מעטים הם האירועים המטלטלים את התא המשפחתי יותר מאשר גירושין. גם כאשר ההחלטה להיפרד מתקבלת מתוך מחשבה, אחריות או הבנה שאין עוד אפשרות להמשיך את החיים המשותפים, היא משנה כמעט כל היבט במציאות החיים של בני המשפחה. ההרגלים משתנים, המבנה המשפחתי משתנה, הזהות האישית וההורית נדרשת להיבנות מחדש, והילדים מוצאים את עצמם לומדים לחיות בתוך מערכת חדשה של שני בתים, שני עולמות ושתי משפחות שעדיין חולקות ביניהן אחריות משותפת.

אלא שלעיתים החיים מזמנים אירוע נוסף, קשה ומטלטל לא פחות. אחד ההורים נפטר.

המוות אינו מוחק את הגירושין, אך גם אינו משאיר אותם כפי שהיו. הוא משנה שוב את כל מערכת היחסים. לפתע מתברר כי מערכת האיזונים שנבנתה לאחר הפרידה כבר אינה קיימת. ההורה שנותר בחיים נדרש להתמודד לבדו עם האחריות ההורית, הילדים מתמודדים עם אובדן עמוק, והוריו של ההורה שנפטר מוצאים את עצמם לא רק מתאבלים על בנם או בתם, אלא גם חוששים לאבד את הקשר עם נכדיהם. לעיתים מצטרפים לכך קשיים כלכליים, מחלוקות סביב ירושה, שאלות לגבי צוואות, ויכוחים על מזכרות משפחתיות, תחושת חוסר צדק, כעסים ישנים שמעולם לא באמת נפתרו, ולעיתים גם מאבקים משפטיים שמעמיקים את הכאב במקום לרפא אותו.

זהו אחד מסוגי הסכסוכים המורכבים ביותר שניתן לפגוש. לא משום שהשאלות המשפטיות בהכרח מסובכות יותר, אלא משום שהאירוע עצמו מפגיש בין שני משברים עמוקים בעת ובעונה אחת: משבר הפרידה ומשבר האבל. כל אחד מהם בפני עצמו מטלטל את האדם, וכאשר הם נפגשים נוצרת מציאות שבה רגשות, פחדים, זיכרונות ואינטרסים מתערבבים באופן המקשה מאוד לראות את התמונה הרחבה.

דווקא במצבים כאלה, קל מאוד להיסחף לשיח של זכויות. מי זכאי לראות את הילדים. מי זכאי לקבל חלק מהעיזבון. מי מחזיק בסמכות לקבל החלטות. מי נהג באופן לא ראוי בעבר. מי אשם בכך שהקשר התרחק עוד לפני הפטירה. אלו שאלות שיש להן לעיתים גם משמעות משפטית, אך הן אינן בהכרח השאלות החשובות ביותר. פעמים רבות הן גם אינן השאלות שיקבעו כיצד ייראו חייהם של הילדים ושל המשפחה בשנים הבאות.

גישת שותפות חדשה מציעה להתחיל במקום אחר לחלוטין. במקום לשאול מי ניצח ומי הפסיד, היא שואלת איזו מציאות חיים אנחנו מבקשים לבנות מכאן והלאה. במקום לראות את המשפחה כמערכת שהתפרקה, היא מבקשת להבין שהמשפחה שינתה את צורתה. גם לאחר גירושין, וגם לאחר פטירת אחד ההורים, עדיין קיימת מערכת אנושית רחבה של אנשים שימשיכו להשפיע זה על חייו של זה במשך שנים רבות. הילדים אינם מפסיקים להיות נכדים משום שאחד מהוריהם נפטר. הסבים והסבתות אינם מפסיקים להיות חלק מסיפור חייהם. גם ההורה שנותר בחיים אינו מפסיק להיות האדם המרכזי האחראי על גידולם, אך הוא אינו האדם היחיד שיכול להעניק להם אהבה, זיכרון, שייכות ומשמעות.

נקודת המבט הזו משנה את כל אופן החשיבה על הסכסוך. היא אינה מתעלמת מהכאב ואינה מבקשת לטשטש את חילוקי הדעות, אלא מרחיבה את זווית הראייה. במקום לראות רק את ההתנגשות הנוכחית, היא בוחנת את מערכת היחסים שתמשיך להתקיים גם בעוד חמש, עשר ועשרים שנה. היא שואלת כיצד ההחלטות שנקבל היום ישפיעו על זהותם של הילדים, על תחושת הביטחון שלהם, על הקשר שלהם עם שורשיהם ועל היכולת של כל אחד מבני המשפחה להמשיך בחייו מבלי להמשיך ולשחזר את הטראומה פעם אחר פעם.

המוות אינו מסיים את מערכת היחסים – הוא משנה אותה

אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שעם פטירת אחד ההורים מסתיימת גם מערכת היחסים בין המשפחות. בפועל קורה פעמים רבות בדיוק ההפך. דווקא משום שאחד האנשים המרכזיים במערכת כבר אינו נמצא, נאלצים האחרים ליצור ביניהם קשר ישיר יותר. הסבים מבקשים לראות את הנכדים. ההורה שנותר נדרש לקבל החלטות שבעבר התקבלו בשיתוף. הילדים שואלים שאלות על ההורה שאיננו, ומחפשים את סיפור חייו דרך בני משפחתו.

