתרונות טובים יותר להליכי גירושין בבית המשפט. שלושת האלמנטים אלו שתוארו לעיל היוו בעצם קרקע פורייה להליך הגישור בגירושין “שנהנה” מהסבל ומהחסרונות המובנים שהתגלו בהליכי גירושין שהתנהלו באולמות בתי המשפט.

מדינות רבות בעולם כבר הפכו את הגישור להליך חובה או להליך רשות שהמערכת המשפטית דוחפת אליו במיני צורות שונות. מדינת ישראל עשתה צעד חשוב להחדרת גישור חובה בהליכי גירושין, בכך שהעבירה את החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה אשר עתיד להיכנס לתוקף ביולי 2016. החוק הישראלי המבוסס על החוק האיטלקי בשילוב אלמנטים מהחוק האנגלי, יחייב זוגות מתגרשים לעשות ניסיון כנה להגיע להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט. החוק יאפשר שימוש בהליכי גישור ביחידות הסיוע שליד בתי המשפט או בעזרת מגשרים פרטיים. משמעות החוק תהיה זינוק ברמת המודעות הציבורית להליך הגישור ועל כן ניתן לשער שהשימוש בגישור יתרחב הן בתחום הגישור בגירושין טרם הגעה לבית המשפט וליחידות הסיוע ובהמשך גם בשאר תחומים משפטיים בהם גישור יכול לספק תוצאה טובה יותר לצדדים מאשר בהליכים דיוניים בבית המשפט. ועל כך יש לברך.

בבואנו לבחון האם וכיצד נעזרות מדינות אחרות בעולם בהליכי גישור במסגרת הליכי גירושין עלינו לקחת בחשבון שישנו הבדל משמעותי ביותר בין מערכת המשפט בישראל למערכות משפט אחרות בעולם בכל הקשור להליכי גירושין. הבדל מהותי זה נובע מהדין הדתי האישי אשר לאורו נקבעים דיני הגירושין. כתוצאה מגישה ייחודית זו של פסיקה על פי הדין האישי, הוקמו בתי דין רבניים אשר להם סמכות מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה בתיקי גירושין. סמכותם המקבילה של בתי הדין הדתיים מאפשרת לבני זוג המעוניינים להתגרש לבחור בתחילת הדרך האם יחילו על עצמם את דינם האישי הדתי או שמא יפנו לבית המשפט לענייני משפחה לצורך קבלת החלטת שופט בהתאם לחוק הישראלי (המושפע גם הוא בסוגיות מסוימות מהדין האישי של הצדדים). בעצם קיומה של אפשרות נוספת לגירושין צמחה בישראל תרבות של מאבק מר וקשה בהליכי גירושין בין בני זוג מתגרשים, בצורה גדולה מאשר במדינות אחרות בעולם בהן אין סמכות מגבילה בעלת תפישת עולם משפטית שונה. העצמת האלימות הנפשית, הרגשית ולעיתים גם הפיזית של מלחמות הגירושין נבעה בין היתר מקיומו של “מרוץ הסמכויות”. מרוץ הסמכויות הינו ביטוי שגור המתאר את ההלכה על פי בן זוג שרוצה להתגרש ומגיש ראשון תביעה בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הדתי לחלופין, יכול לכרוך את כל נושאי הסכסוך בתוך כתב התביעה ובכך לחייב את הצד השני לקיים את הדיון המשפטי, באולם דיונים אשר ראיית עולמו אינה בהכרח לטובתו. ברבות השנים נראה שמרוץ הסמכויות הפך להיות גורם מאיץ להגשת כתבי טענות בשונה ממטרתו הראשונית – מתן אפשרות למתגרשים לעשות זאת בהתאם לאמונתם הדתית.

ההשפעה הדרמתית של המאבק בין החוק האזרחי לחוק הדתי בישראל על הליכי הגירושין בישראל, יוצרת קושי להשוות בין הליכי גירושין בישראל לבין הליכי גירושין במדינות אחרות. הקושי מתקיים גם בכל הקשור לגישור בגירושין מאחר ובישראל כאמור נדרשים הזוגות המתגרשים והמחוקק הפועל לשינוי הליכי הגירושין בישראל, לעמוד גם בפני משוכה משמעותית זו אשר משקלה בשיח הציבורי בכלל והפוליטי בפרט כבדה ומשמעותית ומערבת תחומי חיים רבים אחרים אשר יוצרים פילוג בתוך החברה הישראלית.

