אאיך לשרטט תקווה בתוך משבר: כלים להתמודדות עם חוסר ודאות בגירושין ובחיים – פרק 132

נדב:
איך לשרטט תקווה.

אחד האתגרים הגדולים של כל מי שנמצא בתוך משבר — מוצף, טועה, מלא חששות — זה להבין איך יוצאים משם.

איך מתמודדים עם הדבר הזה?

כי כשאנחנו בתוך משבר, הרבה פעמים אין לנו לא כיוון, לא בהירות, לא הבנה של מה קורה, ולא תחושה שיש בכלל דרך החוצה.

הנושא הזה מעורר המון אתגרים וקשיים, וכדי באמת לתת מידע, לתת כלים, לתת הבנה — הזמנתי שתי נשים שאני רואה בהן מהבחירות בתחום, מהמנוסות ביותר, שיכולות לתת לנו עומק אמיתי ולא רק אמירות יפות.

נמצאות איתי כאן טלי ורסנו אייסמן — פסיכותרפיסטית, מומחית בחוסן נפשי, סופרת ומשוררת, וגם פועלת רבות במצבי חירום, בין היתר בהסברה של פיקוד העורף לילדים ולהורים בתקשורת.

וגם ד״ר אתי אבלין — שכבר הייתה איתי כאן בכמה פרקים מאוד משמעותיים, יו״ר שותפה בפורום הבינלאומי לאובדן ושכול.

אני רוצה לשאול אתכן שאלה פשוטה — למה היה לכן חשוב לבוא לפרק הזה?

טלי ורסנו אייסמן:
אז קודם כל היה חשוב לנו להגיע כי יש תקופות שאנחנו מזהות שהן הרבה יותר קשות לאנשים.

תקופות שמעוררות שוב פעם ספק — לגבי תקווה, לגבי כוחות, לגבי היכולת להתמודד.

אם ניקח דוגמאות — חגים.

תקופות של פסח, ראש השנה, ימי זיכרון.

אלו תקופות שמציפות.

משבר, גם אם הוא קרה פעם אחת — הוא לא באמת “נגמר”.

הוא חוזר.

הוא מרים ראש שוב ושוב.

לפעמים אחרי 20 שנה. לפעמים אחרי 30 שנה.

ולכן חשוב לנו לדבר על זה — לא רק ברמה של מה זה משבר, אלא איך בתוך המשבר, בתוך החושך, בתוך התוהו — אפשר גם לבנות משהו.

אפשר לבנות מושג של תקווה.

אפשר לבנות כוח.

טלי ורסנו אייסמן:
גם אני וגם אתי פוגשות הרבה מאוד אנשים ומשפחות, ואנחנו רואות שאנשים מרגישים בתוך חושך.

חושך שהוא לא רגיל.

והתחושה שלי היא שבאנו להזכיר — שיש גם מקומות של אור.

שיש פעולות, שיש דברים שאפשר לעשות כדי להאיר את המקום הזה.

אני רוצה לשתף סיפור.

לפני שבוע וחצי הייתי בפעם הראשונה בתוך בית בקיבוץ בארי.

בית של משפחת בכר.

ישבנו בתוך ממ״ד — הבית הרוס, שרוף, חורים בקירות מירי.

וענבל בכר, האמא, מספרת את הסיפור.

22 שעות הם היו בתוך הממ״ד.

עם ילד על הספקטרום, עם הכלבה, עם הבעל שמחזיק את הדלת.

מחבלים מחוץ לדלת.

פחד. חרדה.

והיא מספרת את הכל בצורה מאוד ברורה.

ואז מגיע רגע אחד — שהיא נחנקת.

היא מספרת שכשהגיעו לחלץ אותם, לא הצליחו לפתוח את הדלת.

והוציאו אותה דרך החלון.

וכשהיא באה לצאת — הבן שלה אומר לה:
“אמא, חכי רגע, אני אביא לך כיסא.”

ושם היא נשברת.

דווקא לא בחורבן.

דווקא לא בפחד.

אלא ברגע הקטן הזה.

למה?

כי יש משהו שהרוע לא יכול לקחת — וזה האנושיות.

המחוות הקטנות.

ההרגשה שמישהו רואה אותנו.

וזה בעיניי לב התקווה.

אנשים למען אנשים.

ד״ר אתי אבלין:
אני רוצה לקחת את זה עוד צעד.

