איך לדבר עם הילדים על הגירושין – לפי גילאים
אין גיל “נוח” לקבלת הבשורה על גירושי ההורים – לכל גיל והאתגרים שלו. עם זאת, הגישה הנכונה יכולה לעשות הבדל עצום בחוויה של הילדים. עקרונות המפתח בכל גיל הם דומים: כנות, רגישות, התאמת השיחה ליכולת ההבנה של הילד, ואהבה ללא תנאי. בכל שלב התפתחותי, ילדים צריכים לשמוע שהגירושים אינם באשמתם, ששני ההורים ימשיכו לאהוב אותם ולדאוג להם, ושגם אם חלים שינויים בחיי היומיום – הם לעולם לא “יאבדו” הורה. עבור ילד קטן זה יתבטא בהסברים מוחשיים על שגרה ופרטים יומיומיים, ועבור מתבגר או בוגר – בהבטחה (ובקיום ההבטחה) להישאר ההורים התומכים ברקע חייו. חשוב גם לא להגזים בגילוי לב: הילדים לא אמורים לשאת את משא הסכסוך בין ההורים. במקום זאת, התמקדו במסרים מרגיעים ובונים. לבסוף, זכרו שהשיחה הראשונית היא רק ההתחלה – עקבו אחר מצב ילדיכם, הזמינו אותם לדבר ואל תחששו לחזור ולהסביר דברים שוב. עם תקשורת פתוחה, הקשבה אמיתית לכל ילד בהתאם לגילו, והמון אמפתיה, תוכלו לסייע לילדיכם – בין אם הם בני 4 או 24 – לעבור את תהליך הפרידה בצורה הטובה ביותר, ולצאת ממנו בתחושה שיש להם עדיין משפחה יציבה ואוהבת, גם אם בנוסח חדש.
למה חשוב להתאים את שיחת הגירושין לגילאי הילדים?
פרידה או גירושין הם אירוע מורכב וקשה לכל בני המשפחה. אחד האתגרים המרכזיים להורים בתהליך זה הוא השיחה עם הילדים והסברת המצב בצורה שתתאים לגילם, תספק להם ביטחון ותמזער פגיעה רגשית. כל קבוצת גיל מגיבה אחרת לפרידת ההורים, ולכן חשוב להתאים את המסר ואת אופן העברתו לשלב ההתפתחותי של הילד. במאמר זה נסקור הנחיות מעשיות ודגשים רגשיים כיצד לדבר עם ילדים על גירושי ההורים – מהגיל הרך, דרך גיל בית הספר וההתבגרות ועד בגרות צעירה. עבור כל קבוצת גיל נתאר את המאפיינים הפסיכולוגיים הרלוונטיים, מה הילדים עשויים לחוות כששומעים על הפרידה, כיצד למסור להם את הבשורה, דוגמאות לניסוחים מתאימים, מה לא לומר, ואיך לעקוב אחר תגובותיהם הרגשיות בהמשך.
גיל הרך (0–5)
מאפיינים רגשיים-התפתחותיים בגיל הרך – ילדים בגיל הרך (מלידה עד 5) עדיין אינם מסוגלים להבין מושגים מורכבים כמו “גירושין”. החשיבה שלהם נוטה להיות קונקרטית ואגוצנטרית, והם עלולים לחשוב באופן “מאגי” שיש להם יכולת לגרום לדברים לקרות. כתוצאה מכך, ילדים קטנים לעיתים מרגישים אשמה וחושבים שההורים נפרדו בגלל משהו שהם עשו או רצו. בנוסף, בגיל זה קיים חשש עמוק מנטישה – הפחד שהורה ייעלם מחייהם ולא יחזור. צרכיהם הבסיסיים של פעוטות סובבים סביב ביטחון, קירבה ויציבות, והם תלויים בהורים באופן מוחלט לסיפוק צרכים אלו.
מה הילד עשוי לחוות כששומע על פרידה: ילד בגיל הרך עשוי להגיב לבשורה בדרכים מגוונות. לעיתים נראה התנהגויות רגרסיביות – הצמדות חזקה להורה וסירוב להיפרד ממנו, נסיגה בהרגלי שינה או גמילה (למשל חזרה להרטבה או למוצץ). ייתכנו גם ביטויי מצוקה רגשית כגון בכי מרובה, עצבנות או ירידה ברמת האנרגיה והעניין במשחק. תגובות אלו נובעות מתחושת חוסר ביטחון ושינוי בשגרה המוכרת, וגם מקושי לעבד אובדן גדול בגיל שבו אין לילד עדיין כלים מילוליים או רגשיים מספקים.
חשוב לזכור שילדים צעירים קולטים את האווירה והרגשות של ההורים, אפילו אם אינם מבינים את המילים – אם ההורה עצוב מאוד או כועס, הפעוט ירגיש זאת ועלול להגיב בהתאם.
איך נכון למסור את המסר לילד בגיל הרך: מומלץ ששני ההורים יהיו נוכחים בשיחה, באווירה רגועה ותומכת. דברו בשפה פשוטה וברורה, ללא פרטי יתר. ייתכן שמילים כמו “להיפרד” או “להתגרש” אינן מובנות לפעוט, ולכן חשוב להסביר לו באופן מוחשי מה עומד להשתנות: למשל, שאמא ואבא יגורו מעכשיו בשני בתים שונים, אך שניהם ימשיכו לטפל בו ולבלות איתו זמן – בדיוק כפי שהיה קודם. הדגישו באופן מפורש ששניכם תמיד תהיו ההורים שלו ושאתם אוהבים אותו ותדאגו לו בכל מצב. בגיל הרך ייתכן שתצטרכו לחזור על ההסבר מספר פעמים בתקופה שלאחר השיחה, כי ילדים קטנים זקוקים לחזרתיות כדי להבין ולהפנים. לכן, רצוי לתזמן את השיחה למועד שבו תוכלו להישאר עם הילד לאחר מכן – למשל תחילת סוף שבוע – כדי להיות זמינים לחיבוק, למענה על שאלות ראשונות ולהרגעה פיזית (מגע, חיבוק) שחשובה מאוד בגיל הזה.
ניסוחים מומלצים (גיל רך):
ניסוחים מומלצים (גיל רך): בעת השיחה, השתמשו במשפטים קצרים ובמילים שילדים צעירים מכירים. הנה כמה דוגמאות לניסוח בגובה העיניים:
- דוגמה: “אמא ואבא החליטו לגור בבתים שונים. יהיה לך חדר גם בבית של אמא וגם בבית של אבא, ותמיד נאהב אותך בדיוק כמו קודם”.
- דוגמה (לתשובת הרגעה לשאלה “מי ידאג לי?”): “אמא ואבא תמיד ימשיכו שניהם לטפל בך – פשוט כל אחד בבית שלו. אנחנו עדיין נבוא כל ערב, נקרא לך סיפור לפני השינה ונשחק איתך, בדיוק כמו תמיד”.
- דוגמה- “אתה יודע שלפעמים אמא ואבא רבים. אנחנו מנסים להפסיק לריב, אבל מאוד קשה לנו כשאנחנו גרים ביחד. לכן החלטנו שעדיף שנתגורר בנפרד כדי שנהיה יותר שמחים. מה שחשוב זה שזה לא בגללך – אתה ילד נהדר, ואמא ואבא מאוד אוהבים אותך ותמיד יאהבו אותך.”
בדוגמה האחרונה, שימו לב להסבר פשוט לסיבת הפרידה ללא האשמה, והדגשת חוסר האשמה של הילד.