במצבים כאלה מתברר שהעבר ממשיך להיות נוכח מאוד. אם היחסים בין בני הזוג בתקופת הגירושין היו מכבדים, קיימת בדרך כלל גם תשתית טובה יותר להמשך הקשר עם משפחת ההורה שנפטר. לעומת זאת, כאשר הפרידה הייתה מלווה במאבקים קשים, בניכור, בהאשמות או בהליכים משפטיים ממושכים, אותם דפוסים נוטים להתעורר מחדש דווקא ברגע שבו כולם פגיעים במיוחד.

לעיתים הסבים והסבתות מרגישים כי הנכדים הם הדבר האחרון שנותר להם מבנם או מבתם. מנגד, ההורה שנותר בחיים עלול להרגיש שמנסים לערער על מקומו כהורה או להתערב בהחלטותיו. כל אחד מהצדדים פועל מתוך כאב אמיתי, אך כאשר הכאב הופך להיות נקודת המוצא היחידה, קשה מאוד לראות שגם הצד השני אינו פועל בהכרח מתוך רצון לפגוע.

גישת שותפות חדשה אינה מבקשת לשכנע איש לוותר על רגשותיו. היא מזמינה כל אחד מהצדדים להוסיף לרגשות גם אחריות. האחריות אינה מבטלת את הכאב, אלא מאפשרת לו להתקיים מבלי לנהל את כל מערכת היחסים. במקום להגיב רק מתוך האובדן, ניתן להתחיל לשאול כיצד ניתן לכבד גם את זכרו של ההורה שנפטר וגם את צורכיהם של החיים.

הילדים אינם צריכים לבחור בין שתי המשפחות

אחד הנזקים המשמעותיים ביותר שעלולים להיגרם לאחר פטירת הורה הוא יצירת תחושה אצל הילדים שהם צריכים לבחור צד. לעיתים הדבר נאמר במפורש, ולעיתים הוא מועבר ברמזים עדינים הרבה יותר. הילדים מרגישים שאם יביעו געגוע לסבא ולסבתא, יפגעו בהורה שמגדל אותם. במקרים אחרים הם חוששים שאם יתחברו יותר למשפחה של ההורה שנפטר, ייתפס הדבר כבגידה במשפחה שבה הם חיים כיום.

תחושות כאלה אינן רק מקור למצוקה רגשית בהווה. הן עלולות ללוות את הילדים שנים רבות ולהשפיע על האופן שבו יבנו בעתיד מערכות יחסים, יתמודדו עם אובדן ויעצבו את זהותם האישית.

מנקודת מבטה של שותפות חדשה, הילדים אינם הפרס שעליו מתנהל המאבק. הם גם אינם כלי לשימור הזיכרון של ההורה שנפטר ואינם אמצעי להענשת משפחתו. הם בני אדם הנמצאים בעיצומו של תהליך התפתחות, והם זקוקים למרחב שמאפשר להם לאהוב את כל מי שהיה משמעותי בחייהם מבלי להרגיש שהם פוגעים במישהו אחר.

כאשר ילד שומע סיפורים על אביו או אמו שנפטרו, רואה תמונות, לומד על ילדותם, פוגש בני דודים, דודים וסבים, הוא אינו מתרחק מההורה שמגדל אותו. במקרים רבים הוא דווקא מתחזק. הוא מקבל תחושת שייכות רחבה יותר, זהות שלמה יותר וסיפור חיים שאינו מתחיל רק ביום שבו הוריו התגרשו.

אין פירוש הדבר שכל קשר חייב להישמר בכל מחיר. ישנם מצבים שבהם קיימת אלימות, פגיעה מתמשכת, הסתה או התנהגות שמסכנת את הילדים, ואז האחריות המרכזית היא להגן עליהם. אולם ברוב המקרים, האתגר אינו נובע מסכנה ממשית אלא ממשקעי העבר שבין המבוגרים. כאשר מצליחים להפריד בין הסכסוך ההיסטורי לבין צורכי הילדים בהווה, נפתחת אפשרות אמיתית לבנות מערכת יחסים חדשה, שאינה מבוססת על מה שהיה אלא על מה שיכול להיות.

האם אפשר לבנות שותפות חדשה גם לאחר המוות?

במבט ראשון השאלה הזו נשמעת כמעט פרדוקסלית. הרי שותפות נתפסת בדרך כלל כקשר בין אנשים החיים ופועלים יחד. אולם במובן העמוק יותר, שותפות חדשה אינה תלויה בכך שכל הדמויות יהיו נוכחות. היא תלויה בכך שהאנשים שנשארו יבחרו לראות את עצמם כחלק מאותה אחריות משותפת כלפי הילדים.

כאשר הסבים, הסבתות וההורה שנותר בחיים מצליחים לראות זה את זה לא כיריבים אלא כמי שכל אחד מהם מחזיק בחלק אחר מהעולם הרגשי של הילדים, מתאפשרת יצירת מציאות חדשה. אין הכרח להסכים על כל דבר. אין צורך להיות חברים קרובים. לעיתים אפילו אין אפשרות למחוק את הכאב שנוצר במשך שנים. אולם ניתן לבנות מערכת יחסים פונקציונלית, מכבדת ואחראית, שמעמידה את צורכי הילדים במרכז מבלי למחוק את צורכי המבוגרים.