כשאנחנו מדברים על תקווה — אנחנו מדברים על משהו שיש לו שני רכיבים.

הוא גם אמונה — אבל הוא גם פעולה.

אם נסתכל על הסיפור התנ״כי של “תקוות חוט השני” — זה לא רק רעיון מופשט.

זה סימן קונקרטי.

זה משהו שמחזיקים בו.

ולכן תקווה היא תמיד גם וגם.

גם מחשבה, גם אמונה — וגם פעולה.

גם להביא כיסא.

גם לעשות משהו קטן.

ד״ר אתי אבלין:
וכשאנחנו פוגשים אדם שנמצא בשבר — אחד התפקידים שלנו זה לראות את התקווה גם כשהוא לא רואה אותה.

לא למהר לשלוף אותה.

לא להגיד לו “הנה התקווה”.

אלא לדעת שהיא קיימת — וללוות אותו עד שהוא יוכל לראות אותה בעצמו.

נדב:
אני רוצה רגע לעצור על זה.

זה נשמע מאוד נכון — אבל גם מאוד לא פשוט.

אני שואל בשם מי שמאזין עכשיו —

איך הופכים את זה לפרקטי?

איך אני, שנמצא עכשיו בתוך חושך, יכול להתחיל לייצר תקווה?

ד״ר אתי אבלין:
אז קודם כל — צריך להבין שתקווה לא מגיעה לפני חושך.

היא מגיעה אחריו.

בלי חושך — אין יכולת לזהות תקווה.

ואנשים שחוו משברים מאוד גדולים — מלמדים אותנו משהו חשוב:

בתוך ההריסות — מתחילים לזוז.

לא בגדול.

בקטן.

ד״ר אתי אבלין:
ואני אתן דוגמה.

פעולות קטנות:
לבשל מרק.
לכתוב מכתב.
לקום מהמיטה.

לשבח את עצמך על זה שעשית משהו.

עוד צעד.

ועוד צעד.

הבעיה היא שכשאנחנו חושבים על הכל — אנחנו קופאים.

אבל כשאנחנו עושים פעולה אחת — נוצרת תנועה.

ותנועה — היא הבסיס לתקווה.

טלי ורסנו אייסמן:
אני רוצה להוסיף — תקווה היא לא רק רעיון.

היא פעולה.

וזה לא חייב להיות משהו גדול.

זה יכול להיות הדברים הכי קטנים.

להחזיק דלת.
להכין קפה.
לשאול מישהו אם הוא צריך עזרה.

דווקא הדברים הקטנים — הם אלו שמייצרים תקווה אמיתית.

טלי ורסנו אייסמן:
כתבתי פעם שיר, ואני חושבת שהוא מאוד רלוונטי לנושא הזה.

“אל תחדלו לתאר לי איך נראית היבשה.”

כי כשאדם נמצא בתוך מים סוערים, כשהוא טובע — הוא לא צריך שיסבירו לו כמה המים קשים.

הוא כבר שם.

הוא צריך שמישהו יראה לו את היבשה.

שיראה לו שיש לאן להגיע.

שיש אפשרות אחרת.

וזה בדיוק המקום של תקווה.

ד״ר אתי אבלין:
וזה מתחבר מאוד למה שאנחנו מדברות עליו — לא להכחיש את הכאב.

לא להגיד “יהיה בסדר”.

לא לקצר תהליכים.

אבל גם לא להשאיר אדם רק בתוך הכאב.

להחזיק יחד איתו גם את האפשרות שיש משהו מעבר.

נדב:
אני רוצה רגע להכניס את זה לעולם שאני פוגש הרבה — גירושין.

כי שם המשבר הוא מאוד חזק.

יש פירוק של מערכת חיים שלמה.

יש פחדים על העתיד, על הילדים, על הכלכלה.

איך זה מתחבר לשם?

טלי ורסנו אייסמן:
בדיוק אותו דבר.

כי גם שם — אנשים נמצאים בתוך חוסר ודאות מאוד גדול.

הם לא יודעים איך החיים שלהם ייראו.

הם לא יודעים איך הם יהיו כהורים.

הם לא יודעים איך ייראה הקשר עם הילדים.

טלי ורסנו אייסמן:
והמוח — שוב — מתחיל לייצר תרחישים.

הרבה פעמים תרחישים קשים.

ד״ר אתי אבלין:
ואז מה שקורה — שהם מנסים לפתור הכל בבת אחת.

לדעת הכל.

לשלוט בהכל.