מה לא לומר לילד בגיל הרך: ישנם דברים שמומלץ להימנע מהם בשיחה עם קטנטנים. אין צורך לשתף פרטים מיותרים או מורכבים שהילד לא יוכל להבין (למשל, הסברים על “חוסר סיפוק בזוגיות” וכדומה). דבר כזה רק יבלבל אותו. כמו כן, הימנעו ממונחים קשים או טעונים – למשל לא לומר “אבא עוזב את הבית” (שעלול להתפרש כנטישה מפחידה), אלא “אבא יעבור לבית אחר”. חשוב במיוחד לא להכפיש את ההורה השני בפני הילד. אפילו רמיזות כמו “אמא אשמה בכל מה שקרה” או “אבא לא באמת רוצה אותנו” הן הרסניות – מסרים כאלה יוצרים חרדה ורגשות נאמנות קונפליקטיביים אצל הילד. גם הומור ציני או זלזול ברגשות הילד אינו מתאים; הימנעו מאמירות כמו “אתה קטן מדי כדי להבין” או “אין לך מה לבכות, זה לא נורא”. במקום זאת, אשרו את תחושותיו והראו שאתם מבינים ומקבלים אותן.
איך לעקוב אחרי תגובות רגשיות ומה לעשות אחר כך: בימים ובשבועות שלאחר השיחה, שימו לב להתנהגותו ולמצבו הרגשי של הילד. ילדים בגיל הרך אינם תמיד מבטאים במילים את מה שהם מרגישים, לכן עקבו אחר שינויים בהרגלים: אם הוא ישן יותר או פחות מהרגיל? האם הופיעו פתאום בעיות בהרגלי השירותים (הרטבה וכדומה)? האם הוא בוכה לעיתים תכופות או נדבק אליכם באופן חריג? תגובות כאלה דורשות מענה בסבלנות ובאהבה – הגיבו בחיבוק, בהרגעה, וחזרו שוב ושוב על המסר ששניכם כאן בשבילו ושום דבר ביחס שלכם אליו לא השתנה. נסו לשמור על שגרה קבועה עד כמה שאפשר (שעות ארוחות, טקס שינה), משום שיציבות מרגיעה מפחיתה חרדה אצל ילד צעיר. אפשר להיעזר בעזרים חיצוניים: למשל, לקרוא יחד ספר ילדים על משפחה שמתגרשת (ישנם ספרים מותאמים לגיל הרך) וכך לעודד שיחה דרך סיפור. גם חפצים מוכרים רצוי להעביר בין הבתים – שמיכה אהובה, צעצוע מועדף – כדי לתת לילד תחושת “בית” גם במקום החדש. אם אתם מבחינים בסימני מצוקה שאינם שוככים עם הזמן (למשל עצב ממושך מאוד, סימפטומים גופניים מתמשכים, או שינויי התנהגות קיצוניים), מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע כמו פסיכולוג ילדים או מומחה לגיל הרך. איש מקצוע יכול להדריך אתכם כיצד לסייע לפעוט ולעזור לו לעבד את רגשותיו בדרכים בריאות.
גיל בית ספר (6–12)
מאפיינים פסיכולוגיים בגיל בית הספר: בגילאי בית הספר היסודי, ילדים מפתחים יכולת הבנה רחבה ומורכבת יותר של מציאות, ויכולים לבטא את עצמם ואת רגשותיהם טוב מבעבר. עם זאת, החשיבה שלהם עדיין במידה רבה “מרוכזת בעצמי”. במיוחד בצד הצעיר של הטווח (סביבות גיל 6–8), ילדים עלולים לייחס לעצמם אשמה לגבי הגירושים – לחשוב שאולי ריב ההורים קרה בגללם, או שאם היו “ילדים טובים יותר” זה לא היה קורה. לקראת הגילאים 9–12, יכולת ההבנה של סיבות ותהליכים משתפרת, והם מסוגלים לתפוס שגירושי ההורים נובעים מבעיות בין ההורים עצמם. ילדים בגיל זה לרוב רוצים מידע ברור על מה שקורה, ומעוניינים להביע את קולם ולשאול שאלות בנוגע למה עתיד לקרות להם. לצד זאת, הצורך בביטחון ובשגרה יציבה נותר גבוה – גם ילד בן 10 או 11 עדיין זקוק לדעת שהוריו שם בשבילו ושדואגים לו, גם כשהמבנה המשפחתי משתנה.
מה הילד עשוי לחוות כשהוא שומע על הפרידה: כשמספרים לילד בגיל בית ספר שההורים נפרדים, הוא עשוי לחוות קשת רגשות רחבה. תחושת עצב ואבל על אובדן המשפחה כפי שהכיר אותה היא טבעית מאוד. יש ילדים שמרגישים גם כעס – אולי יאשימו הורה אחד (או את שניהם) על קבלת ההחלטה הזו, או שיביעו מרמור ותסכול על השינוי בחייהם.
רגשות אשם יכולים לצוץ, במיוחד אצל הצעירים יותר, במחשבות כמו “אילו רק הייתי מתנהג יותר טוב, אולי הם לא היו רבים”. לעיתים קרובות מופיעה גם דאגה וחרדה: ילדים בגיל זה מיד חושבים “מה יהיה איתי? איפה אגור? מה עם הבית והחדר שלי? אראה את החברים? איפה אלמד?”אלה שאלות בסיסיות שעולות בראשם כשהקרקע רועדת. הם עשויים לחשוש משינויים בשגרת היומיום: מעבר בית, שינוי בית ספר, לו”ז חדש בין שני בתים, וכדומה. חלקם יבטאו את חששותיהם בגלוי וישאלו הרבה שאלות, ואחרים עשויים לשמור בפנים כדי “לא להכביד” על ההורים. לכן, יש לשים לב גם לסימנים עקיפים למצוקה: ירידה בלימודים, בעיות משמעת והתנהגות, תלונות גופניות (כמו כאבי בטן או ראש) הנובעות מלחץ, או נסיגה מפעילויות חברתיות ותחביבים. כל אלה יכולים להעיד שהילד מתקשה ומנסה לעבד את המצב בדרכו.
איך נכון למסור את המסר בגיל בית הספר: גם כאן, רצוי ששני ההורים יקיימו את השיחה יחד, כגוף אחד למען הילד, כדי להעביר מסר שההורות המשותפת נמשכת. דברו בצורה ברורה וישירה אך רגישה. אפשר לומר למשל: “לפעמים אמא ואבא לא מסתדרים ומחליטים לא להיות זוג. זו החלטה של מבוגרים שקיבלנו, והיא לא בגללך בכלל”. יש לגשת לשיחה מוכנים לענות על השאלות העיקריות שכנראה יטרידו את הילד: היכן הוא יגור ומתי, עם מי, האם ימשיך באותו בית ספר, מה יקרה בחופשות ובחגים, וכדומה. אם כבר גיבשתם תוכנית זמני שהות ומשמורת – שתפו אותו בה כדי לתת תחושת ביטחון וודאות. למשל, הסבירו: “אבא יעבור לדירה אחרת קרוב, את תישארי לגור עם אמא בבית שלנו, ופעמיים בשבוע אחרי הלימודים תהיי בבית שלך ושל אבא וגם בכל סוף שבוע שני” – התאימו את ההסבר למצב שלכם. הדגישו גם מה לא משתנה: “אתה תמשיך ללמוד באותו בית ספר ולהיפגש עם אותם חברים”, “לחוג ג’ודו תמשיך ללכת כרגיל” וכו’. הידיעה שחלקים משגרת חייו יישארו כבעבר מספקת עוגן של ביטחון עבור ילד. עודדו את הילד לשאול שאלות – ייתכן והוא יתבייש או יחשוש לשאול, אז אמרו לו במפורש שאין שאלה שאסור לשאול. הבטיחו שתשתדלו לענות על הכל בכנות, בהתאם לגילו. אם יש דברים שאינכם יודעים עדיין (למשל, בדיוק איפה כל אחד יגור אם טרם נקבע), אמרו שתעדכנו אותו כשתדעו, וחשוב מזה – הבהירו לו ששניכם ביחד תדאגו שהדברים יסתדרו בצורה הטובה ביותר עבורו. לקראת סוף השיחה, הזכירו לילד שהוא יכול לדבר איתכם בכל זמן גם אחרי היום – ייתכן שמחשבות ושאלות יעלו אצלו מאוחר יותר, ואסור שהילד ירגיש שזה נושא סגור שאסור לפתוח שוב.