זהו בדיוק המקום שבו גישור עשוי למלא תפקיד משמעותי. לא כהליך שמטרתו להכריע מי צודק, אלא כמסגרת המאפשרת לכל אחד מהצדדים להבין מה באמת חשוב לו, מה מפחיד אותו, מה הוא מבקש לשמר, ואילו אפשרויות קיימות כדי לאפשר לכל בני המשפחה להמשיך לחיות לצד האובדן, מבלי להפוך אותו למרכז היחסים ביניהם.

בסופו של דבר, המבחן אינו האם הצלחנו לפתור כל מחלוקת, אלא האם הצלחנו לבנות מציאות שבה הילדים יכולים להמשיך לגדול כשהם מוקפים באנשים שמכבדים את זכרו של ההורה שאיננו, מבלי להפוך את זכרו לזירת מאבק נוספת. זוהי המשמעות העמוקה ביותר של שותפות חדשה במצבים שבהם החיים כבר לא מאפשרים לתקן את העבר, אך עדיין מאפשרים לבחור כיצד ייראה העתיד.

כאשר הכאב הופך למאבק

אחד המאפיינים הבולטים של סכסוכים המתפתחים לאחר פטירתו של אחד ההורים הוא שהוויכוח הגלוי כמעט אף פעם אינו הסיפור האמיתי. על פני השטח נדמה שהמחלוקת עוסקת בשעות ביקור, בכספים, בירושה, בתמונות משפחתיות או בהחלטה כזו או אחרת הנוגעת לילדים. אולם כאשר מקשיבים לעומק, מגלים שלרוב מדובר בשפה אחרת לגמרי. מאחורי הדרישה לראות את הנכדים מסתתר לעיתים פחד עמוק להישאר לבד. מאחורי ההתנגדות למפגשים מסתתר לעיתים חשש לאבד שליטה או לחזור לתקופה קשה מהעבר. מאחורי ויכוח על דירה או על סכום כסף מסתתר לעיתים צורך בתחושת צדק או ניסיון אחרון להרגיש שבנו או בתם לא נשכחו.

כאשר כל אחד מהצדדים מדבר בשפה של זכויות ואילו רגשותיו האמיתיים נשארים מתחת לפני השטח, כמעט בלתי אפשרי להגיע להסכמות יציבות. גם אם תתקבל הכרעה משפטית, היא לא תיתן מענה לצורך האנושי שהוליד את המחלוקת מלכתחילה. לכן, אחד העקרונות המרכזיים של שותפות חדשה הוא ההבחנה בין העמדה המוצהרת לבין הצורך העמוק יותר. רק כאשר מצליחים להבין מה באמת מבקש כל אחד מהצדדים לשמור, ניתן להתחיל לחשוב יחד כיצד ניתן לענות על הצורך הזה בדרך שאינה יוצרת פגיעה נוספת במשפחה.

הקשר בין הילדים לבין הסבים והסבתות – בין זכות לקשר לבין אחריות לקשר

אין כמעט מחלוקת שחוזרת על עצמה יותר מאשר שאלת המשך הקשר בין הילדים לבין הוריו של ההורה שנפטר. פעמים רבות הסבים והסבתות מרגישים כי אם יאבדו גם את הקשר עם הנכדים, יאבדו למעשה את החלק האחרון שנותר להם מבנם או מבתם. מנגד, ההורה שנותר בחיים מרגיש לעיתים שהוא זה שנושא בכל האחריות היומיומית, בעוד שמשפחת ההורה שנפטר מבקשת להמשיך ולהשפיע מבלי לשאת באותה אחריות.

שני הצדדים צודקים במידה מסוימת, אך שניהם גם עלולים לטעות אם ינסו להפוך את תחושת הצדק שלהם לכלי ניהול היחסים.

שותפות חדשה מציעה להפסיק לשאול רק האם לסבים “מגיע” לראות את הנכדים, ולהתחיל לשאול איזה מקום נכון עבורם בחיי הילדים. זו שאלה שונה לחלוטין. היא אינה מבוססת על זכויות מופשטות אלא על איכות הקשר, על תרומתו להתפתחות הילדים, על היכולת של המבוגרים לשתף פעולה ועל הצרכים המשתנים של הילדים עצמם לאורך השנים.

ייתכן שהתשובה תהיה מפגשים שבועיים. ייתכן שמפגשים חודשיים. ייתכן שחגים משותפים, חופשות או קשר רציף באמצעים דיגיטליים. אין מודל אחד שנכון לכולם. מה שחשוב הוא שהפתרון ייבנה מתוך מחשבה על המציאות העתידית ולא מתוך ניסיון לנצח בוויכוח הנוכחי.

לעיתים דווקא קביעת מסגרת ברורה מפחיתה את החרדה של כל הצדדים. כאשר כולם יודעים למה לצפות, קטן הצורך להיאבק בכל פעם מחדש על עצם קיומו של הקשר.

