אמון הוא אחת המילים המורכבות ביותר בחדר הגישור, בעיקר משום שבמקרים רבים האנשים שמגיעים אליו עושים זאת דווקא לאחר שהאמון ביניהם נפגע. לפעמים מדובר בבגידה, לפעמים בהסתרה כלכלית, לפעמים בשנים של אכזבות קטנות שהצטברו, ולפעמים עצם ההחלטה של אחד מבני הזוג להיפרד נתפסת אצל האחר כהפרה של ההסכם הבסיסי ביותר שהיה ביניהם. גם כאשר אין אירוע אחד שאפשר להצביע עליו, עצם הכניסה לתהליך של פרידה יכולה לגרום לאדם להרגיש שהקרקע שעליה עמד אינה יציבה עוד, וכשהקרקע אינה יציבה קשה מאוד לתת אמון באדם האחר, בתהליך, ולעיתים אפילו בשיקול הדעת של עצמנו.
לכן, כשאני מדבר על בניית אמון בתהליך גישור בשיטת “שותפות חדשה”, אני לא מתכוון להחזיר את בני הזוג למקום שבו היו לפני המשבר, וגם לא לבקש מהם לשכוח את מה שקרה או לסמוך זה על זה כפי שסמכו בעבר. המטרה היא אחרת: לבנות סוג חדש של אמון, שמתאים למערכת היחסים החדשה שנוצרת ביניהם.
זהו מעבר מאמון זוגי לאמון תפקודי. מאמון שאומר “אני מאמין שתמיד תהיה שם בשבילי” לאמון שאומר “אני מאמין שאפשר לבנות איתך מערכת שתאפשר לשנינו ולילדים שלנו לחיות היטב”. זה אמון צנוע יותר, מפוכח יותר, ולעיתים גם חזק יותר, מפני שהוא אינו נשען רק על רגש אלא על התנהגות, עקביות, כללים והצלחות קטנות שחוזרות על עצמן.
לא צריך אמון כדי להתחיל – צריך להתחיל כדי לבנות אמון
אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שבני זוג צריכים קודם לתת אמון זה בזה ורק אז יוכלו לנהל גישור מוצלח. במציאות, פעמים רבות הסדר הפוך.
אנשים מגיעים לגישור מפוחדים, כועסים, חשדניים ופגועים. כל אחד מהם שומע עצות מהסביבה, קורא דברים באינטרנט ומנסה להבין מה הצד השני “באמת מתכנן”. במצב כזה, הדרישה “תסמוך עליו” או “תסמכי עליה” אינה רק לא מציאותית, היא עלולה אפילו להגביר את החרדה.
שיטת שותפות חדשה אינה דורשת אמון כתנאי כניסה. היא מבקשת ליצור תנאים שבתוכם אמון יכול להיווצר.
אנחנו מתחילים בהתנהגות ורק אחר כך מצפים לרגש.
אם אמרתי שאעביר מסמך ביום שלישי והעברתי אותו ביום שלישי, נבנתה יחידת אמון קטנה. אם התחייבתי שלא לערב את הילדים בוויכוח ועמדתי בכך, נבנתה עוד יחידה. אם אמרתי שאגיע לפגישה כדי לנסות למצוא פתרון ולא כדי לפוצץ את התהליך, והגעתי, הקשבתי ונשארתי גם כשהיה קשה, נבנתה עוד אחת.
אמון בתהליך גישור אינו נבנה מהצהרות גדולות. הוא נבנה מהרבה מאוד פעולות קטנות שמוכיחות שאפשר לצפות להתנהגות מסוימת גם מחר.
המטרות המשותפות הן העוגן
אחד המרכיבים המרכזיים בשיטת שותפות חדשה הוא הגדרת המטרות המשותפות כבר בתחילת התהליך.
בני זוג שנמצאים בקונפליקט נוטים באופן טבעי להתמקד במקומות שבהם הם חלוקים. אחד רוצה דבר מסוים, האחר רוצה את ההפך. אחד מרגיש שנעשה לו עוול, האחר מרגיש שהוא זה שנפגע. ככל שהקונפליקט מתעצם, המחלוקת הופכת לעדשה שדרכה הם מסתכלים על מערכת היחסים כולה.