לאחר שהצגתי את נקודת המוצא השונה של הליכי הגישור בגירושין בישראל לעומת זו של מדינות אחרות, אבקש להרחיב ולפרט כיצד רואות מדינות מובילות אחרות בעולם את תחום הגישור בגירושין. בנוסף אבקש לבחון מהי זווית הראייה של השלטון בהקשר לגישור בגירושין והאם הוא רואה כחלק מתפקידו את החובה להתערב בהליכי הגירושין והאם הוא פועל לכפות או להמליץ לציבור המתגרשים על הליכי גישור בגירושין.

הליכי גישור בגירושין בארה”ב

כלל ידוע הוא שהחוקה האמריקאית מחייבת הפרדת הדת מהמדינה ושאין מקום לשיקולי דת בהחלטות משפטיות אזרחיות. משכך כל הליכי הגירושין הנעשים בבתי המשפט במדינות ארה”ב הינן הליכים פרוצדורליים בלבד העוסקים בשאלות הטיפול בילד, הסדרי הראייה, שינויים עתידיים, חלוקת רכוש משותף וכ”ו. מבחינת החוק בדיני משפחה בארה”ב, החוק הפדרלי האמריקאי קובע מספר חוקים יסודיים קוגנטים שמהם לא יכולים הצדדים לסטות. חוקים אלו כוללים בין היתר את החובה של ההורים לזון את ילדיהם עד לבגרות ולהיות אחראים עליהם וכלפיהם. החוקים הפדראליים מאפשרים חופש פעולה נרחב לבתי המשפט המדינתיים (state curt) להחליט בהתאם לתפישות עולמם המושפעות מהאמונות הציבוריות השכיחות בכל מדינה באופן ספציפי. חופש פעולה זה הניתן במסגרת קווי היסוד הבסיסיים, מאפשר לצדדים הפונים להתגרש לוותר על דיונים בבית המשפט ולהגיע בעצמם להסכם גירושין מוסכם אשר יקבל מעמד פורמאלי מבית המשפט המדינתי בכפוף לכך שלא יסתור חוקים קוגנטים פדראליים או מדינתיים. בנושא זה קיים דמיון לשיטת המשפט הישראלית אשר מאפשרת גם היא לצדדים המתגרשים לקבוע בעצמם כיצד יראה הסכם הגירושין שלהם ולתת לבית המשפט תפקיד פורמאלי בלבד של אישור ההסכם והפיכתו לרשמי.

כלל יסודי מעניין בשיטת המשפט החלה בבתי המשפט המדינתיים בארה”ב קובע שבגירושין אין אשמה לאף אחד מהצדדים. המשפט האמריקאי רואה בהחלטה להתגרש החלטה לגיטימית של הצדדים. בין אם ההחלטה נעשתה במשותף או באופן חד צדדי על ידי אחד הצדדים. בית המשפט האמריקאי אינו פועל להעניש אף צד בעקבות רצונו להתגרש ואינו נותן משקל רב לגורמים רגשיים אשר גרמו לגירושין למעט במקרי קיצון. התייחסות זו חוסכת מהצדדים את הצורך להעמיס על כתבי הטענות השמצות בלתי ענייניות שאינן קשורות לשאלות הפרקטיות שעומדות לפתחו של בית המשפט. כלל זה תקף במרבית המקרים מלבד מאשר במקרים קיצוניים בהם לאשמתו ולמעשיו של אחד הצדדים צריכה להיות השפעה לדעת השופט על התוצאה בגירושין, אזי יינתן לאשמה מקום. במקרים בהם השופט בוחר להעניש צד על התנהלותו סביב נושאים שלאו דווקא קשורים לנושאים הנידונים בבית המשפט (כגון ענישת צד שבגד בצד השני), הוא יהיה מחויב להבהיר את החלטתו בכתב ולנמק ואת הסיבות לכך שנתן מקום יתר לאשמתו של אחד הצדדים.