ניסוחים מומלצים (גיל בית ספר):
- דוגמה (להסיר אשמה מלב הילד): “את אולי חושבת שאם היית מתנהגת אחרת או מקשיבה יותר, אז אמא ואבא לא היו רבים. אבל האמת היא שהגירושים שלנו בכלל לא באשמתך – זו החלטה שלנו, בגלל דברים שקורים בינינו כמבוגרים, ושום דבר שאת עשית או לא עשית לא גרם לזה. אנחנו אוהבים אותך בדיוק כמו תמיד, ותמיד נאהב.”
- דוגמה (כאשר הילד אומר בכאב ‘אני לא רוצה שתתגרשו'”: אנחנו יודעים שהיית רוצה שנישאר יחד, וגם לנו עצוב שאנחנו נפרדים. ניסינו הרבה זמן לפתור את הבעיות בינינו, ולא הצלחנו, ולכן החלטנו כך. זה בסדר גמור להיות עצוב או כועס – התחושות שלך טבעיות. אנחנו תמיד כאן אם אתה רוצה לדבר או לשאול משהו על מה שקורה.”
- דוגמה (לשאלה ‘מה יקרה איתי עכשיו? איפה אני אגור?’): אמא ואבא סיכמו שאתה תישאר חצי מהזמן עם אמא בבית שלנו, וחצי מהזמן תהיה עם אבא בבית החדש שיהיה לכם. נכין לוח שנה שתוכל לראות בו בדיוק באילו ימים אתה עם אמא ובאילו עם אבא. בנוסף, כבר דאגנו שיהיו לך בגדים, צעצועים וכל מה שאתה צריך בשני הבתים, ככה שתמיד תרגיש בבית גם פה וגם שם.”
מה לא לומר לילד בגיל בית הספר: בגיל זה, מעבר לאותם “לאווים” של הגיל הרך (אין להכפיש הורה אחר בפני הילד וכו’), חשוב במיוחד להימנע מכמה מלכודות תקשורת נפוצות: לא לשתף את הילד בפרטי הקונפליקט הזוגי. ילד בן 8 או 10 אינו צריך לדעת על רומן שהיה לאחד ההורים, על בעיות כספיות או על טעויות קשות שההורה השני עשה – מידע כזה רק מכביד עליו רגשית ללא יכולת שלו לפתור דבר. עדיף לומר באופן כללי “ניסינו לפתור דברים, וזה לא הצליח” מבלי להיכנס להאשמות. בנוסף, לא לערב את הילד בהחלטות שאינן בתחום אחריותו. למשל, הימנעו מלשאול “עם מי אתה רוצה לגור?” – שאלה כזו מטילה עליו אחריות ובחירה בלתי אפשרית שמקומה בהחלטה הורית. כמו כן, אל תתנו תקוות שווא ואל תגידו דברים שאתם לא מתכוונים אליהם באמת: למשל, לא כדאי לומר “אולי עוד נחזור להיות ביחד” רק כדי לנחם את הילד, אם בפועל החלטת הפרידה סופית. עדיף להתמודד עם העצב עכשיו מאשר ליצור אשליה שתתנפץ אחר-כך. ולבסוף, אל תעמידו את הילד בתווך: אל תשתמשו בו כשליח להעברת מסרים להורה השני, ואל תעודדו אותו “לרגל” או לדווח לכם מה קורה אצל ההורה האחר. הילד צריך להרגיש שהוא חופשי לאהוב ולבלות עם שני הוריו בלי לחשוש שאחד נפגע מזה או דורש ממנו נאמנות. האחריות להפחתת הקונפליקט ולניהול תקשורת בונה היא שלכם כהורים, ולא של הילד.
איך לעקוב אחרי תגובות רגשיות ומה לעשות אחר כך: לאחר שסיפרתם לילדים על הגירושין, העבודה לא מסתיימת – חשוב לעקוב אחר הסתגלותם בחודשים הבאים ולתמוך בהם לאורך הדרך. שימו לב אם צצות בעיות בהתנהגות או בלימודים. למשל, האם הילדה שקודם הייתה מצטיינת מתחילה לקבל ציונים נמוכים? האם הילד נעשה תוקפן יותר עם אחים או חברים, או להיפך, מסתגר ומתבודד? שינויים כאלה עשויים להעיד שהוא מתקשה מבחינה רגשית. המשיכו את הדיאלוג עם הילד: מדי פעם שאלו אותו בעדינות איך הוא מרגיש לגבי המצב – ייתכן שיהיו לו מחשבות חדשות או חששות שיעלה רק לאחר שחווה בפועל את החיים בין שני בתים. עודדו אותו לבטא את מה שהוא מרגיש בכל דרך שנוחה לו. יש ילדים בגיל זה שקל להם לדבר ישירות, ואחרים מביעים דרך ציור, כתיבת יומן או משחק. כל צורת ביטוי היא מבורכת. השתדלו לשמור על כמה שיותר עקביות בין הבתים – צרו שגרה ברורה של זמני שהות, וודאו ששני ההורים מתואמים ביניהם בענייני בית ספר, חוגים וכללים בסיסיים (כמו שעת שינה), כך שהילד לא יחווה פערים גדולים בין בית לבית. יציבות ועקביות מצדכם יעזרו לו להרגיש בטוח. אם יש לכם אפשרות, עדכנו את הצוות החינוכי (מורה, יועצת) על המצב, כדי שיגלו ערנות ויתנו תמיכה רגשית במידת הצורך בבית הספר. במידה ומזהים אצל הילד מצוקה מתמשכת – דיכאון, חרדה משמעותית, או קושי תפקודי שנמשך זמן רב – שקלו לפנות לעזרה מקצועית. טיפול אצל פסיכולוג ילדים או השתתפות בקבוצת תמיכה לילדים להורים גרושים יכול לעזור לו ללמוד כלים להתמודדות, ולהרגיש שהוא לא לבד בסיטואציה הזו. הכי חשוב – המשיכו להביע אהבה, אכפתיות ואמון בילד. תנו לו חיזוקים חיוביים על ההתמודדות שלו (“אנחנו רואים שאתה משתדל ומתגבר יפה, ואנחנו כל כך גאים בך”), והזכירו לו שאתם תמיד זמינים עבורו. הידיעה שיש לו הורים קשובים, שגם אם אינם חיים יחד עדיין פועלים כצוות לטובתו, היא הבסיס להסתגלות בריאה של ילד בגיל בית הספר.
