גירושין הם אמנם סיום של קשר זוגי אך הם גם התחלה של פרק חדש, שדורש התארגנות מחודשת, במיוחד מבחינה כלכלית. אחת הסוגיות הראשונות שזוגות שנפרדים רוצים לפתור בחדר הגישור, היא תחושת חוסר הוודאות הכלכלית שמתעוררת באופן מידי ומעלה חששות קונקרטיים: איך יתאפשר המעבר הכלכלי מבית אחד, עם משכורת אחת או שתיים, לשני בתים? האם, ואיך אפשר יהיה לשמור על רמת החיים לה התרגלנו, בשני בתים? איך אפשר יהיה להבטיח ששני הבתים מספקים רמת חיים דומה לילדים ולא מייצרים פערים גדולים בהם בית אחד נתפס כ’עני’ יותר? אחת הסוגיות הבולטות והמעוררות חוסר ודאות היא גובה המזונות. בניגוד למה שרבים חושבים, בישראל אין חוק או נוסחה קבועה שמגדירים את סכום המזונות. בתי המשפט ובתי הדין הרבניים שוקלים כל מקרה לגופו – בהתאם לפרמטרים כמו גילאי הילדים, זמני השהות, פערי הכנסה, עלויות מחיה בפועל ועוד. המשמעות היא שעד שאין הסכם חתום או פסק דין – אף אחד לא באמת יודע כמה ישולם או יתקבל.

החששות הכלכליים האלו הם אמיתיים, מוחשיים, ולעיתים משתקים. כתוצאה מכך, לעתים קרובות בני זוג העומדים בפני גירושין מבקשים לדעת מראש מה המשמעויות הכלכליות הצפויות לאחר הגירושין, ונוטים להסתמך ולקבל החלטות על בסיס על ניסיונם הסובייקטיבי של אחרים.

חוסר בוודאות הכלכלית מוסיף נדבך של חרדה לתהליך הגירושין: קשה לתכנן, קשה להתחייב, וקשה לדעת אם ההסכמות הכלכליות שייעשו היום יעמדו במבחן המציאות או יקבלו תוקף משפטי. במצבים כאלה, גישת השותפות החדשה מבקשת ליצור קרקע יציבה דווקא במקום שבו החוק משאיר עמימות.

בגישת השותפות החדשה, גירושין הם אמנם סיום של קשר זוגי אולם אינם סיום של הקשר המשפחתי, אלא טרנספורמציה של הקשר – מעבר מהורות זוגית להורות משותפת ומסוג אחד של משפחה, לסוג אחר – כזה שחי בשני בתים נפרדים. מתוך כך, גם על המציאות הכלכלית החדשה להיבנות בצורה שתשקף את השותפות ההורית, תוך התחשבות בצרכים של כל אחד מההורים ובמידה שווה, בצרכים של הילדים. זהו תהליך שמאפשר ראייה עתידית, תכנון, ושיתוף פעולה – גם כשיש פערים, פחדים ואי-הסכמות.