מבחינה פורמאלית אין חיוב בארה”ב על הליכה לגישור לפני הגשת כתבי טענות. אם זאת ועל אף העמדה הניטראלית הרשמית בכל הקשור לגישור, נראה שגופים מדינתיים ציבוריים שונים לוקחים על עצמם באופן פעיל, לקדם את המודעות לגישור ולדחוף אנשים להתגרש בגישור לפני הגעתם לבתי המשפט המדינתיים בארה”ב. במדינות מסוימות כגון מדינת אונטריו אף קיימים מרכזי גישור הפועלים בשיתוף פעולה עם בתי המשפט. שיתוף פעולה זה כולל המלצה של שופטים לצדדים מתדיינים לפנות לגישור לאורך כל שלבי הדיון.

מתוך הבנה שהליכי גירושין מתקשים להיגמר כל עוד מצבם הרגשי של הצדדים סוער ואינו יציב, יתקשו הצדדים להגיע לפתרון מוסכם, ישנם בתי משפט מדינתיים בארה”ב אשר מחייבים את הצדדים לחיות בנפרד למשך תקופה מוגדרת אשר רק לאחריה במידה וירצו יוכלו לקבל אישור פורמאלי לגירושיהם מבית המשפט. במקרים אלו הופכים בני הזוג הנשואים שאינם חיים יחדיו “לפרודים” מבחינת הרשויות. למילה “פרוד” בהקשר זה יש תוקף משפטי וחוקי לכל דבר ועניין.

בנושא הילדים חלים בבתי המשפט המדינתיים כללים המחייבים את ההורים להפריד את נושאי הילדים משאר הנושאים הנידונים בהליך המשפטי. על מנת ולהתחיל בהליכי גירושין דורש בית המשפט לקבל לידיו מההורים מסמך כתוב המסדיר ביניהם את זמני ההורות (הסדרי ראייה) המוסכמים ביניהם. בבתי המשפט נהוגים גם כללים ברורים הנובעים מהחלטות תקדימיות של בית המשפט הפדראלי, לקביעת הזמן המינימאלי הדרוש לכל אחד מההורים להיות עם ילדיו. על בסיס החלטות ותקדימים אלו צריכים יהיו ההורים לבסס את זמני ההורות ביניהם. כמו כן ישנה התייחסות לשאלה לאיזה מרחק מגורים פיזי יכול כל אחד מההורים לעבור עם ילדיו ביחס למקום המגורים של ההורה השני. כללי אצבע אלו מחייבים את ההורים להגיע להסכם בנושא הסדרי הראייה אשר אינו סותר את חוקי המדינה. זאת אלא אם נעשה הדבר בהסכמת שני הצדדים. במסגרת הליכי הגירושין נקבעים הכללים לזמני ההורות תוך התחשבות גדולה למצב אשר היה קיים בפועל בתא המשפחתי לפני הגירושין. כך במקרה בו הורה ששהה עם ילדיו 40% מהזמן טרם הגירושין, לא יאלץ להפחית את זמנו עם הילדים בצורה דרמטית כתוצאה מפירוק התא המשפחתי וכתוצאה מרצונו של ההורה השני לעשות שינויים חד צדדיים בכל הקשור לילדיהם המשותפים. על מנת ולגבש הסכם הסדרי ראייה אשר יקבל את אישור בית המשפט, מחויבים הצדדים להיפגש ולהגיע להסכמה לפני התדיינות בבית המשפט בשאלת הסדרי הראייה. הימנעות מקבלת החלטה משותפת על אף כללי שימור המצב הקודם הנהוגים ואשר אמורים לשמש כמראי כיוון להורים, תוביל לתוצאה פחות טובה במרבית המקרים לצד שהתנגדותו עקרונית ולא עניינית. מנגד, ניסיון מוצלח להביא לפתרון מוסכם בסוגיות הילדים, יוכל להוביל להסכמות נוספות בשאר הנושאים שעל הפרק.