גיל ההתבגרות (13–18)
מאפיינים פסיכולוגיים בגיל ההתבגרות: מתבגרים מצויים בשלב מעבר בין ילדות לבגרות, עם דגש על גיבוש זהות אישית וחתירה לעצמאות. בגילאים הללו, בני נוער מטבע הדברים מתחילים להתרחק רגשית מההורים ולבסס את עצמם כאנשים נפרדים. עם זאת, הם עדיין זקוקים למסגרת משפחתית בטוחה וכשדברים מתערערים בבית – הקרקע רועדת גם עבורם. יכולת ההבנה והשיפוט של מתבגרים כבר די מפותחת; הם מסוגלים לתפוס את מורכבות המצב ואולי אף לצפות אתגרים עתידיים (למשל, “מה נעשה בחגים? מה יהיה כשתרצו לבוא ליום ההורים שלי?”). עולם הרגש שלהם בגיל זה סוער, והתגובות שלהם עשויות להיות קיצוניות ומנוגדות: מתבגר אחד יכול להגיב לבשורה בהתקף זעם גדול, בעוד אחר יגיב בשתיקה קפואה והתנתקות מוחלטת. לעיתים נראה אותם נעים בין שני הקצוות – רגע אחד צועקים או בוכים, ורגע אחר מעמידים פנים ש”עסקים כרגיל”. הם גם רגישים לתפיסת הסביבה – הרבה מתבגרים חשים מבוכה ובושה כשהוריהם מתגרשים, חוששים “מה יגידו” עליהם, במיוחד אם בקרב חבריהם זה לא דבר נפוץ. חשוב לזכור שמתחת לתדמית ה”קשוחה” או ה”בוגרת” שמתבגרים רבים מנסים להפגין, עדיין מסתתרים נער או נערה שזקוקים לביטחון, להדרכה ולאישור רגשותיהם מצד הוריהם, בעיקר בעת משבר משמעותי כמו גירושי המשפחה.
מה המתבגר עשוי לחוות כשהוא שומע על גירושי ההורים: תגובות רגשיות של בני נוער לגירושי הוריהם משתנות מאוד בין יחיד ליחיד. כעס הוא תגובה נפוצה: מתבגרים רבים (במיוחד בתחילת גיל ההתבגרות) עשויים לכעוס על ההורים – להאשים אחד מהם בפירוק המשפחה, או לכעוס על שניהם “איך יכולתם לעשות לנו את זה”.
חלקם יפגינו את הכעס בהתפרצויות, ויכוחים, הסתגרות מתריסה בחדר או אף בהתנהגות מרדנית (כמו הפרת כללי בית, הידרדרות בלימודים, וכדומה). אחרים עשויים להגיב דווקא באדישות כלפי חוץ – לומר “לא אכפת לי” או לא להגיב כלל, אף על פי שבתוכם יש סערה. מבוכה ותחושת סטיגמה חברתית יכולות להופיע: מתבגר/ת עלול להרגיש לא בנוח לספר לחברים שההורים מתגרשים, ולחשוש מתגובות רחמים או רכילות. ישנם גם בני נוער שיחושו הקלה מסוימת – למשל, אם הבית היה שדה קרב של ריבים יומיומיים, הם אולי שמחים שהמתח יפחת – אך גם במקרה כזה ההקלה מלווה בדרך כלל בעצב ושאלות על העתיד. לא מעט מתבגרים חווים גם דאגה לאחרים: הם דואגים מה יהיה עם ההורה שנשאר לבד (במיוחד אם אחד ההורים במשבר נפשי) ועלולים להרגיש שעליהם כעת לטפל בו או לתמוך בו רגשית. זהו נטל כבד של נאמנות שעלול לגרום להם למצוקה נוספת, כי הם מרגישים קרועים בין שני ההורים. בנוסף, בני נוער מתחילים לחשוב גם על ההשלכות ארוכות הטווח: “איפה נעשה את החג מעכשיו?”, “מי ישלם על הלימודים באוניברסיטה?” – דאגות כמו כסף, לוגיסטיקה ועתיד המשפחה צצות אצלם, אף שעל פניו אלה נושאים של מבוגרים. יש מתבגרים שאפילו מפקפקים בערך הזוגיות והמשפחה בעקבות משבר זה (“אם ככה זה נגמר אחרי 20 שנה, מה הטעם להתחתן בעתיד?”). לסיכום, גם אם כלפי חוץ חלק מבני הנוער מנסים להראות שהם “בסדר” ועסוקים בעולמם (חברים, בגרויות וכו’), בשקט הם עשויים לחוות בלבול, עצב וחשש לא קטן לגבי השינויים הצפויים בחייהם.
איך נכון למסור את המסר למתבגרים: עם בני נוער, הגישה המומלצת היא כנות וישירות בשילוב כבוד לפרטיות. מצד אחד, הם כבר לא ילדים קטנים ויכולים להכיל שיחה בוגרת יחסית; מצד שני, הם עדיין הילדים שלכם ואין צורך או רצון לשתף אותם בכל פרט ופרט (למשל, פרטי ריבים אינטימיים). כדאי לפתוח את השיחה באופן גלוי: “אנחנו רוצים לדבר איתכם על משהו רציני” – ולהגיד בפשטות שאתם מתכוונים להיפרד. הסבירו שזו החלטה שהגעתם אליה לאחר מחשבה רבה וניסיונות לפתור את הבעיות, והיא החלטה סופית. חשוב מאוד לומר להם שגם אם הם כבר גדולים יותר, זה עדיין קשה ומבלבל לכם ולכולם, ושאתם מבינים שגם להם זה לא יהיה קל. תוכלו להוסיף שלכן אתם רוצים לדבר איתם על זה בגלוי, לענות על השאלות שלהם, ולחשוב יחד איך עושים את המעבר בצורה שהכי תתאים גם להם. הימנעו מהטפת מוסר או מהצגה שלהם כמי ש”אמורים” להבין הכל כי הם בוגרים – במקום זאת, הכירו בכך שגם כמתבגרים מותר להם לכעוס, להתעצב או להרגיש מבוכה. כדאי מאוד להסכים מראש ביניכם כהורים על קווים אדומים בשיחה: למשל, שלא גולשים להאשמות הדדיות או ויכוחים מול הילדים. שימרו על כבוד הדדי בשיחה, גם אם יש ביניכם מטענים – המסר העיקרי צריך להיות שמבחינת הילדים, אתם ממשיכים לתפקד כהורים ושהם לא יצטרכו “לבחור צד”. אפשר גם לומר זאת במילים: “אנחנו רוצים שתהיו חופשיים לשמור על קשר טוב גם עם אמא וגם עם אבא, ושלא תרגישו שאתם צריכים להיות בעד אחד נגד השני”. בהתאם לגיל ולבגרות של המתבגר, אפשר לנסות לשתף אותו בדברים הנוגעים אליו ולאפשר לו קול. למשל, אם מדובר במתבגר בן 16–17, אולי יש לו העדפה לגבי איך לחלק את זמני המגורים או עם איזה הורה לדבר על נושא מסוים – נסו להתגמש (בגבולות הסביר והאפשר במסגרת הסכם הגירושין) כדי לתת לו תחושת שליטה. במהלך השיחה, היו ערוכים גם לשאלות קשות: מתבגרים עשויים לדרוש לדעת “למה אתם מתגרשים בעצם?”, או “האם יש מישהו אחר בתמונה?” וכדומה. אם השאלה נוגעת לעניינים מאוד אישיים (רומן, בעיות אינטימיות), ענו בכנות אך בדיפלומטיות: “יש דברים אישיים בינינו שלא נפרט, אבל תדעו שניסינו הכל וזה מה שהחלטנו”. הימנעו מפרטי יתר שעלולים להעמיס עליהם מידע שאין להם מה לעשות איתו. בסיום השיחה, הביעו מסר ברור שתמשיכו להיות שם בשבילם – אפילו שהם גדולים. למשל: “גם אם עכשיו אתם לא רוצים לדבר איתנו על זה, חשוב לכם שתדעו שאנחנו כאן לכל מה שתצטרכו, בכל זמן. אם לא עכשיו, אז כשתהיו מוכנים.”