וזה בלתי אפשרי.

ד״ר אתי אבלין:
ולכן גם שם — אותו עיקרון.

לא הכל.

רק הצעד הבא.

נדב:
זה מאוד מתחבר למה שאני רואה.

כי כשאנשים מגיעים אליי — הם רוצים תשובות להכל.

כמה כסף יהיה.
איך יהיו זמני שהות.
איך ייראו החיים.

נדב:
ואני אומר להם — אין לנו את כל התשובות עכשיו.

אבל יש לנו צעד הבא.

טלי ורסנו אייסמן:
וזה מאוד חשוב.

כי ברגע שיש צעד — יש תנועה.

וכשיש תנועה — יש תקווה.

ד״ר אתי אבלין:
ואני רוצה להוסיף עוד משהו —

אנחנו הרבה פעמים חושבים שתקווה היא משהו גדול.

אבל היא לא.

היא יכולה להיות מאוד קטנה.

מאוד יומיומית.

ד״ר אתי אבלין:
זה יכול להיות גם רק זה שקמתי היום.

זה יכול להיות זה שיצאתי מהמיטה.

זה יכול להיות זה שעשיתי פעולה אחת.

וזה מספיק.

נדב:
אני חושב שזה מאוד חשוב — כי אנשים לפעמים מחפשים “פריצת דרך”.

טלי ורסנו אייסמן:
נכון.

אבל תקווה לא נוצרת בפריצה אחת.

היא נוצרת מהרבה צעדים קטנים.

נדב:
אני רוצה לשאול על הסביבה.

איך הסביבה יכולה לעזור לאדם שנמצא במשבר?

טלי ורסנו אייסמן:
קודם כל — לא לקחת ממנו את התפקידים שלו.

נדב:
מה זה אומר?

טלי ורסנו אייסמן:
זה אומר — לא לעשות במקומו הכל.

לא “להציל” אותו.

כי התפקידים שלו — שומרים עליו.

טלי ורסנו אייסמן:
גם אם הוא איבד הרבה — הוא עדיין הורה, עדיין אדם עם משמעות.

והדבר הנכון הוא לעזור לו לחזור בעדינות לפעולה.

ד״ר אתי אבלין:
וגם — לא לנסות לתקן.

לא להגיד “יהיה בסדר”.

לא לברוח.

לא להיעלם.

פשוט להיות שם.

טלי ורסנו אייסמן:
לפעמים זה באמת הדברים הכי קטנים.

להביא כוס קפה.

לשבת ליד מישהו.

לא לדבר הרבה.

רק להיות.

ד״ר אתי אבלין:
הנוכחות הזו — היא מאוד משמעותית.

כי היא אומרת לאדם:
אתה לא לבד.

נדב:
וזה אולי הדבר הכי חשוב.

ד״ר אתי אבלין:
כן.

כי הרבה פעמים מה שהכי קשה — זה הבדידות בתוך הכאב.

נדב:
איך יודעים מתי צריך עזרה מקצועית?

ד״ר אתי אבלין:
כשאין תנועה.

כשאדם נשאר במקום לאורך זמן.

כשאין אפילו צעד קטן.

ד״ר אתי אבלין:
אבל גם כאן צריך זהירות.

כי לפעמים גם תנועה קטנה מאוד — היא תנועה.

טלי ורסנו אייסמן:
אנחנו מדברות הרבה על תנועה — כי מים עומדים נרקבים.

אבל תנועה, גם קטנה — מחייה.

ד״ר אתי אבלין:
ולפעמים המטפל מחזיק את התקווה עבור האדם.

עד שהוא יכול להחזיק אותה בעצמו.

נדב:
זה משפט מאוד חזק.

נדב:
אני רוצה לסיים בזה —

כי מבחינתי המסר המרכזי מהפרק הזה הוא:

נדב:
גם בתוך חושך — אפשר לייצר אור.

נדב:
לא חייבים פתרון.

לא חייבים ודאות.

נדב:
צריך צעד אחד.

נדב:
וכשיש צעד — יש תנועה.

וכשיש תנועה — יש תקווה.

נדב:
תודה רבה לכן.

טלי ורסנו אייסמן:
תודה.

ד״ר אתי אבלין:
תודה רבה.

נדב:
ותודה לכם המאזינים והמאזינות.

אם הפרק הזה נגע בכם — תעבירו אותו הלאה.

יש הרבה אנשים שצריכים לשמוע את זה.