השילוב בין ההמלצה מצד השופט לפנות לגישור יחד עם החיוב להתגורר בנפרד ולהתגרש בסיום תקופת רגיעה, הובילו לכך שמעל ל-90% ממקרי הגירושין בארה”ב נגמרים בהסכם גירושין מחוץ לכותלי בית המשפט. מדובר על הצלחה גדולה אשר הביאה לחיסכון כספי המוערך במיליארדי דולרים למשלם המיסים האמריקאי ולחסכון כספי ניכר לבני הזוג המתגרשים.

לסיכום- נראה שבארה”ב נעשים מאמצים רבים לוודא שזוגות מתגרשים יגיעו בעצמם או באמצעות מגשר להסכם גירושין סופי ומוסכם, וימנעו כמעט בכל מחיר מדיונים בבית המשפט לענייני משפחה. אמנם כיום הליכי גישור בארה”ב אינם נחשבים להליכי חובה לפני הגשת כתבי טענות אך התפישה הרווחת היא שיש להמליץ לצדדים לפנות לגישור בכל מקרה בו יכולים הצדדים לשהות במחיצת השני ולנהל ביניהם שיח דברים ענייני וכאשר אין ביניהם מקרי אלימות קשים. תפישת העדפת הגישור הרווחת יחד עם מנגנונים ברורים שקבע המחוקק ומחייבים שימור הקשר של שני ההורים עם הילד תוך ראיית טובת הילד כאינטרס ראשון במעלה, הופכים את הליך הגישור בגירושין לנפוץ יותר ויותר בהליכי גירושין ועל כן ניתן להעריך שלא ירחק היום שגם בארה”ב תהפוך ההמלצה לפנות לגישור בגירושין לחובה חקוקה.

 

הליכי גישור בגירושין באנגליה

שאלת ההתמודדות של המשפט האנגלי עם הליך הגישור בגירושין חשובה ביותר מאחר ושיטת המשפט האנגלית היא השיטה שהשפעותיה הן מהנרחבות ביותר על מדינות העולם המערבי ועל המדינות המתפתחות. מכאן שככל שנראה מגמה מסוימת בקרב המשפט האנגלי, נוכל להשליך ממנה על העתיד לבוא במדינות אחרות הלוקחות השראה מהמשפט האנגלי.

ככלל מערכת המשפט האנגלית פועלת לספק מידע ברור וענייני לציבור ודוחפת אותו להימנע מדיוניים בבית המשפט ולהגיע להסכם גירושין בהסכמה בין בני הזוג המתגרשים. בתי המשפט ממליצים לצדדים להתחיל בהליכי גירושין בפגישה עם יועץ מוסמך מהתחום הטיפולי למטרת ייעוץ וקבלת מידע בנוכחות שני בני הזוג בו זמנית. המידע יכול להינתן במרכזי גישור הפועלים בשיתוף ובתאום עם בתי המשפט לענייני משפחה אשר מפנים את הזוגות אליהם. בפגישה זו מקבלים ההורים המתגרשים מידע על האפשרויות העומדות בפניהם לגירושין תוך השמת דגש על האפשרות לפנות להליכי גישור. ראיית העולם המוצגת להורים המתגרשים היא ראיית העולם על פיה פועל המשפט הבריטי בענייני גירושין והיא שבכל מקרה השיקול על פיו ייקבעו זמני ההורות וחלוקת האחריות ההורית בבית המשפט, יהיה טובת הילד בלבד. שיפוט על פי טובת הילד כפי שהיא מוגדרת בחוקי הגירושין האנגלי הינה זכות יסודית לילד שלא ניתן לסטות ממנה. מסיבה זו לא ניתן להגיש תביעת גירושין לפני שנעשה ניסיון אמיתי וכנה לפתור את המחלוקות בהסכמה בגישור גירושין מחוץ לכותלי בית המשפט, כאשר מעורבים ילדים בגירושין. החיוב לפנות למרכזי הגישור דומה לחיוב לפנות ליחידות הסיוע שליד בתי המשפט בישראל כפי שנקבע בחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה. מכך ניתן להסיק שהחוק הישראלי ספג את השראתו מהחוק האנגלי.

