מה עושים כשאחד ההורים במסגרת הורות משותפת, משנה את דעתו אחרי הלידה?
בישראל, כששני אנשים מחליטים להביא יחד ילד לעולם במסגרת של הורות משותפת – כלומר, לא מתוך זוגיות רומנטית אלא כשותפים מלאים להורות – מומלץ מאוד לערוך מבעוד מועד הסכם הורות משותפת. זהו הסכם שנועד להסדיר מראש את כל הנושאים החשובים לגידול הילד, כמו זמני שהות, מזונות הילד, תשלומים נוספים עבור צרכי הילד, החלטות חינוכיות, הסדרי מגורים ועוד.
ההסכם הזה לא רק מגן על ההורים מבחינה משפטית – הוא גם עוזר להם לתאם ציפיות, להבין את ערכיהם ואת סגנון ההורות שהם מביאים איתם, ולבנות תשתית לשותפות הורית יציבה. אבל יש פרט אחד חשוב שכדאי לדעת: את ההסכם הזה ניתן לאשר בבית המשפט רק אחרי לידת הילד.
למה זה חשוב?
מכיוון שההסכם טרם קיבל תוקף שיפוטי בשלב ההיריון, גם אם שני הצדדים היו לגמרי תמימי דעים לגביו בזמן החתימה, עדיין קיים סיכוי שדברים ישתנו לאחר הלידה. זה לא בהכרח נובע מכוונה רעה, חוסר אחריות או חוסר מחויבות, אלא פשוט מכך שהחיים משתנים: התחושות משתנות, סדרי העדיפויות משתנים, רמות האנרגיה והיכולת משתנות ורגשות שלא נצפו צפים.
ולפעמים, גם הפחדים. פתאום, הורה שחשב שיהיה לו קל להעביר את התינוק להורה השני לשלושה לילות בשבוע – מגלה שהוא לא מסוגל להיפרד. או לחלופין, הורה שחשב שיוכל להיות נוכח כל יום אחה”צ – מגלה שהמציאות המקצועית פשוט לא מאפשרת את זה.
האם זו הפרת הסכם? או סך הכול אנושיות?
החדשות הטובות הן שגישה כמו “שותפות חדשה” לא רואה בשינויים האלה בגידה או כישלון. להיפך: אנחנו יוצאים מנקודת הנחה ששום הסכם לא יכול לחזות במדויק את המורכבות של החיים, בטח לא את המורכבות הרגשית של להיות הורה בפעם הראשונה.
אנחנו מלווים לא מעט מקרים שבהם לאחר הלידה, אחד ההורים מבקש לשנות סעיף מסוים – לפעמים נקודתי (למשל: לדחות את תחילת לינות הילד בביתו), ולפעמים עקרוני יותר (למשל: לשנות את מודל חלוקת הזמן או את אופן התשלומים עבור צרכי הילד). לרוב, החשש הכי גדול אצל ההורה השני הוא שהשינוי הזה הוא תחילתו של מדרון חלקלק – “אם אני אסכים לזה עכשיו, מה יהיה השלב הבא?” או “אם הוא/היא כבר משנה את דעתו עכשיו, איך אוכל לסמוך עליו/ה בהמשך?”
אז מה עושים?
ראשית, לא נלחמים – מדברים. המפתח העיקרי לטיפול נכון בסיטואציה כזו הוא פתיחת ערוץ שיח רגיש, כנה ומובנה. שיח כזה לא מתרחש מעצמו. הוא דורש מרחב בטוח, כלים תקשורתיים מתאימים, והנחיה מקצועית שיכולה להחזיק גם את הרגש וגם את הדיוק ההסכמי.
בגישת “שותפות חדשה” אנחנו מזמינים את ההורים לחזור לשולחן הגישור לא מתוך עמדות של “צדדים” אלא מתוך זהות של שותפים להורות. זהו הבדל קריטי: במקום לחשוב “איך אני מגן על עצמי?” אנחנו שואלים: “מה טוב לילד שלנו, ואיך נוכל להגיע לזה יחד?”