כאשר הכעס על ההורה שנפטר עובר אל משפחתו

לא כל הגירושין מסתיימים בטוב. ישנם מקרים שבהם אחד מבני הזוג נפטר לאחר שנים של מאבקים קשים, תחושת בגידה, סכסוכים משפטיים או ניכור עמוק. כאשר זה קורה, קל מאוד לכך שהכעס שהיה מופנה כלפי בן הזוג יעבור באופן כמעט אוטומטי אל הוריו, אחיו או אחיותיו.

מבחינה רגשית, התהליך הזה מובן. מבחינה אנושית, הוא אפילו טבעי. אך מבחינת הילדים הוא עלול להיות הרסני.

הילדים אינם חווים את משפחת ההורה שנפטר כצד בהליך משפטי. עבורם אלה סבא, סבתא, דודים ובני דודים. כאשר המבוגרים ממשיכים את המאבק באמצעות ניתוק הקשרים הללו, הילדים עלולים לאבד חלק משמעותי מהזהות שלהם.

אין פירוש הדבר שכל קשר חייב להימשך ללא תנאי. יש משפחות שבהן היו התנהגויות פוגעניות גם מצד הסבים או בני משפחה אחרים. במקרים כאלה נדרשת זהירות ולעיתים גם הצבת גבולות ברורים. אולם כאשר הסכסוך מופנה כלפי אנשים שכל חטאם הוא השתייכותם למשפחתו של ההורה שנפטר, כדאי לעצור ולשאול האם אנו מגיבים למציאות הנוכחית או לזיכרונות מן העבר.

שותפות חדשה מבקשת לעשות את ההבחנה הזו באופן מודע. היא אינה מוחקת את ההיסטוריה, אך גם אינה מאפשרת לה לנהל את ההווה.

צוואה שאינה מתייחסת לילדים

אחד המצבים הכואבים ביותר מתרחש כאשר מתברר כי ההורה שנפטר הותיר אחריו צוואה שאינה נותנת מענה מספק לילדיו. לעיתים מדובר בצוואה ישנה שנערכה שנים לפני לידת הילדים. לעיתים היא נכתבה כאשר מערכת היחסים הייתה שונה לחלוטין. במקרים אחרים היא מעבירה את רוב הרכוש לבן או בת זוג חדשים, לעמותה, לקרוב משפחה אחר או לכל גורם אחר, מבלי לתת את הדעת למציאות שנוצרה לאחר הגירושין.

בשלב הזה קל מאוד להפוך את הדיון לשאלה משפטית בלבד. האם ניתן לתקוף את הצוואה. האם קיימות עילות משפטיות. האם ניתן להוכיח השפעה בלתי הוגנת או חוסר כשירות.

אלו שאלות חשובות, אך הן אינן השאלות היחידות.

גם אם הצוואה תקפה לחלוטין, עדיין נשארת השאלה כיצד בני המשפחה רוצים לנהוג. פעמים רבות ניתן למצוא פתרונות יצירתיים שאינם מחייבים הכרעה משפטית. יש מקרים שבהם בן הזוג החדש מבין את צורכי הילדים ומסכים מיוזמתו ליצור עבורם ביטחון כלכלי. יש משפחות שבוחרות להקים קרן לימודים, לממן טיפול רגשי, לסייע ברכישת דירה בעתיד או למצוא פתרונות אחרים שאינם מבטלים את רצונו של המנוח אך גם אינם מתעלמים מצורכי ילדיו.

שותפות חדשה אינה מחליפה את הדין ואינה מעניקה ייעוץ משפטי. היא מבקשת להזכיר שגם כאשר קיימת זכות משפטית מלאה, עדיין קיימת אפשרות אנושית רחבה יותר. לעיתים דווקא הבחירה לנהל דיאלוג לפני שנכנסים לעימות משפטי יוצרת פתרונות שטובים יותר לכולם.

כאשר הילדים מרגישים שנשכחו

כסף הוא לעיתים רק כסף, אך לעיתים הוא גם סמל. ילד שמגלה לאחר מות אביו או אמו שלא הוקצה עבורו דבר עלול לפרש זאת כאמירה עמוקה בהרבה. גם אם הסיבה לכך טכנית לחלוטין, גם אם מדובר בצוואה ישנה או בטעות, התחושה הפנימית עלולה להיות שההורה לא חשב עליו.

לכן חשוב מאוד שהמבוגרים ינהלו בזהירות את השיח עם הילדים. אין למהר להסיק מסקנות לגבי כוונותיו של ההורה שנפטר. אין להשתמש בצוואה כהוכחה לאהבה או להיעדרה. ברוב המקרים איש כבר אינו יכול לשאול את המנוח למה התכוון, ולכן כל פרשנות עלולה להפוך לעובדה מדומיינת שתלווה את הילדים שנים ארוכות.

במקום זאת, נכון לסייע לילדים להבין שמסמכים משפטיים אינם מספרים את כל סיפור חייו של אדם. אדם עשוי לאהוב את ילדיו גם אם לא הספיק לעדכן צוואה. הוא עשוי לטעות, לדחות החלטות, לחשוב שיספיק לעשות זאת בעתיד או פשוט לא להעלות בדעתו את האפשרות שיילך לעולמו מוקדם כל כך.