ראיית העולם שקבעה הממשלה הבריטית בנושא הגירושין ואשר חלחלה לבתי המשפט לענייני משפחה היא שיש לעשות ככל הניתן על מנת ולמנוע מזוגות מתגרשים להגיע להתדיינות בבתי המשפט בעיקר כאשר מעורבים ילדים בגירושין. ושיש לעשות כל הניתן על מנת וההורים יפתרו את המחלוקות ביניהם בהסכמה ובגישור. תפישה זו שהפכה לתפישה לאומית גורסת שמעבר ליתרונות האנושיים בהליך גישור גירושין לפני התדיינות בבתי המשפט, השימוש בהליכי גישור חוסך גם מיליארדי ליש”ט למשלם המיסים האנגלי. זאת מאחר והעומס בבתי המשקל פוחת והצורך בכוח אדם ובשופטים שעלותם גבוהה פוחת.

מעניין לגלות שגם באנגליה בה 67% מהזוגות המתגרשים מגיעים להסכם גירושין מחוץ לכותלי בית המשפט (על פי נתונים מ- 2012), נראה שעורכי הדין לענייני משפחה פועלים רבות לביטול החובה להפניה לגישור.  סקר שערכה לשכת עורכי הדין לענייני משפחה באנגליה בקרב 4000 עורכי דין פעילים, קבע שמחצית מעורכי הדין אינם תומכים בחוק הנוכחי, אינם רוצים להחמיר את הדרישה לחייב גישור לפני הגשת כתבי טענות ואינם מייעצים ללקוחותיהם לפנות לגישור כצעד מקדמי. לשמחתם של התומכים בגישור נראה שלמרות המחאה הממשל הבריטי ממשיך לקדם ולחנך את הציבור האנגלי שייבחר בהליכי גישור לפני פנייתו לעורכי דין. כחלק מרצון זה לחנך את הציבור ולתת לו כלים עצמאיים לפתרון מחלוקות בגירושין, אף העלה הממשל אתר אינטרנט המספק מידע מקיף בצורה מאוד נגישה לאנשים שרוצים להתגרש ולהגיע להסכם בעצמם ואף ללא צורך בעזרה חיצונית אף של מגשר.

שימוש בהליכי גישור בגירושין באוסטרליה

מערכת המשפט באוסטרליה דומה למערכת המשפט הישראלית לפני כניסתו לתוקף של החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה, בכך שהיא מאפשרת הגשת כתבי טענות כצעד ראשון בהליכי גירושין ובכך שאינה מחייבת כל ניסיון לגישור קודם לכן. הליכי גירושין באוסטרליה כבישראל, אם כן מאופיינים בהתדיינות משפטית ארוכה ויקרה, תוך שימוש בעורכי דין מייצגים. אך אם זאת ועל אף העובדה שאוסטרליה לא מחייבת פניה להליכי גישור חובה, כן ממליצה המערכת המשפטית ביחד עם הרשויות הרלוונטיות על שימוש בהליכי גישור טרום התדיינות בבית המשפט לענייני משפחה.

על מנת ולהתמודד עם הקושי החוקתי לחייב גישור בהליכי גירושין ועל מנת ולהימנע מהתמודדות עם עורכי הדין לענייני משפחה המתנגדים לחוק המחייב גישור, מצא המחוקק האוסטרלי פתרון חלקי שעוזר למנוע את המחלוקות הגדולות בהליכי גירושין וקובע כללים ברורים למותר ולאסור בהליכי גירושין. זאת על מנת ולעודד את הציבור להגיע להסכמי גירושין מחוץ לכותלי בית המשפט. החוק האוסטרלי קובע שבמידה ולהורים מתגרשים יש קושי להגיע להסכמות ביניהם, הם יוכלו לפעול בהתאם למתווים אפשריים אשר ניתנים להם מבית המשפט או אף להוריד מרשת האינטרנט. מתווים אלו אשר הוגדרו מראש על ידי ועדה מקצועית, כוללים תכנית פעולה כוללת וברורה להסדרי ראייה במצבים שונים. משמעות הדבר היא שחוקי הגירושין מונעים מצבים בהם הורים מתגרשים נלחמים זה בזה ללא כללים ברורים במאבקי הגירושין. מצב זה שונה מבישראל בה כמעט ואין כללים קוגנטים מחייבים ואין פתרונות כוללים מחייבים שעל פיהם חייבים הצדדים לפעול. על כן בכל מקרה גירושין בישראל בו יש מחלוקת נקודתית בין הצדדים יכול הדבר להוביל להתדיינות בבית המשפט בכל הנושאים שעל הפרק. זאת גם במידה אם מלבד אותה סוגיה יחידה שנותרה בלתי פתורה, נפתרו כל שאר הנושאים. סכנה זו הקיימת בישראל גם לגבי הנושאים שלגביהם הייתה קיימת הסכמה לפני תחילת הדיונים בבית המשפט, נעלמת במשפט הגירושין האוסטרלי מאחר ואף צד אינו יכול לדרוש דרישות אשר סוטות מהמתווים האפשריים שהוגדרו בחוק אלא אם הושגה לכך הסכמתו המלאה של הצד השני.

