כשבית הילדות נסדק: קולו של הילד הבוגר בגירושי הוריו
“כשהם יגדלו, הם כבר יבינו”- זוהי אחת האמירות השגורות ביותר של הורים המצויים בתהליך גירושין. משפט הנאמר מתוך תקווה שילדיהם הבוגרים יגלו בגרות, קבלה והבנה. אך המציאות מורכבת בהרבה. גם כאשר הילדים כבר עזבו את הבית, בנו חיים עצמאיים או אפילו משפחות משלהם, גירושי הוריהם עלולים לעורר אצלם סערה רגשית עזה, תחושת בלבול, אובדן וערעור של יסודות הזהות המשפחתית. עבורם, זו אינה רק פרידה בין שני אנשים אהובים, אלא שינוי עמוק במבנה הבית הפנימי, בזהות ההורית ובתחושת השייכות.
בין בגרות כרונולוגית לבשלות רגשית
הילדים הבוגרים הם חלק אינטגרלי ממעגל המשפחה, נכון, מדובר באנשים בוגרים, עצמאיים לכאורה, חיים את חייהם אבל הבגרות החוקית אינה תמיד משקפת בשלות רגשית להתמודד עם השינוי שחל בבית. עבור רבים מהם, הזהות המשפחתית נותרת עוגן משמעותי גם בבגרות. כאשר אותו עוגן מתפרק, במיוחד אם הגירושין מלווים ברגשות אשמה, בגידות או פערי כוחות, נוצר לעיתים קרע רגשי עמוק ואף התרחקות רגשית ו/או פיזית מאחד ההורים. מתעוררים כעס, שיפוט מוסרי, תחושות בגידה שעלולים לגרום לנתק ממושך והם יכולים למצוא את עצמם כמי שצריכים לבחור צד, או אפילו להעניש את ההורה שנתפס כיוזם הפרידה.
אחת ההנחות הרווחות, אך גם המוטעות, בקרב הורים מתגרשים היא שהילדים הקטנים הם הפגיעים העיקריים, ואילו הילדים הגדולים “כבר מבינים” ולכן אינם זקוקים להתייחסות מיוחדת. בפועל, המחקר והניסיון בשטח מראים תמונה מורכבת בהרבה. ילדים צעירים אמנם זקוקים לסדר יום קבוע, לנוכחות הורית עקבית ולתחושת ביטחון. לעומתם, ילדים בוגרים, מתבגרים ובני עשרים או שלושים, זקוקים להסברים אמיתיים, לשיתוף, להבנה ולתחושת שייכות גם לאחר הפרידה. הם זקוקים ללגיטימציה לאהוב את שני הוריהם. כאשר הצרכים הללו אינם נענים, עלולות להתעורר תחושות קשות של בלבול ובגידה. ישנם ילדים שמרגישים כי חיו ‘חיים כפולים’ מבלי לדעת, שהוריהם הסתירו מהם סכסוכים או משברים, או ש’גנבו מהם’ את תמונת המשפחה כפי שזכרו אותה. אחרים חשים צורך להגן על ההורה הפגיע או הנעזב, ולעיתים נכנסים לתפקיד של המבוגר האחראי במקום להיות הבן או הבת. מחקר שנערך באוניברסיטת מישיגן (Amato & Afifi, 2006) מצא כי ילדים בגירים שחשו שנותרו מחוץ לתהליך הפרידה או שלא קיבלו הסבר כן וברור, חוו פגיעה עמוקה בתחושת האמון המשפחתי. פגיעה זו לוותה לעיתים בניתוק רגשי מההורים ואף בהתרחקות ממושכת מהמשפחה. קיימת רמה גבוהה יותר של קונפליקט משפחתי מאוחר, כאשר הילדים מעורבים רגשית הרבה מעבר למה שההורים שיערו. החוקרים הדגישו כי מידת השקיפות והכנות של ההורים במהלך הגירושין משפיעה באופן ישיר על איכות הקשר העתידי עם ילדיהם, גם שנים לאחר מכן.
קולו של הילד הבוגר- היכן הוא בגישור?
בעולם הגישור המשפחתי, חושבים בעיקר על טובת הילד, אך לרוב מדובר בילדים קטנים, ולעיתים בני נוער. ילדים בוגרים לרוב כלל לא נלקחים בחשבון בדיון, לא כחלק מההסכם, ולא כבעלי קול שיש להשמיע, וזו החמצה, כי דווקא בגירושין של הורים מבוגרים, לעיתים אחרי 20 או 30 שנות נישואין, הילדים הבוגרים, לא פחות מאחיהם הצעירים, ממשיכים להיות משמעותיים בתוך המערכת המשפחתית, גם אם אינם תלויים בה כלכלית. בגישור נפתח מרחב של התבוננות על תפקידה של ההורות הבוגרת גם ביחס לילדים בגירים. נשאל שאלות כמו:
- איך נתקשר להם את הבחירה להתגרש?
- איך נסביר מבלי להאשים?
- איך לא נכפה עליהם להיות מגשרים בין הצדדים?
- האם נוכל לשמוע את הקול שלהם, גם אם לא ישירות?