ניסוחים מומלצים (גיל ההתבגרות):
- דוגמה (כשמתבגר מראה אדישות): “אנחנו יודעים שזה שינוי גדול ולא פשוט. אולי עכשיו לא מתחשק לך לדבר על זה, וזה בסדר גמור. רק רצינו שתדע שכשיתחשק לך – אם בעוד יום, שבוע או חודש – אנחנו כאן, מוכנים לשמוע ולהסביר ככל שנוכל, כשתהיה מוכן.”
- דוגמה (תגובה לכעס של מתבגר): “אנחנו מבינים שאתה כועס מאוד, ויש לך כל הזכות לכעוס. גם לנו היה כעס גדול אחד על השני, ותאמין לנו שניסינו בכל דרך לפתור את הבעיות. לצערנו, זה לא הצליח… אנחנו יודעים שקשה לקבל את זה. אם תרצה לצעוק או לומר לנו מה אתה מרגיש – אנחנו כאן לשמוע, גם אם הדברים קשים.”
- דוגמה (הרגעה על העתיד המשותף: “חשוב לנו להגיד לך שגם אחרי שנתגרש, אנחנו עדיין ההורים שלך לכל דבר. זה אומר ששנינו נהיה שם במסיבת הסיום שלך, ושנינו נבוא לימי ההורים ולכל אירוע שחשוב לך. מהבחינה הזו שום דבר לא ישתנה – תמיד נתעניין, נאהב ונתמוך בך בכל מה שתעשה.”
מה לא לומר או לעשות מול מתבגרים: בגיל ההתבגרות, אולי יותר מתמיד, יש להתאמץ לא לדרדר את הילדים לתוך הסכסוך. הורים מסוימים נוטים להתייחס למתבגר כ”גדול” ולשתף אותו ביותר מדי מידע, או לגייס אותו לצידם – זו טעות חמורה. אין לערב את המתבגר כצד בסכסוך, לא כבורר ולא ככתף לבכות עליה. הימנעו מלספר להם בפרטי פרטים על טעויותיו של ההורה השני (גם אם אתם מרגישים “שהגיעו לגיל שבו הם צריכים לדעת את האמת”). אל תבקשו מהם לשמור סודות מההורה האחר ואל תשתמשו בהם להעברת מסרים טעונים. למשל, לא לשלוח את הבן להגיד לאמא דברים שאתם כועסים עליהם, ולא לחקור את הבת מה קורה אצל אבא בבית – זה שם אותם בעמדה נוראית באמצע. גם אם המתבגר עצמו מנסה לקחת צד (למשל אומר “אני לא רוצה לראות את אבא כי הוא פגע בך”) – נסו להרגיע את המצב, אמרו לו שאתם מטפלים בענייני המבוגרים ושחשוב שהוא ישמור על קשר עם שני הוריו. בנוסף, הימנעו מלבטל את רגשותיהם. לפעמים הורה פגוע עשוי להגיד לבן 16: “אתה כבר גדול, מה אתה עושה עניין?” – אמירה כזו עלולה לגרום למתבגר להדחיק את רגשותיו או לחוש בושה על זה שהוא נפגע מהגירושים, במקום לפתוח ולשתף. גם “נשארנו ביחד רק בגללכם” זו אמירה בעייתית, שעלולה לגרום להם אשמה (שכאילו הוריהם חיו בסבל כל השנים רק בשבילם). במקום זאת, הבהירו שההחלטה להיפרד נובעת מבעיות בין ההורים בלבד. עוד דבר שיש להימנע ממנו הוא העמסת אחריות מוגזמת על המתבגר בעקבות הפרידה. למשל, אל תצפו שהבת המתבגרת תהפוך פתאום ל”בת זוג חלופית” לאבא ותטפל בו רגשית, ואל תטילו על הבן הבכור אחריות בלעדית לטפל באחים הצעירים בכל הזמן שהוא אצל אמא. חשוב לתת למתבגרים הזדמנות להיות מתבגרים – לבלות עם חברים, להתפנות ללימודים – ולא לגזול מהם את הנעורים בגלל שההורים במשבר. אם אחד ההורים שרוי במצוקה נפשית, עליו למצוא מבוגר תומך (חבר, מטפל) לפרוק אצלו – ולא לעשות את הילד לנושא העול הרגשי שלו. לסיכום, עם כל הפיתוי לראות במתבגרים “בוגרים” ולהישען עליהם, זכרו שהם עדיין זקוקים לכם כהורים יציבים שמכוונים אותם, ולא להפך.
איך לעקוב אחרי תגובות רגשיות ומה לעשות אחר כך: מעקב ותמיכה במתבגרים דורשים איזון עדין בין נוכחות להענקת מרחב. אחרי ששוחחתם איתם, אפשרו להם זמן לעכל – ייתכן שתחילה יתרחקו או ינסו להעסיק את עצמם כדי לא לחשוב על זה. זה טבעי. במקביל, מצאו הזדמנויות לבדוק את מצבם מפעם לפעם: זה יכול להיות בילוי אחד-על-אחד (ללכת יחד לאכול גלידה, לנסוע לסידורים) שבו תשאלו בעדינות איך הם מסתדרים עם השינוי. אם המתבגר מסרב לדבר, אל תלחצו – הודיעו שאתם מכבדים את הרצון שלו לפרטיות עכשיו, אבל שאתם זמינים לחלוטין כשרק יצטרך. עקבו אחרי שינויים בהתנהגות לאורך זמן: האם הבן מבלה הרבה פחות עם חברים מאז הפרידה? האם הבת ירדה בהישגים בבית הספר או נראה שהיא מוותרת על תוכניות שחשובות לה? מתבגרים לעיתים יבטאו כאב בדרכים עקיפות – לדוגמה, להתדרדר בלימודים, לעשן או לשתות, או להסתגר שעות רבות. אם אתם מבחינים בסימנים כאלה, התערבו ברגישות: הביעו דאגה, שאלו אם ירצו סיוע מקצועי. ייתכן שהם יעדיפו לדבר עם אדם נייטרלי כמו פסיכולוג או יועץ, וזה לגמרי בסדר. הציעו עזרה במציאת מישהו מתאים, ואפילו תמכו כלכלית בטיפול אם צריך. בהיבט המעשי, שתפו את המתבגר בהחלטות שקשורות בו כדי שירגיש שליטה: למשל, בהתקרב חג או חופשה – דנו איתו איך יחולק הזמן ומה הוא מעדיף, במקום פשוט להודיע לו סידור מוכן. כך הוא ירגיש שמתחשבים בו. המשיכו גם לשמור על מעורבות הורית רגילה בחייו: שני ההורים צריכים, ככל הניתן, להמשיך להתעניין בלימודים, להגיע לאירועי בית ספר, לדעת מי החברים ומה התחביבים. לעיתים מתבגרים “יבחנו” את ההורים לאחר הגירושין – למשל, בן עשוי להתרחק מהורה אחד מתוך כעס. נסו לא לוותר עליו – היו סבלניים, שלחו הודעה, התעניינו גם אם הוא דוחה אתכם. במידה ויש עימות מתמשך בינם לבין אחד ההורים (למשל אם מתבגר מסרב לראות הורה מסוים), רצוי לשקול ייעוץ משפחתי כדי לטפל בכך, ולא לתת לדברים להסלים. זכרו: מתבגרים שואפים לעצמאות, אבל הם עדיין רוצים, עמוק בפנים, לדעת שההורים שלהם דואגים להם. גילוי עקבי של אהבה, תמיכה ועניין – גם אם הוא נתקל ב”חומת” התנגדות זמנית – יחזק את תחושת הביטחון של המתבגר שבסופו של דבר יש לו על מי לסמוך גם כשהמשפחה בצורה חדשה.