שמירה על המורכבות הזו מגינה על הילדים מפני מסקנות פשטניות שעלולות לפגוע בדימוי העצמי שלהם ובזיכרון שהם נושאים מההורה שאיבדו.

קשיים כלכליים לאחר הפטירה

במקרים רבים, מעבר לכאב האישי, נוצרת גם מציאות כלכלית חדשה לחלוטין. ההורה שנותר בחיים נדרש לגדל את הילדים לבדו. לעיתים נפסקים תשלומים שהיו חלק מהאיזון הכלכלי שנוצר לאחר הגירושין. לעיתים מתגלים חובות שלא היו ידועים. במקרים אחרים יש צורך למכור נכסים, לשנות מקום מגורים או להתמודד עם ירידה משמעותית ברמת החיים.

דווקא בתקופות כאלה גובר הפיתוי לראות בכל מחלוקת כספית מאבק על הישרדות. אולם כאשר כל החלטה מתקבלת מתוך לחץ ופחד, קשה מאוד לייצר פתרונות יציבים.

גישת שותפות חדשה מציעה להפריד ככל האפשר בין ניהול האבל לבין ניהול המשבר הכלכלי. לעיתים נכון להיעזר באנשי מקצוע שונים לכל אחד מהתחומים. אדם השרוי באבל אינו תמיד מסוגל לקבל החלטות כלכליות ארוכות טווח. באותה מידה, דיון כספי המתנהל מתוך סערה רגשית עלול להוביל להחלטות שיתבררו בהמשך כבלתי נכונות.

כאשר מצליחים ליצור סדר, למפות את המציאות הכלכלית ולהבחין בין צרכים מיידיים לבין תכנון עתידי, קטן הסיכוי שהכסף יהפוך לזירת מלחמה נוספת.

ביטוחי חיים, קופות גמל ופנסיה

גם סביב כספים שאינם חלק מהעיזבון עלולות להתפתח מחלוקות קשות. לעיתים מתברר כי המוטבים בפוליסת ביטוח או בקופת גמל לא עודכנו לאחר הגירושין. לעיתים מופיעים שמות של בני זוג לשעבר, בני זוג חדשים או בני משפחה אחרים. במקרים אחרים אף אחד אינו יודע מה בדיוק קיימים ומהן זכויותיהם של הילדים.

במישור המעשי חשוב לברר את הנתונים באופן מסודר. אולם במישור המשפחתי חשוב לא פחות לשמור על תקשורת שתאפשר בירור ולא תיהפך מיד להאשמות.

לא כל טעות היא ביטוי לחוסר אכפתיות. לא כל מסמך שלא עודכן משקף רצון מודע. אנשים רבים דוחים את העיסוק במוות, בביטוחים ובצוואות במשך שנים ארוכות. כאשר מבינים זאת, ניתן לנהל את השיחה באופן מאוזן יותר ולהימנע מהסקת מסקנות שאינן מבוססות.

חפצים שאין להם כמעט ערך כספי אך יש להם ערך רגשי עצום

לעיתים דווקא המחלוקות הקשות ביותר אינן נוגעות לדירה או לחשבון בנק, אלא לשעון ישן, לאלבום תמונות, לגיטרה, למכתב בכתב יד, לספר עם הקדשה או לפריט לבוש שנשמר במשך שנים.

מבחוץ נדמה לעיתים שמדובר במאבק חסר היגיון. אולם מבחינת בני המשפחה, כל אחד מהחפצים הללו מייצג זיכרון, אהבה, שייכות והמשכיות.

במקום לשאול מי יקבל את החפץ, כדאי לעיתים לשאול מהו הערך שהוא מייצג. לעיתים ניתן לסרוק אלבומים, ליצור העתקים, לחלק פריטים בין הילדים או למצוא פתרונות יצירתיים שאינם מחייבים הכרעה של “הכול או לא כלום”. ברגע שמבינים שהמאבק אינו באמת על החפץ אלא על הזיכרון, קל יותר לחשוב בדרכים יצירתיות.

האם נכון לערב את הילדים במחלוקות?

התשובה כמעט תמיד שלילית.

ילדים אינם צריכים לבחור בין גרסאות שונות של המציאות. הם אינם צריכים לשמש שליחים, עדים או מגשרים בין המבוגרים. הם גם אינם צריכים לשמוע ביקורת על משפחתו של ההורה שנפטר או על ההורה שמגדל אותם.

ככל שהמבוגרים מצליחים לנהל את חילוקי הדעות בינם לבין עצמם, כך גדל הסיכוי שהילדים יוכלו להתאבל, להמשיך להתפתח ולבנות לעצמם זהות שאינה נשענת על נאמנות כפויה לצד זה או אחר.

בסופו של דבר, כל מחלוקת שמתנהלת לאחר פטירתו של אחד ההורים ראויה להישאל באמצעות שאלה אחת פשוטה אך עמוקה: האם הדרך שבה אנו פועלים היום מסייעת לילדים לבנות חיים יציבים ובריאים יותר, או שהיא רק ממשיכה מאבקים שהחלו שנים קודם לכן?

לעיתים עצם השאלה הזו משנה את כיוון השיחה. היא מזכירה לכולם שהמטרה איננה להכריע מי צודק יותר, אלא כיצד ניתן לאפשר למשפחה כולה להמשיך לחיות לצד האובדן, מבלי שהאובדן עצמו ימשיך לנהל את מערכות היחסים.