אבל כמעט תמיד, מתחת למחלוקות קיימת שכבה אחרת.
שני ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו בסדר. שניהם רוצים יציבות. שניהם רוצים לדעת מה יהיה מצבם הכלכלי. שניהם רוצים לצאת מהתקופה הקשה הזאת. שניהם רוצים לישון בלילה. שניהם רוצים שהחיים יחזרו להיות צפויים במידה מסוימת. במקרים רבים שניהם רוצים שבעוד חמש או עשר שנים הם יוכלו להסתכל לאחור ולהרגיש שלא הרסו את המשפחה במסגרת הניסיון לשנות את המבנה שלה.
אלה אינן אמירות יפות שתולים על הקיר. אלה כלי עבודה.
כאשר אנחנו מגדירים בתחילת הגישור את המטרות המשותפות, אנחנו יוצרים נקודת ייחוס שאליה אפשר לחזור בכל פעם שהשיחה מתדרדרת למאבק.
במקום לשאול רק “מי צודק?”, אפשר לשאול: איזו מהאפשרויות שמונחות לפנינו מקרבת אותנו יותר למטרה שהגדרתם יחד?
במקום “למה שאני אוותר לו?”, אפשר לשאול: מה ישרת טוב יותר את היציבות שאנחנו רוצים ליצור לילדים?
במקום “אני לא מאמין לה”, אפשר לשאול: איזה מנגנון אנחנו יכולים לבנות כך שלא יהיה צורך להסתמך רק על אמונה?
זה שינוי משמעותי. אנחנו לא מבטלים את המחלוקת אלא מכניסים אותה לתוך מסגרת רחבה יותר של אינטרסים משותפים.
וכאשר שני אנשים מצליחים לפעול יחד למען מטרה ששניהם הגדירו, הם מתחילים לראות זה את זה לא רק כאיום אלא גם כשותפים אפשריים לפתרון.
לפני שמקבלים החלטות צריך להוריד את מפלס הסטרס
אנשים בתוך משבר פרידה נדרשים לקבל כמה מההחלטות החשובות ביותר בחייהם דווקא בתקופה שבה הם לעיתים נמצאים במצב הגרוע ביותר לקבלת החלטות.
הם ישנים פחות, חושבים יותר, מפחדים מהעתיד, מודאגים מהכסף, מהילדים, מהבית, מהתגובה של המשפחה ומהחיים שאחרי הפרידה. במצב של סטרס גבוה, העולם נעשה צר יותר. אנחנו מזהים איומים מהר יותר, מפרשים התנהגות באופן שלילי יותר ונוטים לחשיבה של “או אני או הוא”, “או אני או היא”.
לכן הפחתת סטרס אינה עניין צדדי בתהליך. היא חלק מהעבודה.
לפעמים הדבר הנכון ביותר לעשות בפגישה אינו לפתור עוד סעיף אלא לעצור את קצב קבלת ההחלטות. לעשות סדר. להפריד בין מה שצריך להחליט היום לבין מה שאפשר להחליט בעוד שבוע. להבין מה ידוע ומה עדיין אינו ידוע. להפוך איום עמום לרשימה של שאלות שאפשר להתמודד איתן אחת אחרי השנייה.
ככל שרמת האיום יורדת, גדלה היכולת לחשוב.
וכאשר אדם מצליח לחשוב בצורה בהירה יותר, הוא יכול לראות יותר מאפשרות אחת. הוא יכול להקשיב בלי לפרש כל משפט כהתקפה. הוא יכול לשקול פתרון שאינו הפתרון שאיתו נכנס לחדר.
במובן הזה, אחד מתפקידיו החשובים ביותר של המגשר הוא לייצר מרחב שבו לא חייבים להחליט מתוך בהלה.
המגשר צריך להיות האדם שאפשר לסמוך על התהליך שלו
כאשר האמון בין הצדדים נמוך, חשיבותו של האמון במגשר גדלה.