בגרות צעירה (18+)
בגרות צעירה (18+)
מאפיינים בבגרות צעירה: כשמדובר ב”ילדים” שהם כבר בגירים (בני 18 ומעלה), לעיתים קרובות הורים מניחים שהנושא פחות רגיש – הרי אלה מבוגרים עצמאיים. אך למעשה, השפעת גירושי ההורים על ילדים בוגרים יכולה להיות עזה וכואבת, גם אם שונה במובניה מהשפעה על קטינים. צעירים בגילאי 18–25 נמצאים בשלב בחיים שבו הם בונים את עצמם – לימודים גבוהים, צבא, תחילת קריירה, זוגיות – ולמרות שהם כבר לא ילדים, הידיעה שהוריהם מתגרשים עשויה לערער מאוד את תחושת היציבות שלהם. לעיתים הם לא יראו זאת מיד, מתוך מחשבה שהם אמורים “להתמודד לבד כי הם גדולים”, אבל בתוך תוכם עלולות להתעורר שאלות ורגשות משמעותיים. אלמנט ההפתעה יכול להיות חזק במיוחד: רוב הבוגרים הצעירים לא מצפים שהוריהם, אחרי 20-30 שנה יחד, ילכו לכיוון גירושין. הם עשויים להסתכל לאחור על ילדותם ולשאול את עצמם האם כל מה שחשבו על המשפחה שלהם היה אמיתי. אם ההורים אמרו להם בעבר שהם “נשארים יחד בשביל הילדים”, ייתכן שיפתחו תחושת אשמה על כך שההורים סבלו כל השנים רק עבורם. בגיל הזה, הילדים הבוגרים גם מודעים מאוד להשלכות המעשיות: האם הבית שבו גדלו יימכר? איך יחגגו מעתה חגים וימי הולדת משפחתיים? מה זה אומר לגבי תמיכה כלכלית שהיו רגילים לקבל (שכר לימוד, עזרה כספית)? הם גם עלולים להרגיש אחריות כלפי כל אחד מההורים בנפרד: לחשוש שאמא לבד ולא מסתדרת, או שאבא מדוכא וצריך לעודד אותו. בנוסף, בגיל צעיר זה, רבים עדיין זקוקים לתמיכת ההורים (גם אם רגשית בלבד) כהכוונה לחיים. לכן, גם כשהם מעל 18, בשורת הגירושים יכולה להציף עצב, כעס, בלבול ואפילו חרדה לגבי העתיד.
מה הבוגר הצעיר עשוי לחוות: ילדים בוגרים של מתגרשים חווים לעיתים שילוב רגשות מורכב. מצד אחד, יש להם כבר יותר כישורי התמודדות ופרספקטיבה בוגרת – ייתכן שהם אפילו ראו את הגירושים כמשהו בלתי נמנע (למשל, אם ידעו על בעיות בנישואי ההורים).
מצד שני, דווקא העובדה שהגירושים קורים עכשיו יכולה לעורר כעס או תחושת בגידה: “למה הם לא יכלו להחזיק עוד קצת? או למה בכלל העמידו פנים כל השנים?” חלקם יחושו אבל של ממש – אובדן התא המשפחתי היציב שליווה אותם כל חייהם. הם אולי כבר לא גרים בבית, אבל “הבית של אבא ואמא” היה עוגן רגשי שגם צעירים נזקקים לו, וכשהוא נשבר, זה כואב. ייתכן ותעלה אצלם גם תחושת אשמה או מחשבות “מה היה אילו”: למשל, בוגר צעיר יכול לתהות האם אם הוא היה צעיר פחות ההורים היו נפרדים קודם, או להיפך – להאשים את עצמו שאולי היה סימן להורים להישאר יחד ולכן דחו את הפרידה. רבים מהבוגרים הצעירים מוצאים את עצמם לפתע בתפקיד מתווך או תומך בהורים: כעת כשכולם “מבוגרים”, ההורים עלולים (בטעות) לערב אותם יותר מדי. למשל, הורה אחד משתף את הבן בן ה-22 בפרטי הריבים עם ההורה השני, או הבת בת ה-25 מרגישה שהיא צריכה לטפל באמא שעוברת משבר. זה מצב לא פשוט שגורם לצעירים לחוש לכודים באמצע, בין נאמנות להורה אחד לשני. רגש נפוץ נוסף הוא דאגה פרקטית: הם תוהים איך מעתה ייראו האירועים המשפחתיים – האם יצטרכו לפצל את זמנם בחגים בין אבא לאמא? מה קורה אם אחד ההורים ימצא בן זוג חדש? כיצד זה ישפיע על מפגשים משפחתיים מורחבים? ואם לבוגר הצעיר יש כבר ילדים משלו, הוא עשוי לדאוג איך הגירושים ישפיעו גם על הנכדים (למשל, סבתא וסבא לא יבואו יחד למסיבת יום ההולדת). נסכם בכך שבני 18+ עשויים להסתיר או למזער את התגובה שלהם מתוך מחשבה ש”צריך להתנהג כמבוגר”, אבל גם להם מותר וצריך לכאוב את שינוי המבנה המשפחתי. למעשה, מחקרים מצביעים שגם ילדים בגירים מושפעים מהותית מגירושי הוריהם, בדרכים אחרות אך לא פחות משמעותיות מאשר ילדים צעירים.