כאשר אין עוד אפשרות לתקן את הקשר עם מי שנפטר – עדיין אפשר לתקן את הקשרים שנשארו

אחד המאפיינים הכואבים ביותר של מוות הוא סופיותו. כל עוד שני בני הזוג בחיים, תמיד קיימת האפשרות שהשיחה הקשה תתקיים מחר, שההתנצלות תגיע בעוד חודש, שהגישור יצליח בעוד שנה או שהכעס ישכך עם הזמן. כאשר אחד מהם נפטר, האפשרויות הללו נעלמות בבת אחת. כל מה שלא נאמר נשאר בלתי נאמר. כל מה שלא תוקן כבר לא יתוקן ביניהם.

אלא שהמשפחה אינה מסתיימת באותו רגע. להפך. דווקא לאחר הפטירה נותרת קבוצה של אנשים שעתידה להמשיך לחיות זה לצד זה במשך שנים רבות: הילדים, ההורה שנותר בחיים, הסבים והסבתות, האחים, בני הדודים ולעיתים גם בני זוג חדשים ומשפחות חדשות שנכנסות בהמשך הדרך אל תוך המערכת.

כאן בדיוק טמונה אחת ההבחנות החשובות ביותר של שותפות חדשה. המטרה אינה לנסות לפתור את מערכת היחסים שכבר הסתיימה. המטרה היא לבנות נכון את מערכת היחסים שתמשיך להתקיים מעתה ואילך.

זו אינה הבחנה סמנטית בלבד. היא משנה את כל אופן קבלת ההחלטות. במקום לנסות להכריע מי צדק לאורך השנים, מתחילים לשאול כיצד נכון לחיות יחד מכאן והלאה. במקום להשקיע את רוב האנרגיה בשחזור העבר, מפנים אותה ליצירת עתיד בטוח יותר לילדים ולמבוגרים כאחד.

שותפות חדשה אינה דורשת אהבה – היא דורשת אחריות

אחת ההתנגדויות שאנשים מעלים לעיתים כאשר מדברים על בניית שותפות חדשה לאחר אירועים קשים היא התחושה שהרעיון נאיבי. “איך אפשר להיות שותפים אחרי כל מה שהיה?” “איך אפשר לשתף פעולה עם אנשים שפגעו בי?” “איך אפשר לכבד משפחה שמעולם לא כיבדה אותי?”

השאלות הללו לגיטימיות לחלוטין. אולם הן נשענות על הנחה שגויה, שלפיה שותפות מחייבת קרבה רגשית.

בפועל, שותפות חדשה אינה מבוססת על אהבה אלא על אחריות. היא אינה מחייבת סליחה. היא גם אינה מחייבת הסכמה על מה שהיה בעבר. היא מחייבת רק דבר אחד: ההבנה שלמרות חילוקי הדעות, כולנו משפיעים על אותם ילדים ועל אותה מערכת משפחתית.

כאשר ההבנה הזו מחלחלת, משתנה גם השיח. במקום לנסות לשכנע את הצד השני שהוא טועה, ניתן להתחיל לבחון אילו כללים יאפשרו לכולם להתנהל באופן יציב ומכבד יותר. האחריות אינה מוחקת את הכאב, אך היא מעניקה לו מסגרת שאינה מאפשרת לו להשתלט על כל החלטה.

כיצד נראה גישור במצבים כאלה?

גישור לאחר פטירת אחד ההורים שונה מאוד מגישור גירושין רגיל. הצדדים אינם מגיעים אליו רק עם אינטרסים שונים, אלא גם עם אבל שנמצא בעיצומו. פעמים רבות כל אחד מהם נמצא בשלב אחר של ההתמודדות עם האובדן. יש מי שעדיין מתקשה לעכל את המציאות. יש מי שמנסה לחזור במהירות לשגרה. יש מי שמלא כעס, ויש מי שמוצף באשמה.

לכן אחד מתפקידיו המרכזיים של המגשר בגישור משפחה הוא ליצור מרחב שבו ניתן להאט מעט את קצב התגובה. לא כדי לעכב החלטות חשובות, אלא כדי לאפשר להן להיוולד מתוך חשיבה ולא מתוך סערה.

בגישת שותפות חדשה המטרה אינה רק להגיע להסכם. הסכם הוא חשוב, אך הוא אינו חזות הכול. המטרה היא ליצור מערכת שתוכל להמשיך להתקיים גם לאחר שהגישור יסתיים. הסכם מצוין שלא ניתן ליישם בפועל אינו הצלחה. לעומת זאת, הסכמה פשוטה יחסית שמאפשרת לצדדים להמשיך לדבר זה עם זה גם בעתיד עשויה להיות בעלת ערך עצום.

בפגישות הגישור חשוב לאפשר מקום גם לסיפור האישי של כל אחד מהצדדים. לא כדי להכריע מי צודק, אלא כדי להבין כיצד כל אחד מהם חווה את המציאות. פעמים רבות עצם האפשרות להישמע מפחיתה באופן משמעותי את הצורך להילחם.