אלמנט משמעותי נוסף המופיע בחוקי הגירושין באוסטרליה ומחייב את ההורים לפעול על פיו הינו עיקרון השמירה על טובת הילד ועל הקשר האיכותי שלו עם שני הוריו. קשר איכותי של הילד עם הוריו נקבע תוך נתינת משמעות רבה לתפקיד ההורה ולמעורבותו בחיי הילד טרום הפרידה והגירושין. עצם קיומו של אלמנט טובת הילד מחזק את כוחה של המערכת המשפטית בהליכי גירושין למנוע מההורים לפעול בניגוד לטובת ילדיהם ומחייבת אותם ואת עורכי דינם לפעול בכל צעד בדרך שאינה פוגעת בילדי הצדדים. בישראל כאמור בה קיים חוק חזקת הגיל הרך אשר מגדיר את ביתה של האם כביתו הראשי של הילד טרם הגיעו לגיל 6, מתקשה בית המשפט לקבל החלטות בהתאם לטובת הילד במקרים קשים מאחר ושיקול הדעת הנקודתי נדום אל מול חזקת הגיל הרך.

שימוש בהליכי גישור בגירושין באיטליה

נכון להיום נחשבת איטליה למובילה עולמית בכל הקשור לשילוב הליכי גישור במערכת המשפט בכלל התיקים האזרחים ולאו דווקא בהליכי גירושין. הסיבה לכך שדווקא איטליה נחשבת למדינה מובילה בקשר להליכי גישור בגירושין אינה נובעת דווקא משיקולים של קדמה וטובת הילד אלא דווקא משיקולים דתיים. עד לשנת 1970 כלל לא היה ניתן להתגרש באיטליה מאחר והתפישה הרווחת בה היא תפישה נוצרית קתולית אדוקה האוסרת גירושין לכל ימי חייהם של בני הזוג. עצם היותה של איטליה מושפעת מהנעשה בוותיקן גרם לשלטון האיטלקי לחפש פתרון יצירתי שיאפשר לזוגות איטלקיים להתגרש כפי שמותר בכל מדינה מערבית מתקדמת אחרת, זאת תוך שמירה על ערכי הנצרות הקתולית. הפתרון שנמצא בסופו של דבר התגלה במניעת האפשרות לאשר גירושין באופן פורמאלי עד אשר הוכיחו בני הזוג שהם גרים בנפרד לפחות חצי שנה (בעבר היה מדובר על 5 שנים). החיוב למגורים נפרדים ומניעת הליכים משפטיים עד אשר תעבור תקופת ההמתנה הובילו לירידה בכמות המתח בין המתגרשים ואפשרה להם להגיע להסדר באופן ענייני אחר. בני זוג שרצו להתגרש באופן מהיר יותר ועל כן ביקשו שלא להמתין עד לתום תקופת ההמתנה, יכולים להגיש הסכם גירושין מוסכם ביניהם לאישורו של בית המשפט. במקרה שמוגש הסכם גירושין מוסכם אין צורך בהתדיינות משפטית ואין חיוב לחיוב תקופת זמן בנפרד. מכאן שבני זוג שרוצים להתגרש מהר זקוקים לעזרתו של מגשר הרבה יותר מאשר לעזרתו של עורך דין מאחר וזמנו של עורך הדין יגיע רק לאחר סיום תקופת ההמתנה או במקרים קיצוניים בהם נדרשת התערבות חיצונית בנעשה בין הצדדים באופן דחוף.