איך נכון למסור את המסר בבגרות צעירה: מול ילדים בגירים, חשוב במיוחד לתאם מראש בין ההורים איך ומתי לבשר להם. במידת האפשר, עדיף ששניכם תהיו נוכחים (פיזית או וירטואלית) בעת ההודעה – למשל, לקבוע שיחת וידאו משפחתית אם הילדים רחוקים, או מפגש משותף – כך תשדרו חזית אחידה והילדים לא ירגישו צורך מיד “לתפוס צד”. התחילו בהודעה ברורה וישירה: למשל, “אמא ואני רוצים לספר לכם שהחלטנו אחרי שנים רבות של נישואים, להיפרד זה מזו”. ייתכן שזו הודעה מפתיעה ומטלטלת, ולכן מיד לאחריה הוסיפו מסרי הרגעה בסיסיים – בדיוק כמו שהייתם עושים לילד קטן: הבהירו שאין לזה קשר אליהם וששניכם תמיד תישארו ההורים האוהבים שלהם. אמירה כזו אולי נשמעת מובנת מאליה, אבל היא חיונית גם לבוגרים כדי להסיר ספקות או רגשות אשמה. לאחר מכן, ספקו הסבר כללי להחלטה, באופן מכבד: אין צורך לרדת לפרטי פרטים, אך כן להגיד במשפט או שניים מדוע זה קורה. למשל: “אנחנו מרגישים שבשלב הזה של החיים אנחנו כבר לא גורמים אחד לשני אושר, והחלטנו שזה נכון יותר להיפרד” – ניסוח נקי מהאשמות. או: “כבר זמן מה שהזוגיות שלנו במשבר, וניסינו טיפול זוגי ושיחות, אבל זה לא השתפר, אז החלטנו להיפרד”. הטון צריך להיות ענייני אך אמפתי. לאחר מכן, אפשרו להם להגיב. ייתכן שחלקם יגיבו בשתיקה המומה, אחרים יציפו מיד שאלות, אולי אף קשות או חדות. היו מוכנים לשאלות כגון “אבל למה דווקא עכשיו?”, “מי יזם את זה?” ואפילו “האם יש מישהו אחר”? ענו בכנות אך בלי להכפיש: אם יש מידע שאתם לא מרגישים בנוח לשתף (למשל, רומן מחוץ לנישואים), אפשר לומר: “יש דברים אישיים בינינו שלא ניכנס אליהם, מקווים שאת מבינה”. הדגישו שההחלטה התקבלה במשותף (גם אם בפועל אחד יזם – מבחינת הילדים עדיף שלא ליצור דמון ואשם). התייחסו גם להיבטים המעשיים שחשובים להם: ספרו להם מה עומד לקרות בהמשך – למשל, “אנחנו מתכננים למכור את הבית ולעבור כל אחד לדירה משלו בעוד כחצי שנה”. אם יש השלכות כלכליות ברורות, העלו אותן ביוזמתכם: למשל, “יכול להיות שלא נוכל לעזור לך בשכר הדירה כמו קודם, אבל נדבר על זה ונראה איך לפתור את זה”. בוגרים צעירים בהחלט יעריכו את הגילוי הנאות הזה, כי זה ודאי מטריד אותם. דברו גם על אירועים משפחתיים עתידיים: הבטיחו להם שגם אם ההורים פרודים, תשתדלו ששניכם תהיו נוכחים באירועים חשובים (טקס סיום, חתונה עתידית וכו’) ותנהגו בבגרות כדי לא להביך אותם. אם במשפחה יש כמה ילדים בוגרים, החליטו אם לספר להם יחד או בנפרד – לרוב, עדיף ביחד כדי שיתמכו זה בזה וכדי למנוע מצב שאחד יודע וסוחב את הסוד. במהלך השיחה, שמרו על איפוק וכבוד גם אם צפים רגשות קשים. המנעו מהתנצחויות ביניכם מול הילדים – הם אולי בוגרים, אבל זה עדיין פוגע בהם לשמוע זאת. היו רגישים לתגובות שלהם: ילד בוגר יכול להגיב בבכי, בכעס, או בשקט. אמרו בפירוש שלכל תגובה שלהם יש מקום, ושאתם מבינים שהידיעה הזו קשה להם. בסיום, כדאי לחזור ולומר שאתם אוהבים אותם ושגם אם המבנה המשפחתי משתנה – אתם תמיד משפחה ותמיד שם בשבילם.
ניסוחים מומלצים (בגרות צעירה):
- דוגמה (פתיחת שיחה והמסר המרכזי): אבא ואני רוצים לספר לכם משהו חשוב. אחרי הרבה שנים יחד, החלטנו להיפרד. תדעו שכל השנים אהבנו וגידלנו אתכם ביחד, ושום דבר ממה שקורה עכשיו הוא בגללכם. אתם הילדים הנפלאים שלנו, אנחנו מאוד אוהבים אתכם ותמיד נאהב – זה לא ישתנה לעולם.”
- דוגמה (התייחסות להשלכות המעשיות): “בטח עולות לכם שאלות מה זה אומר עכשיו… אז למשל לגבי הבית: החלטנו למכור את הבית הגדול, ואמא תשכור דירה משלה ואבא ישכור דירה לעצמו. אל תדאגו לגבי הלימודים של שניכם – כבר סיכמנו בינינו שנמשיך לממן לכם את שכר הלימוד כמתוכנן, כדי שהגירושים לא ישפיעו על העתיד שלכם. גם נדאג שתמיד יהיה לכם מקום נוח להתארח אצל כל אחד מאיתנו.”
- דוגמה (אמפתיה והזמנה לדיאלוג): “אנחנו יודעים שזו כנראה הפתעה מאוד גדולה בשבילכם, ואולי כרגע קשה לכם לעכל. זה בסדר גמור. אנחנו בעצמנו עברנו דרך ארוכה עד שהגענו להחלטה. אם אתם מרגישים כעס, עצב או בלבול – זה טבעי לחלוטין. אנחנו כאן בשבילכם גם עכשיו כבוגרים – לכל שאלה, התלבטות או סתם אם תרצו לדבר או לשתף במה שאתם מרגישים. גם אם כל אחד מאיתנו יהיה בבית אחר, אנחנו תמיד ההורים שלכם ותמיד יהיה לכם אותנו כמשפחה תומכת.”
מה לא לומר לבוגרים צעירים (ומה לא לעשות):
כשהילדים כבר מעל 18, הורים עלולים לטעות ולחשוב ש”כבר אין כללים” – אך זה רחוק מהאמת. אל תודיעו להם על הגירושין ברגע האחרון. יש הורים שבטוחים שהם מגנים על ילדיהם הבוגרים כשאינם מספרים להם עד שכבר כמעט הכל סגור, או שאחד ההורים אפילו מתגרש מבלי לספר עד אחרי שההליך נגמר. צעד כזה גורם לרוב לעלבון ולכעס אצל הילדים – הוא משדר זלזול, חוסר אמון וניתוק. לכן, גם אם ילדכם בן 30, שתפו אותו בכוונתכם להתגרש לפני שזה קורה בפועל, כדי שיוכל לעבד את הדברים ולא לחוש שנותר מחוץ למשפחה. אל תמעיטו ברגשותיהם. אמירות כמו “אתם כבר מבוגרים, זה לא אמור להשפיע עליכם” או “נו, זה לא שבאמת אתם ילדים קטנים שמתגרשים להם ההורים” אינן במקום. בגיל מבוגר אולי יש להם יותר כוחות, אבל זו עדיין המשפחה שלהם שמתפרקת, ותחושות צער, כעס או בלבול הן לגיטימיות מאוד. אל תשפילו או תאשימו אחד את השני בפניהם. אם למשל אחד ההורים בגד – רצוי מאוד לא להפוך את הילד הבוגר לשופט שרואה את כל ההוכחות. זה יפגע בו ויציב אותו בקונפליקט קשה מול ההורה השני. עדיף לומר משפטים ניטרליים על הסיבה לגירושין, ולא להטיח “אמך עשתה X ו-Y” בפני הילדים. כמו כן, אל תעמיסו עליהם את המטען הרגשי שלכם. זכרו שגם אם בנכם בן 25, הוא לא הפסיכולוג האישי שלכם. הימנעו מלשפוך בפניו את כל כאביכם, לבכות לו שעות בטלפון על מה שבן הזוג עשה, או לבקש ממנו “תדבר עם אבא, תשכנע אותו לתת לי הזדמנות שנייה” וכדומה. זה מכניס אותו ישר לתפקיד מתווך לא הוגן. גם אל תדרשו מהם צדק או נאמנות – למשל, הורה שאומר “אני לא רוצה שתביא את אשתו החדשה של אבא אליי הביתה” מכניס את הילד לסיטואציה מסובכת. תנו להם להיות חופשיים לקיים קשר טוב עם שני הצדדים, בלי רגשי אשם. אם אחד ההורים זקוק באמת לעזרה (נגיד, אבא צריך מקום לגור בו זמנית קצרה), אפשר כמובן לבקש בעדינות, אבל חשוב שזה לא יהפוך לציפייה קבועה שהילד הבוגר יטפל בהורה. אל תגייסו אותם למלחמות משפטיות או כלכליות. למשל, לא לבקש מהבן להעיד בבית משפט נגד אמא (אלא אם זו סיטואציה חריגה וקיצונית של טובת צדק, אך ברוב המקרים זה הרסני ליחסים). בקיצור, גם כשה”ילדים” גדלו, האחריות שלכם כהורים לשמור אותם מחוץ לקונפליקט נשארת.