בניית הסכמות שאינן רק משפטיות

אחד ההבדלים המרכזיים בין גישור לבין הכרעה משפטית הוא האפשרות לעסוק גם בנושאים שאינם מוגדרים כזכויות או כחובות משפטיות.

כך למשל, ניתן להגיע להסכמות לגבי הדרך שבה יצוין יום ההולדת של ההורה שנפטר, כיצד יוזכרו סיפורים עליו, כיצד ישתפו את הילדים בתמונות משפחתיות חדשות שמתגלות, האם יקיימו מפגש משפחתי ביום הזיכרון לפטירה, כיצד יישמרו חפצים בעלי ערך רגשי, או כיצד יקבלו החלטות אם בעתיד ירצו הילדים לדעת יותר על ההיסטוריה המשפחתית.

אלו נושאים שבדרך כלל אינם מגיעים לבית המשפט, אך הם משפיעים עמוקות על חיי המשפחה. דווקא משום שהם אינם מוכרעים מבחוץ, חשוב לדבר עליהם במפורש.

באותה מידה ניתן להסכים על דרכי תקשורת בין המבוגרים. כיצד מעדכנים זה את זה בהחלטות משמעותיות הנוגעות לילדים. כיצד מתמודדים כאשר מתעוררת מחלוקת חדשה. מתי נכון לקיים שיחה ישירה ומתי נכון להיעזר שוב בגישור.

הסכמות מסוג זה אינן מבטלות מחלוקות עתידיות, אך הן יוצרות תרבות של התמודדות משותפת במקום תרבות של עימות.

הכנה מראש – אחת המתנות הגדולות ביותר שהורה יכול להשאיר לילדיו

למרבה הצער, רוב האנשים נמנעים מלחשוב על האפשרות שיילכו לעולמם בגיל צעיר יחסית. הם דוחים שוב ושוב את העיסוק בצוואות, במוטבים, בביטוחים ובהנחיות למשפחה. אלא שכאשר מדובר בהורים גרושים, לדחייה הזו עלול להיות מחיר כבד במיוחד.

אחת המתנות החשובות ביותר שהורה יכול להעניק לילדיו אינה דווקא רכוש רב יותר, אלא ודאות רבה יותר.

כאשר אדם מקפיד לעדכן את הצוואה שלו כך שתשקף את המציאות המשפחתית העכשווית, כאשר הוא בודק מעת לעת את רישומי המוטבים בביטוחים ובקופות, כאשר הוא משאיר מסמכים מסודרים, וכאשר הוא מבטא באופן ברור את רצונותיו לגבי עתיד ילדיו – הוא מפחית במידה רבה את הסיכון למחלוקות קשות בין האנשים שיישארו אחריו.

מעבר למסמכים הפורמליים, יש ערך עצום גם לשיחות משפחתיות. לא כל דבר צריך להיכתב בשפה משפטית. לעיתים שיחה כנה עם בני המשפחה, שבה אדם משתף כיצד היה רוצה שיישמר הקשר בין ילדיו לבין הוריו, או כיצד היה רוצה שינהגו בחפצים בעלי ערך רגשי, עשויה למנוע שנים של חוסר ודאות ומחלוקות.

שותפות חדשה רואה בתכנון מוקדם ביטוי לאחריות. אין מדובר בהיערכות למוות מתוך פסימיות, אלא בבחירה לדאוג לכך שגם אם יתרחש הבלתי צפוי, בני המשפחה יקבלו מצפן שיסייע להם לנווט את דרכם.

בן או בת זוג חדשים – מורכבות נוספת שיש לה מקום

בחלוף הזמן, רבים מההורים הגרושים בונים זוגיות חדשה. לעיתים קיימים ילדים נוספים, משפחות חדשות וקשרים חדשים. כאשר אחד ההורים נפטר, גם בן או בת הזוג החדשים עשויים למצוא את עצמם בלב הסערה.

לעיתים הם הופכים למתווכים בין הצדדים. לעיתים הם מואשמים בהשפעה על החלטות שהתקבלו עוד קודם לכן. במקרים אחרים הם עצמם מתאבלים על אדם שחיו לצדו במשך שנים, ובו בזמן נדרשים להתמודד עם מאבקים שלא היו חלק מהם מלכתחילה.

חשוב להכיר גם במקומם. שותפות חדשה אינה מבקשת להרחיק אותם מן התמונה, אך גם אינה מניחה שהם יכולים או צריכים להחליף את מקומם של ההורה שנפטר או של בני משפחתו. ככל שהתפקידים ברורים יותר והגבולות מכבדים יותר, כך קטן הסיכוי להיווצרות מתחים מיותרים.

מה לומדים הילדים מהדרך שבה המבוגרים מתמודדים?

אחת השאלות החשובות ביותר, ואולי החשובה מכולן, אינה עוסקת במה שיקרה בחודשים הקרובים אלא במה שיישאר עם הילדים לאורך חייהם.

ילדים לומדים פחות מן הדברים שאומרים להם ויותר מן הדרך שבה המבוגרים שסביבם מתנהגים. כאשר הם רואים מבוגרים שמצליחים, למרות הכאב, לדבר זה עם זה בכבוד, הם מפנימים שכאב אינו מחייב הרס. כאשר הם רואים שניתן לנהל מחלוקת מבלי למחוק את האנושיות של הצד השני, הם לומדים שגם הם יוכלו בעתיד להתמודד עם משברים מבלי להיגרר למלחמות.