המגשר אינו אמור להיות האדם שמחליט מי צודק. הוא גם אינו אמור לשכנע את הצדדים שהוא “בעד שניהם” באמצעות אמירות כלליות. אמון במגשר נבנה בדיוק כפי שאמון בין הצדדים נבנה: דרך התנהגות עקבית.
המגשר צריך ליצור ודאות במקום שבו ניתן ליצור אותה. להסביר מה עושים עכשיו, מה יקרה בהמשך, מה תפקידו ומה אינו תפקידו. הוא צריך לוודא ששני הצדדים מבינים את הדברים שעליהם הם מדברים ושאף אחד אינו מרגיש שהחלטות מתקבלות מעל ראשו.
הוא צריך להיות מסוגל להחזיק גם רגשות קשים בלי להיבהל מהם, אבל גם לא לאפשר להם להשתלט על התהליך.
כאשר צד אחד כועס, אין צורך להשתיק אותו מיד. לכעס יש משמעות. אבל יש הבדל בין לתת לכעס מקום לבין לתת לו לנהל את החדר.
כאשר צד אחד מפחד, אין צורך לומר לו שאין ממה לפחד. צריך להבין ממה הוא מפחד ולבדוק כיצד ניתן להפוך את הפחד לנושא שאפשר לעבוד איתו.
המגשר בונה אמון גם כאשר הוא אינו ממהר. כאשר הצדדים רואים שאין ניסיון לדחוף אותם להסכמה שהם עדיין אינם בשלים אליה, הם יכולים בהדרגה להוריד את ההגנות.
ובתהליך טוב מתרחש דבר מעניין: בתחילה הצדדים אולי עדיין אינם סומכים זה על זה, אבל הם מתחילים לסמוך על החדר. אחר כך הם מתחילים לסמוך על התהליך. ומתוך האמון בתהליך יכולה בהדרגה לצמוח גם יכולת חדשה לסמוך במידה מסוימת זה על זה.
שקיפות מייצרת ביטחון
קשה לבנות אמון במקום שבו יש ערפל.
בתקופות של משבר, חוסר במידע מתמלא במהירות בסיפורים. אם אני לא יודע מה אתה עושה, אני מתחיל לנחש. וכאשר מערכת היחסים ממילא טעונה, הניחוש בדרך כלל אינו אופטימי.
לכן אחד הכלים החשובים לבניית אמון הוא שקיפות.
שקיפות כלכלית, שקיפות ביחס לצרכים, שקיפות לגבי אילוצים ושקיפות לגבי דברים שעשויים להשפיע על הצד השני או על הילדים.
אין משמעות הדבר שכל אדם צריך לוותר על פרטיותו. גם בתוך גישור קיימים גבולות. אבל כאשר מידע רלוונטי לקבלת החלטות משותפות מוסתר, קשה מאוד לבנות שותפות.
לעומת זאת, כאשר צד מביא מידע גם כשהוא יודע שהמידע אינו בהכרח משרת אותו, הוא שולח מסר חשוב: אני רוצה שההחלטה שלנו תהיה מבוססת על המציאות ולא על משחק.
אמון נבנה כאשר עושים את מה שאמרנו שנעשה
אחד הדברים שכל צד יכול לעשות באופן מיידי הוא פשוט לעמוד בהתחייבויות קטנות.
אם קבענו שעה להחזרת הילדים – להגיע בזמן.
אם התחייבנו להעביר מידע – להעביר אותו.
אם ביקשנו כמה ימים לחשוב – לחזור עם תשובה.
אם אמרנו שלא נדבר עם הילדים על נושאים שבין ההורים – לעמוד בכך.
אם סיכמנו שלא מקבלים החלטה מסוימת עד הפגישה הבאה – לכבד את הסיכום.
לעיתים אנשים מחכים למחווה הגדולה שתוכיח שאפשר שוב לסמוך על האדם האחר. אבל אמון בדרך כלל אינו חוזר במחווה אחת. הוא נבנה מתוך הצטברות של צפיות שמתממשות.
כל התחייבות שמקוימת היא עוד ראיה לכך שהמערכת החדשה יכולה לעבוד.