איך לעקוב אחרי התגובות ומה לעשות בהמשך (בגרות צעירה)
בניגוד לילדים קטנים, ילדים בוגרים מפוזרים בסביבה שלהם – חלקם לא גרים בבית – ולכן המעקב אחרי רווחתם צריך להיעשות בצורה של שמירת קשר והתעניינות כנה. אחרי שבישרתם להם, יתכן שכל אחד יגיב אחרת: אחד יתקשר מדי יום לבדוק מה עם כל אחד מההורים, ואחר אולי “ייעלם” לכמה שבועות כדי לעכל. אפשרו להם את הסגנון שלהם, אך דאגו להתעדכן מדי פעם. למשל, כשאתם מדברים עם הבת, שאלו אותה גם איך היא מרגישה עם כל מה שקורה (ולא רק דווחו לה מה חדש בהליכים). נסו לאזן בין לאפשר להם להמשיך בשגרה (לימודים, עבודה) ולא להציף אותם בשיחות כבדות כל שני וחמישי, לבין לא להתעלם מהנושא כלל. אפשר לאחר תקופה לבקש לשבת לשיחה אישית עם כל אחד מהילדים הבוגרים, כדי לתת להם מרחב לפרוק רגשות או שאלות שאולי לא עלו בהתחלה. היו ערניים לשינויים בהתנהגות שלהם כלפיכם: האם הבן מטלפן פחות מבדרך כלל? האם הבת נמנעת מלבוא הביתה בחגים? אם כן, אל תניחו שזה סתם – יתכן שאלו סימני כאב או קושי בהתמודדות. במקום לכעוס או להיעלב, נסו לפתוח את זה בעדינות: “שמנו לב שאת קצת מרוחקת לאחרונה, ואנחנו מודאגים. מתאים לך שנדבר על מה שאת מרגישה?” ותנו לה להחליט. עודדו אותם לפנות לתמיכה אם הם זקוקים לכך: יש צעירים שיתמודדו לבד או בעזרת חברים, ואחרים שיתרמו משיחות עם גורם מקצועי. אפשר להגיד: “אם את מרגישה שהיית רוצה לדבר עם מישהו מחוץ למשפחה – זה ממש בסדר ואפילו טוב. אם תרצי, נשמח לעזור לך למצוא איש מקצוע מתאים.” אפשר אף להציע לעזור במימון של טיפול כזה, כדי להוריד מהם לחץ כספי. במקביל, זכרו להמשיך גם בחיי המשפחה ככל האפשר: הזמינו את הילדים הבוגרים לבקר כל אחד בביתו החדש של ההורה, צרו הרגלים חדשים (אולי ארוחת ערב שבועית אצל אבא, ויציאה לסרט פעם בחודש עם אמא). זה יעזור להם להרגיש שלא איבדו את המשפחה, אלא שהיא רק ארגנה את עצמה מחדש. לגבי אירועים משפחתיים – היו יוזמים ופתוחים לתאם יחד עם ההורה השני והילדים איך מנהלים אותם. למשל, אפשר להחליט שחג מסוים כולם עושים יחד (אם היחסים סבירים) או לחלופין, לסירוגין שנה עם אמא ושנה עם אבא. העיקר להראות לילדים שההתחשבות בהם נמשכת. ואם אחד הילדים הבוגרים כבר נשוי או עם משפחה – וודאו ששניכם כהורים ממשיכים להיות מעורבים כסבא/סבתא וכו’, ולא מאלצים את הילד לבחור מי יבוא לאירוע של הנכד. תקשורת גמישה ומכבדת ביניכם כהורים בנוכחות הילדים הבוגרים תיתן להם דוגמה חיובית שגם אם הזוגיות נגמרה, המשפחה לא מפסיקה לתפקד.
סיכום
לסיכום, אין גיל “נוח” לקבלת הבשורה על גירושי ההורים – לכל גיל והאתגרים שלו. עם זאת, הגישה הנכונה יכולה לעשות הבדל עצום בחוויה של הילדים. עקרונות המפתח בכל גיל הם דומים: כנות, רגישות, התאמת השיחה ליכולת ההבנה של הילד, ואהבה ללא תנאי. בכל שלב התפתחותי, ילדים צריכים לשמוע שהגירושים אינם באשמתם, ששני ההורים ימשיכו לאהוב אותם ולדאוג להם, ושגם אם חלים שינויים בחיי היומיום – הם לעולם לא “יאבדו” הורה. עבור ילד קטן זה יתבטא בהסברים מוחשיים על שגרה ופרטים יומיומיים, ועבור מתבגר או בוגר – בהבטחה (ובקיום ההבטחה) להישאר ההורים התומכים ברקע חייו. חשוב גם לא להגזים בגילוי לב: הילדים לא אמורים לשאת את משא הסכסוך בין ההורים. במקום זאת, התמקדו במסרים מרגיעים ובונים. לבסוף, זכרו שהשיחה הראשונית היא רק ההתחלה – עקבו אחר מצב ילדיכם, הזמינו אותם לדבר ואל תחששו לחזור ולהסביר דברים שוב. עם תקשורת פתוחה, הקשבה אמיתית לכל ילד בהתאם לגילו, והמון אמפתיה, תוכלו לסייע לילדיכם – בין אם הם בני 4 או 24 – לעבור את תהליך הפרידה בצורה הטובה ביותר, ולצאת ממנו בתחושה שיש להם עדיין משפחה יציבה ואוהבת, גם אם בנוסח חדש.
מקורות ידע והשראה: הדרכות מקצועיות להורים גרושים ונתונים פסיכולוגיים שהתפרסמו בנושא סיוע לילדים בהליכי פרידה, לצד המלצות של אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים משפחתיים ויועצי נישואין, מלמדות שתקשורת מותאמת גיל, עקבית ותומכת היא המפתח להפחתת הפגיעה הרגשית בילדים ולהגברת תחושת הביטחון שלהם בתקופה של שינוי משפחתי גדול. כל ילד – צעיר, מתבגר או בוגר – צריך לדעת שיש לו הורים שממשיכים לשמש עבורו עוגן, ושאף על פי שההורים כבר אינם זוג, הם לעולם יישארו אמא ואבא שלו. בכך, אתם כהורים ממלאים את תפקידכם החשוב ביותר: שמירה על רווחתם הנפשית של ילדיכם, בכל גיל ובכל מצב.