שלבים פרקטיים להתמודדות עם שינוי עמדה:
- עוצרים רגע לפני שמגיבים: לרוב האינסטינקט הוא לומר “אבל סיכמנו!” נכון, סיכמתם. והסיכום הזה חשוב, הוא מספק ביטחון ותחושת סדר. אבל כשיש שינוי כנה – רגשית או מעשית – זו הזדמנות לבדוק מה באמת קורה.
- הכרה ברגש: בשיחות גישור בשיטת “שותפות חדשה”, אנחנו עוזרים להורה השני להבין מאיפה בא השינוי – לא רק מה הדרישה החדשה, אלא מה הרגשות שמאחוריה. חשוב לתת לגיטימציה לרגש של ההורה האחר. הורה שמבקש לשנות עמדה עושה זאת לרוב מתוך תחושת מצוקה או קושי. הרגש צריך לקבל מקום, בלי לשפוט אותו, כדי שיהיה ניתן להבין אותו ומתוך ההבנה לחפש פתרונות.
- בירור כוונות: בשיח מונחה, אפשר לברר – מה עומד מאחורי הבקשה? האם זו מצוקה זמנית? שינוי מהותי? צורך רגשי? חוסר ביטחון? ברוב המקרים, הכוונה איננה “למשוך בחבל” אלא פשוט לומר: אני צריך משהו אחר ממה שחשבתי.
- בחינה מעשית: האם הבקשה אפשרית בפועל? בוחנים את ההשפעה – על הילד, על ההורה השני, על האיזון הכללי. האם מדובר בשינוי זמני או קבוע? האם היא יוצרת עומס לא סביר על ההורה השני? האם ניתן להציע חלופה חלקית או זמנית?
- שיח שוויוני: חשוב להקפיד שהשיח יישאר הדדי – שלא ייווצר מצב שבו צד אחד “מבקש” והשני “מוותר”. אנחנו תמיד בודקים: איך כל אחד מהצדדים מרגיש עם ההסכמות שמתגבשות? האם ההסכם משרת את שניהם?
- עדכון ההסכם, אם יש צורך: אם הוחלט לבצע שינוי – מתעדים אותו באופן ברור, תוך שמירה על מסגרת עקרונית של מחויבות הדדית, והסכמות לטובת הילד.
ומה אם אין הסכמה?
גם זה קורה. במקרים שבהם אין הסכמה, אין טעם למהר ולפנות לבית המשפט. פעמים רבות, הפערים נובעים מתקשורת לקויה או מקושי רגשי, ולא מהמחלוקת עצמה. לכן, גם כשקשה – חשוב להמשיך בגישור, לעיתים אפשר גם לשלב התייעצות עם מומחים בתחום הטיפול או ההדרכה ההורית, מתוך הבנה שהשקעה בשיח עכשיו מתוך מיקוד בטובת הילד תחסוך הרבה משברים בהמשך. תמיד כדאי לזכור: ככל שהשיח בין ההורים יישאר פתוח ומכבד, כך גם הילד ירוויח הורות יציבה ומותאמת יותר.
לסיום: תהליך בניית הורות משותפת לא מסתכם רק בחוזה נוקשה. מטרת התהליך היא ליצור מערכת יחסים דינמית וגמישה המגובה בהסכם הורות משותפת שבו כללים ברורים ומוסכמים למקרה של הפרה ולמען מניעת מחלוקות. הסכם טוב הוא רק לא אוסף של סעיפים שחותמים עליהם ונועלים אותם במגירה. הסכם טוב הוא תשתית לשיח מתמשך, שמכבד גם את מה שסוכם וגם את מה שעוד עשוי להשתנות.
הורות משותפת היא מסע – לא תוכנית סטטית. כשמשהו משתנה בדרך, יש לנו אפשרות לבחור: האם לעצור ולהאשים, או לעצור ולהקשיב. בשיטת “שותפות חדשה” אנחנו מאמינים בשיח שמקדם הבנה, רגישות ופתרונות יצירתיים – לא במלחמה. ולכן, אם אתם מתמודדים עם שינוי בעמדה לאחר לידת הילד – פנו אלינו. אל תחכו שהפער יהפוך לקרע. כי כל שינוי קטן – יכול להפוך להזדמנות לבנייה עמוקה יותר של שותפות הורית אמיתית.