הילדים אינם שליחים, חוקרים או שופטים
אחד המקומות שבהם אפשר לבנות או להרוס אמון במהירות הוא ההתנהלות מול הילדים.
כאשר הורה שואל ילד מה קרה בבית של ההורה השני, מעביר דרכו מסרים, משתף אותו בפרטים של הסכסוך או מחפש אצלו אישור לכך שהוא “ההורה הטוב”, הוא אינו רק מעמיס על הילד. הוא גם פוגע באפשרות לבנות שותפות הורית חדשה.
ילדים צריכים להיות מסוגלים לאהוב את שני הוריהם בלי להרגיש שהאהבה לאחד מהם היא בגידה באחר.
לכן שמירה על כבודו של ההורה האחר מול הילדים היא אחד הביטויים החשובים ביותר של שותפות חדשה.
אפשר לכעוס מאוד על בן הזוג לשעבר ועדיין לומר לילד: “אבא שלך אוהב אותך”.
אפשר להיות פגועה מאוד ועדיין לא להפוך את הילדה לשותפה לכאב.
אפשר לחלוק על החלטה של ההורה האחר ועדיין לנהל את המחלוקת מולו ולא באמצעות הילדים.
זה לא תמיד קל. אבל בכל פעם שהורה עושה זאת, הוא לא רק מגן על הילד. הוא שולח לצד השני מסר: גם בתוך הקושי אני מכבד את המקום שלך כהורה.
זהו חומר גלם חשוב מאוד לבניית אמון.
תקשורת טובה אינה מחייבת יחסים טובים
אנשים לעיתים חושבים שכדי לתקשר היטב לאחר פרידה הם צריכים להיות חברים. אין בכך צורך.
תקשורת הורית טובה יכולה להיות עניינית, ברורה, מכבדת וקצרה.
בתקופות רגישות במיוחד כדאי לשאול לפני שליחת הודעה: מה המטרה שלי?
האם אני מעביר מידע שההורה השני צריך לדעת, מבקש לתאם דבר שקשור לילדים או מנסה לפתור בעיה – או שאני משתמש בהודעה כדי לפרוק כעס, להוכיח נקודה או לקבל הכרה בעוול שנעשה לי?
לא כל דבר שאנחנו מרגישים צריך להישלח בוואטסאפ.
לפעמים הדרך הטובה ביותר לחזק אמון היא דווקא לצמצם תקשורת מיותרת ולהעלות את האיכות של התקשורת שכן מתקיימת.
להפסיק לייצר אירועים שמוכיחים שאי אפשר לסמוך
בניית אמון אינה רק השאלה “מה עליי לעשות יותר?”, אלא גם “מה עליי להפסיק לעשות?”.
להפסיק לאיים.
להפסיק להשתמש בילדים להעברת מסרים.
להפסיק לשלוח הודעות מתוך סערה.
להפסיק לנסות לנצח בכל ויכוח קטן.
להפסיק להפתיע את הצד השני בהחלטות שמשפיעות עליו.
להפסיק לייחס לכל פעולה כוונה רעה.
להפסיק לגייס את המשפחה והחברים למלחמה.
הימנעות מעימותים מיותרים אינה חולשה ואינה ויתור על הצרכים שלנו. להפך. היא מאפשרת לנו לבחור את המקומות שבהם באמת נדרשת שיחה ולהגיע אליהם עם יותר משאבים.
לא כל פרובוקציה מחייבת תגובה. לא כל אמירה דורשת תיקון. לא כל אי-הסכמה חייבת להיפתר באותו רגע.
לפעמים סבלנות של לילה אחד מונעת שבוע של מלחמה.
ללמוד להבחין בין האדם לבין הבעיה
בקונפליקט עמוק מתרחש תהליך מסוכן: הבעיה והאדם מתמזגים.
במקום “יש לנו מחלוקת לגבי זמני השהות”, המחשבה הופכת ל”הוא אבא נורא”.
במקום “אנחנו לא מסכימים לגבי הכסף”, היא הופכת ל”היא מנסה לקחת ממני הכול”.