סדרי הדין האיטלקיים נותנים העדפה ברורה בחוק להליכי גישור טרום דיונים בבית המשפט ככל שהדבר ניתן. על מנת ולהתמודד עם הדילמה בין הצורך לחייב פנייה לגישור שהינו הליך וולונטרי במהותו ועל כן לא ניתן לחייב את הצדדים לקחת בו חלק, לבין תפישת העולם האיטלקית הגורסת שיש להימנע ככל האפשר מהגעה לבתי המשפט בסכסוכים אזרחיים ומהליכי גירושין גם עד כמה שניתן, מצאו האיטלקים דרכים ייחודיות שיעזרו להכווין את הציבור אל עבר הליכי הגישור טרום הליכים בבית המשפט. אמצעי עיקרי ומרתק נמצא בחוק שהסדיר את הגישור במערכת המשפט בשנת 2010 , מחייב את עורכי הדין להמליץ ללקוחותיהם על פניה לגישור כאשר נראה שזהו ההליך המיטבי עבורם. חובה שכזו אינה קיימת בישראל ומשכך יש הגורסים שידם של עורכי הדין על ההדק קלה בבואם להמליץ על הגשת כתבי טענות כצעד ראשוני במאבק. כך בעצם החיוב של עורכי הדין האיטלקיים להציג בפני הלקוחות את האפשרויות העומדות בפניהם בצורה שקופה, הפכה מערכת המשפט האיטלקית את עורכי הדין למאין שגרירים ומליצים שלא ברצונם של הגישור באיטליה. התעלמות או נתינת מידע חלקי בידי עורך הדין אשר לא ימליץ על פנייה מקדמית לגישור ככל שהדבר אפשרי, עלולה להיתקל בתגובה קשה של השופט אשר יכול להמליץ בעצמו (אך לא לחייב) את הצדדים לפנות לגישור. במידה ויראה שאחד הצדדים נמנע מפניה לגישור מטעמים שאינם עניינים, יכול הדבר לשמש כנגדו.

את גודל העוצמה של החוק ניתן לראות בכך שבעבר חיובם של עורכי הדין האיטלקיים להמליץ על גישור, נתקל בהתנגדות עזה מצד עורכי הדין לענייני משפחה ולאיומים בשביתה מטעם לשכת עורכי הדין האיטלקית. חיוב עורכי הדין להמליץ על גישור בשנת 2010 לא הגיע לתוך חלל ריק מאחר וכבר משנות ה-90 של המאה הקודמת, החלו גופים ציבוריים, להכניס התניית גישור בהסכמים ובחוזיים. קיומה של תנית הגישור, הובילה לכך שהציבור כבר היה רגיל לקיומם של הליכי גישור וליתרונותיהם ועל כן הדבר שימש כקרקע פורייה להתפתחות הגישור באיטליה. גישתה של איטליה להליכי גישור באופן כללי קיבלה את תמיכתה של הנציבות האירופית ונראה שרבים נושאים עיניהם אל עבר איטליה במטרה לשעתק את הצלחתה בשילוב הגישור במערכת המשפט.

מבחינת הליכי הגירושין קובע החוק האיטלקי שלא ניתן להגיש כתבי טענות לבית המשפט לפני שנעשה ניסיון לפנות לגישור אשר נמשך לכל הפחות 4 חודשים. הדבר דומה לחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה הישראלי המחייב 4 פגישות מהו”ת חובה לפני התרת הגשת כתבי טענות בהליכי גירושין.

הליכי הגישור באיטליה נעשים על ידי מגשרים שהוסמכו על ידי משרד המשפטים ואשר נקבע שעומדים בקריטריונים ברורים. הדבר שונה מהנעשה בישראל בה אין הגדרה מוסכמת וחוקית לשאלה מיהו מגשר?

ההתייצבות לגישור בגירושין באיטליה הינה התייצבות חובה. צד אשר לא התייצב לגישור עלול להיות מחויב בתשלום הוצאות על פי שיקול בית המשפט.