קונפליקטים על בסיס זהות הם המורכבים ביותר שיש. הם אלה שהביאו למלחמות עולם, למסעי צלב, לטראומות דורות. אבל הם קורים גם בתוך בית אחד, בין הורים לילדים, כשמישהו מחליט לשנות את דרך חייו באופן שנתפס בעיני הקרובים אליו כבגידה. הפרק הזה עוסק בדיוק בנקודה הזו. נדב נישרי מארח את אהוד עזורי, מגשר ועורך דין עם שני תארים בפילוסופיה, שמתמחה בגישור קונפליקטים מבוססי זהות, ומביא לשולחן גם ניסיון אישי.

למה “קונפליקט זהות” ולא “קונפליקט דתי“

אהוד מדייק כבר בהתחלה: הוא לא מכנה את תחומו קונפליקט דתי, אלא קונפליקט מבוסס זהות. ההבדל משמעותי. הקונפליקט לא עוסק בשאלה מי צודק מבחינה תאולוגית. הוא עוסק בכך שהזהות של האדם, האופן שבו הוא רואה את עצמו ומבין את עצמו, נתקלת בזהות של מישהו אחר שרואה אותה אחרת.

זה מסביר מדוע קונפליקטים כאלה כל כך עמוקים. “כאשר הקונפליקט נוגע בעניינים של זהות, שם אני חש שאם אני מוותר, אני חווה חוויה שכאילו אני מוותר על האישיות שלי, על האוטונומיה שלי. ואדם לא יכול לעשות את זה.”

הסיפור שמסביר הכל

אהוד מביא סיפור קצר שמדגים את עוצמת הקונפליקט. חברה של אמא לבן שחזר בתשובה שאלה אותה מה קורה. האמא ענתה: “יש לי בעיות עם יוסי.” החברה שאלה מה כבר יכול להיות. האמא ענתה: “הוא חזר בתשובה.” ואז החברה אמרה: “מה כבר יכול להיות? הוא התנצר?”

האמירה הזו, לפי אהוד, מייצגת את כל הקונפליקט. החברה תיארה שני סוגי אסון: התנתקות מהזהות היהודית, כמו התנצרות, והתקרבות לזהות היהודית, כמו חזרה בתשובה. שניהם על אותה סקאלה. שניהם נתפסים כאיום.

הניסיון האישי שמאחורי המקצוע

אהוד מספר שהוא עצמו חזר בתשובה בסביבות גיל עשרים ושש. “צמחה לי כיפה על הראש. זה לא היה פשוט. זה היה תהליך ארוך עם התקדמות ונסיגה.” הוא חווה את הקונפליקט הזה מקרוב, ברמה לא קלה של חומרה.

ומה שנוגע עמוק במיוחד הוא הדוגמה שהוא מביא על האוכל. חברה שאמא שלה נפטרה לפני שנתיים, כמעט פרצה בבכי כשמישהו הציע לשנות מתכון שהיה של אמא. “האוכל הוא אהבה. והורים שמוצאים שהבן לא יכול לאכול אצלם בבית, זה מכה שכמעט אי אפשר לתאר.”

למה גישור ולא טיפול משפחתי

נדב שואל את השאלה הנכונה: זה נשמע כמו משהו לטיפול משפחתי. למה גישור?

אהוד עונה בהבחנה חדה: “ההיבטים שלהם הם פרקטיים בסופו של דבר. ההורה חושב שאם הבן יחזור לאכול בבית, כל הבעיות ייפתרו. תמיד יש לזה היבט פרקטי.”

לא מדובר בשאלות של “מה הרגשת כשאמא אמרה לך ככה.” מדובר בשאלות של איזה כלים יוגשו בארוחת ערב, מה עושים בשבת, מה הילדים רואים כשבאים לבית ההורה שאינו שומר שבת. אלה שאלות שאפשר לדון בהן, להגיע לגביהן להסכמות, למצוא פתרונות יצירתיים.

“המגשר מגיע ואומר: אני לא יודע כלום. אני לא יודע שיש לו כללים, לא יודע שיש לו חוקים. אני בא ללמוד יחד איתכם. ואז אני שואל: רגע, למה אתה לא יכול לבוא לאמא? אוקיי, מה אפשר לעשות כדי שתרצה לבוא? בוא נדבר על המטרות שלנו בעתיד. אנחנו רוצים שהנכדים יבואו לאכול מהמפרום של סבתא. המטרה אותה מטרה. עכשיו נדבר על הדרך.”

המסגרת התאורטית: ארבעת שלבי האריה

אהוד מציג את התאוריה שהשפיעה עליו ביותר, פיתוחו של פרופסור ג’יי רוטמן, בראשי תיבות ARIA. ארבעה שלבים שחייבים לקרות בתהליך גישור.

הראשון הוא אנטגוניזם. “מגשר לא צריך להיבהל מכעס. כמובן שלא להגיע לאלימות, אבל כעס הוא ביטוי. הוא חלק הכרחי בתהליך.”

השני, שאהוד מדגיש במיוחד, הוא רזוננס, הידהוד. “מה מהדהד לי בצד השני? כאשר אני מתבונן מהמרפסת על התהליך, ולא מתוך הסובייקט שלי.”

השלישי הוא יצירתיות, invention. ורביעי הוא action, ביצוע בפועל.

הלב של התהליך, לפי אהוד, הוא שאלת המיליון דולר, שאלת הלמה. “למה העניין הזה כל כך מסעיר אותך? למה זה נוגע לך בעצבים כל כך רגישים?” השאלה הזו, אם נשאלת ברגע הנכון, יכולה לפתוח מה שאין ביכולת שום ויכוח לפתוח.

הרגע שבו ההורים והילדים רואים אחד את השני כבני אדם

אהוד מתאר מה קורה כשהתהליך עובד. לא כשהורה רואה ילד, ולא כשילד רואה הורה. כשהם רואים אחד את השני כאנשים.

“פתאום ההורה רואה את הבן כאדם. אדם שחייב לו רבות, חייב לו את חייו. אבל אדם. והילד רואה את ההורה, לא כמובן מאליו, כמי שצריך לתת לי אלא כאדם שאוהב אותי ומתמודד עם ערכים שלו. ואני רואה שהבן שלי חשוב לו משהו.”

השיח הזה, שמכבד את שני הצדדים כאישיויות אוטונומיות, לא ממוסס את הקונפליקט, אבל יוצר את התנאים שבהם אפשר לדבר עליו.

הממד הציוני

אהוד מוסיף זווית שמפתיעה: הוא רואה בתהליכי גישור כאלה ממד ציוני. “ערבות הדדית. חזון של מדינה שכל אזרחיה, כל דעותיה, יודעים לעבוד ביחד ולחיות ביחד על אף השוני ביניהם.” ואנשים שאמורים לא להתפשר מוכנים לשבת ולדבר.

נדב מוסיף: זה מזכיר לו את ועדות הפיוס בדרום אפריקה, ואת המפגשים הסמויים בין רבנים מהציונות הדתית לנציגי חמאס שמתנהלים בשקט. “לדת יש כוח מאוד גדול להיות גשר, כשיש מישהו שמייצר את השיח.”