כאשר האדם הופך להיות הבעיה, כמעט כל פעולה שלו נתפסת כהוכחה נוספת למה שכבר החלטנו לגביו.
גישור בשיטת שותפות חדשה מבקש לעשות את ההפך: להפריד שוב בין האדם לבין הבעיה.
יש מולנו אדם שאנחנו נמצאים איתו בקונפליקט, אבל יש גם בעיה קונקרטית שצריך לפתור. כאשר מגדירים אותה נכון, אפשר להתחיל לעבוד עליה.
המטרה אינה לגרום לצדדים לחשוב זה על זה דברים טובים. המטרה היא לעזור להם להפסיק להזדקק לשיפוט של האדם האחר כדי לפתור את הבעיה המשותפת.
לא לבקש אמון במקום שבו אפשר לבנות מנגנון
יש מצבים שבהם המשפט “פשוט תסמוך עליי” הוא הדבר האחרון שאדם רוצה לשמוע.
ובצדק.
אם נושא מסוים רגיש במיוחד, אין סיבה לבנות את ההסכם על אמונה בלבד. אפשר לבנות מנגנון.
אם יש חשש לגבי הוצאות – מגדירים כיצד מדווחים עליהן.
אם יש קושי בתיאום – קובעים דרך מסודרת לתקשורת.
אם קיימת אי-ודאות לגבי החלטות עתידיות – מגדירים כיצד יקבלו אותן.
אם יש נושא שמועד למחלוקת – קובעים מראש כיצד מתמודדים עם מחלוקת כשהיא תגיע.
הסכם טוב אינו הסכם שמניח שבעתיד הכול יהיה מושלם. הוא הסכם שמבין שבעתיד יהיו גם ימים פחות טובים ובונה מערכת שיכולה לעבוד גם בהם.
באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר אנחנו מפחיתים את הצורך לסמוך באופן עיוור, אנחנו מאפשרים לאמון אמיתי לצמוח.
לתת זמן לתהליך
אחד האתגרים הגדולים בגישור הוא הפער בקצב.
לעיתים צד אחד כבר עבר חודשים של התלבטות לפני שאמר שהוא רוצה להיפרד, ואילו עבור הצד השני המשפט נאמר רק אתמול. מבחוץ הם נמצאים באותה נקודת זמן. מבחינה רגשית הם יכולים להיות במרחק של חודשים זה מזה.
אם הצד שכבר התקדם דורש מהאחר “להתקדם”, הוא עלול להשיג את ההפך.
אמון זקוק גם לסבלנות.
לפעמים צריך לאפשר לאדם להבין שהחיים שלו משתנים לפני שמבקשים ממנו לקבל החלטות לגבי צורת החיים החדשה. לפעמים דווקא מתן זמן סביר מפחית התנגדות ומאפשר לתהליך להתקדם מהר יותר בהמשך.
סבלנות אינה מריחה של התהליך. היא הבנה שבני אדם אינם קובץ שאפשר לעדכן בלחיצת כפתור.
לקחת אחריות בלי לחכות שהצד השני יתחיל
אחת המלכודות הקשות בקונפליקט היא ההדדיות השלילית:
“כשישתנה – אשתנה.”
“כשאתחיל לסמוך עליה – אהיה שקוף.”
“כשיכבד אותי – אכבד אותו.”
כך שני אנשים יכולים לעמוד במשך שנים ולהמתין זה לזה.
שותפות חדשה מציעה תפיסה אחרת: אני יכול להתחיל להתנהג בהתאם לאדם שאני רוצה להיות ובהתאם למערכת היחסים שאני רוצה לבנות, גם אם הצד השני עדיין אינו שם.
אין בכך הבטחה שהאחר יגיב מיד באותה צורה. אבל מישהו צריך לשנות את הדינמיקה כדי שהדינמיקה תוכל להשתנות.
במובן הזה, בניית אמון היא גם פעולה של מנהיגות אישית.
המגשר צריך לזהות ולחזק הצלחות קטנות
בתוך משבר אנשים רואים בעיקר את מה שלא עובד.
לכן חלק מתפקידו של המגשר הוא להפנות את תשומת הלב גם לדברים שכן עובדים.
