עובד שחוזר ממילואים ממושכים לא חוזר לאותו מצב רגשי או תפקודי. גם אם הוא אומר שהכל בסדר ייתכן שהוא במצב של עייפות נפשית, שיש לו צורך בהסתגלות מחדש, או חשש מתפקידו החדש (או חוסר בו).

שיבוץ אוטומטי, התעלמות או הומור מוגזם (“נו, נחמד לך החופשות האלה!”) עלולים לחרוץ את גורל הקשר – אבל לא רק הם: גם מתן תפקיד שולי מדי “כדי להקל”, אי-הזמנה לישיבות צוות, הצפה מיידית במשימות, אמירות ציניות במסדרון (“תזכיר לנו מה אתה עושה פה בכלל”), או השוואות לאחרים (“דני הסתדר מעולה בלעדיך”) – כל אלה עלולים להתפרש כדה-לגיטימציה, לעיתים דווקא כשהכוונה הייתה טובה.

מה לעשות?

שיחה אישית שקטה – רצוי בשבוע הראשון – כדי להבין את מצב החזרה ולא לקבוע עובדות חד-צדדיות מראש. לא מדובר בשיחת “השלמת פערים” מקצועית בלבד, אלא בהזדמנות אמיתית לברר איפה עומד העובד – רגשית, מנטלית ותפקודית.

האם הוא מרגיש מוכן לחזור לאותו קצב? האם יש נושאים שמטרידים אותו? האם הוא רואה את עצמו חוזר בדיוק לאותו תפקיד? שיחה כזו – קצרה אך כנה – יכולה למנוע חודשים של תסכול הדדי, ולהניח תשתית מחודשת של אמון והבנה הדדית.