גישור כמרחב למניעת ההתרחקות
גישור אינו רק הסכם משפטי, הוא תהליך רגשי שמאפשר לבני הזוג לבנות נרטיב חדש לפרידה, כזה שילווה לא רק אותם, אלא גם את ילדיהם לאורך שנים. זהו תהליך אנושי ומשמעותי המאפשר לבני הזוג לעצב יחד את הסיפור החדש של הפרידה. בתוך המרחב המוגן של הגישור, ניתן לעודד שיח לא רק על רכוש וזמני שהות, שיח מעמיק שאיננו מתמקד רק במה וכמה, אלא גם באיך:
איך נבחר לספר לילדים על הפרידה? באיזה אופן נתקשר איתם בהמשך? כיצד נוכל למנוע מהם להרגיש שעליהם לבחור צד?
בגישור נזמין את ההורים לחשוב על האופן שבו הם מספרים את סיפור הגירושין לילדים הבוגרים, לא רק מה נאמר, אלא גם מה נשמע בין השורות. נעזור להם לייצר יחד נרטיב משותף ואחיד ככל האפשר, שמחזיק בכבוד הדדי ובאחריות משותפת כשהמסר העיקרי בו הוא שאנחנו עדיין משפחה, רק בצורה אחרת. נרטיב כזה מסייע לילדים להבין שהפרידה אינה קרע טוטאלי, אלא שינוי במבנה המשפחה שעדיין מבוסס על קשר ואכפתיות.
הגישור מאפשר להורים להכיר בכך שגם אם הילדים הבוגרים מגיבים בכעס או בוחרים להתרחק לתקופה, מדובר בתגובה רגשית טבעית שדורשת סבלנות ולגיטימציה. כשההורים עצמם מגלים אמפתיה לקושי הזה, הם משאירים דלת פתוחה לקשר עתידי.
במובן זה, הגישור מהווה גשר אמיתי, לא רק בין בני הזוג, אלא גם בין הדורות. הוא מאפשר להורים לשמור על האמון המשפחתי גם אחרי הפרידה, ולבנות תשתית חדשה של תקשורת, המבוססת על שקיפות, כבוד הדדי ושותפות הורית, גם כשהילדים כבר גדולים.
האם מדובר בניכור הורי?
חשוב להבחין כי במקרים רבים אין מדובר בניכור הורי קלאסי, שבו אחד ההורים מסית את הילדים נגד האחר. כאן מדובר בתגובה ספונטנית, לעיתים עמוקה, מצד הילדים עצמם, שנובעת מרגש, שיפוט, ולעיתים גם כאב לא מעובד.
התגובה של הילדים עשויה להיות חריפה:
● ניתוק רגשי ו/או פיזי מאחד ההורים.
● ניתוק מכל בני המשפחה המורחבת של ההורה שיזם את הפרידה.
● ביטויי האשמה, זעם, ואף “ביטול הורות”, כאילו אותו הורה בגד במשפחה.
עבור ההורים, מדובר באובדן כפול: גם בן/בת הזוג, וגם קשר עם הילד.
כשהקשר מתנתק, האם אפשר לשקם?
לא כל ילד בוגר מתנתק, ולא כל גירושין מאוחרים מביאים לקרע. כאשר הקרע מתרחש, יש דרך לשקם, נדרשת לכך עבודת עומק הורית. אלו הדברים שיכולים לעזור:
● הכרה בכאב של הילד, גם אם בעיני ההורה, התגובה היא לא מידתית.
● מכתב אישי- לא מתגונן, אלא משתף. לא כזה שבא להצדיק את הגירושין, אלא לשתף, לכבד, לתת מקום לרגש.
● בקשת סליחה- לא על עצם הפרידה, אלא על האופן שבו היא הובאה לעיתים במעמד צד אחד או בתזמון לא מתאים.
● סבלנות לזמן שלהם- לפעמים לוקח שנים עד שהכעס שוכך.
● נכונות להישאר פתוח, גם כאשר הילד מסרב, ממשיך להאשים או לא מגיב.
לסיום
החלטת הורים להתגרש משפיעה גם על ילדים בגירים, לעיתים בעוצמות מפתיעות. בתוך כך, נדרש מההורים להבין כי גם לילד בוגר יש קול, רגשות, צרכים וסיפור משלו. עליהם לזהות ולהתייחס ברגישות למורכבות שנוצרת כשהבית משתנה גם עבור הילדים הבוגרים. בגישור נוכל לסייע לבני הזוג להיפרד מבלי לפרק את הקשרים עם ילדיהם, גם הבוגרים, על ידי יצירת שיח רגיש, אחראי ולא מאשים. ניתן למנוע לא רק משבר זוגי, אלא גם נתק משפחתי ארוך טווח. גם כשהילדים כבר גדולים, הם עדיין זקוקים להורים שמדברים, משתפים פעולה וממשיכים להיות יחד, באופן חדש.
זיכרו, כי גם אם הילדים כבר גדלו, הלב שלהם עדיין בבית…
אם אתם שוקלים להיפרד ורוצים לשמור על הקשר המשפחתי, אנו מזמינים אתכם לשיחת ייעוץ אישית.
בגישור אפשר לבנות פרידה שמכבדת את כל בני המשפחה – גם את אלה שכבר לא גרים בבית.
כתבה את המאמר המגשרת הדס שרון