הצלחתם להגיע יחד לפגישה.
הצלחתם להסכים על השבוע הקרוב.
הצלחתם לדבר על נושא שבעבר הסתיים בצעקות.
אחד מכם עשה צעד והאחר הצליח לראות אותו.
הצלחתם לקבל החלטה מתוך מחשבה על הילדים ולא מתוך המאבק ביניכם.
אין צורך להפוך כל התקדמות לחגיגה. אבל חשוב לזהות אותה, משום שהצלחות קטנות משנות בהדרגה את הסיפור שאנשים מספרים לעצמם.
במקום “אנחנו לא מסוגלים להסכים על שום דבר”, נוצרת ראיה חדשה: “יש דברים שאנחנו כן מסוגלים לפתור”.
הראיה הזאת חשובה. היא מגדילה את האמון ביכולת לפתור גם את הדבר הבא.
אמון במגשר אינו תלות במגשר
המטרה של תהליך טוב אינה ליצור זוג הורים שזקוקים למגשר בכל פעם שמתעוררת מחלוקת.
להפך.
המגשר צריך לשאוף לכך שבהדרגה הצדדים ילמדו להשתמש בעצמם בכלים שבהם השתמשו בחדר: לחזור למטרות המשותפות, להפריד בין עמדה לצורך, להאט לפני תגובה, לבדוק מידע במקום להניח הנחות, לחפש פתרון שנותן מענה לשני הצדדים ולשאול כיצד ההחלטה תשפיע על הילדים ועל מערכת היחסים ההורית בעתיד.
אם בתחילת הדרך המגשר מחזיק את המבנה עבורם, בהמשך הם צריכים להיות מסוגלים להחזיק אותו בעצמם.
זה בעיניי אחד המדדים החשובים להצלחת הגישור.
משותפות זוגית לשותפות חדשה
פרידה אינה בהכרח סופה של כל מערכת היחסים. כאשר יש ילדים, היא בוודאי אינה כזאת.
הזוגיות יכולה להסתיים, אבל הקשר בין שני ההורים ממשיך להתקיים בצורות שונות עוד שנים רבות. יהיו ימי הולדת, בתי ספר, החלטות רפואיות, חגים, טיולים, גיל ההתבגרות, סיום תיכון, צבא, לימודים, זוגיות של הילדים, חתונות ואולי יום אחד גם נכדים.
השאלה איננה רק כיצד מחלקים את מה שהיה.
השאלה היא איזו מערכת יחסים אנחנו בונים מכאן.
זו משמעותה של שותפות חדשה.
היא אינה דורשת אהבה. היא אינה דורשת חברות. היא אפילו אינה דורשת שכל הפצעים יגלידו לפני שאפשר יהיה להתחיל.
היא דורשת הכרה בכך שגם כאשר מערכת אחת מסתיימת, קיימים אינטרסים משותפים, ולעיתים בראשם הילדים, שמצדיקים בנייה של מערכת חדשה המבוססת על כבוד, גבולות, תקשורת, ודאות ושיתוף פעולה.
ובתוך המערכת הזאת יכול להיווצר אמון חדש.
לא האמון שהיה בתחילת הזוגיות, ולא אמון עיוור שמבקש למחוק את העבר, אלא אמון שמבוסס על ניסיון מצטבר: אמרנו ועשינו, התחייבנו וקיימנו, התווכחנו ולא הרסנו, כעסנו ולא השתמשנו בילדים, נתקלנו בבעיה ומצאנו לה פתרון.
בסופו של דבר, אמון הוא לא הבטחה שלא יהיו עוד מחלוקות.
אמון הוא הידיעה שגם כאשר תהיה מחלוקת, יש לנו דרך להתמודד איתה.
וזו אולי אחת המתנות החשובות ביותר שתהליך גישור בשיטת שותפות חדשה יכול לתת למשפחה: לא רק הסכם שמסיים את הסכסוך הנוכחי, אלא דרך חדשה להתמודד עם הסכסוכים שעוד יגיעו, בלי להפוך אותם למלחמה.