לעומת זאת, כאשר כל מחלוקת הופכת למאבק של ניצחון והפסד, הילדים מפנימים שזהו המודל הנכון להתמודדות עם קונפליקטים. ההשפעה הזו אינה מסתיימת בילדות. היא ממשיכה ללוות אותם בזוגיות שלהם, בהורות שלהם, במקום העבודה ובמערכות היחסים החברתיות שיבנו בעתיד.

במובן הזה, כל החלטה שמקבלים המבוגרים לאחר פטירת אחד ההורים היא גם שיעור לחיים שהילדים משתתפים בו, גם אם איש אינו מתכוון לכך.

מבט רחב יותר על מושג המשפחה

אולי השינוי המשמעותי ביותר שמציעה שותפות חדשה הוא שינוי בהגדרת המשפחה עצמה.

לעיתים אנשים מדברים על משפחה כאילו היא יחידה שניתן לפרק ולהרכיב מחדש כרצוננו. בפועל, משפחה היא מערכת של קשרים, זיכרונות, שייכות ומשמעות. היא משנה צורה לאורך החיים, אך לעיתים רחוקות היא נעלמת.

גירושין אינם מוחקים הורות. מוות אינו מוחק סבאות. זוגיות חדשה אינה מוחקת היסטוריה משפחתית. כל אחד מן האירועים הללו משנה את האיזון בין החלקים השונים של המערכת, אך אינו מבטל אותם.

כאשר מבינים זאת, קל יותר לראות שכל החלטה שאנו מקבלים אינה משפיעה רק על היחסים בינינו לבין אדם אחד, אלא על המערכת כולה. לעיתים ויתור קטן על צורך מיידי מאפשר רווח גדול הרבה יותר בטווח הארוך. לעיתים דווקא בחירה להקשיב לפני שמגיבים משנה לחלוטין את כיוון ההתפתחות של הסכסוך.

האבל אינו אירוע חד־פעמי – הוא חוזר בכל תחנת חיים

אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא לחשוב שהאבל הוא תקופה שיש לה התחלה וסוף. בני משפחה רבים מצפים שלאחר השבעה, השלושים או השנה הראשונה החיים יחזרו למסלולם. בפועל, במיוחד אצל ילדים, האבל אינו מסתיים אלא משנה את צורתו. הוא מתעורר מחדש בכל פעם שהילד מגיע לשלב התפתחותי חדש ומבין מחדש את משמעות האובדן.

ילד בן חמש שאיבד את אביו או את אמו מבין את המוות באופן שונה לחלוטין מנער בן חמש־עשרה או מאדם בן שלושים. בכל גיל נולדות שאלות חדשות, געגועים חדשים ולעיתים גם כעסים חדשים. משום כך, המשפחה אינה מתמודדת עם משבר אחד אלא עם סדרה של משברים קטנים המלווים את התפתחות הילדים לאורך השנים.

בר ובת המצווה הם דוגמה בולטת לכך. אלו רגעים שבהם ילדים רבים מרגישים בעוצמה את חסרונו של ההורה שאיננו. לעיתים עולה השאלה מי יישא דברים בטקס, מי יענוד את השעון המשפחתי, מי יעמוד לצדם בתמונות או כיצד נכון להזכיר את ההורה שנפטר מבלי שהאירוע כולו יהפוך לאירוע של אבל.

בהמשך מגיעים הגיוס לצבא, סיום הלימודים, החתונה, לידת הילד הראשון, ואפילו רגעים פשוטים יותר כמו קבלת רישיון נהיגה או קניית הדירה הראשונה. בכל אחד מהרגעים הללו נוכח גם מי שאיננו.

כאשר קיימת מערכת יחסים טובה בין ההורה שנותר בחיים לבין משפחת ההורה שנפטר, ניתן להפוך את אותם רגעים להזדמנות של חיבור. הסבים והסבתות יכולים לספר סיפורים, להעניק לילדים חפצים בעלי משמעות, לשתף בזיכרונות ולחזק את תחושת ההמשכיות. לעומת זאת, כאשר הקשרים נותקו, הילדים נותרים לעיתים עם שאלות שאין מי שיענה עליהן ועם תחושה שחלק מהזהות שלהם נעלם יחד עם ההורה.

שותפות חדשה מבקשת לראות את האירועים הללו מראש. במקום להגיב לכל משבר כאשר הוא מתרחש, ניתן להיערך אליו. אפשר לשוחח לפני בר המצווה על הדרך שבה נכון יהיה להזכיר את ההורה. אפשר לחשוב מראש כיצד תיראה החתונה כאשר תגיע. תכנון כזה אינו פוגע בספונטניות אלא מעניק ביטחון ומפחית מתחים מיותרים.

כאשר ההורה שנותר בחיים בונה משפחה חדשה

עם חלוף השנים, רבים מההורים שנשארו לבדם מוצאים זוגיות חדשה. מבחינה אנושית, זוהי התפתחות טבעית ואף מבורכת. אולם עבור הילדים ועבור משפחת ההורה שנפטר היא עלולה לעורר רגשות מורכבים מאוד.

הילדים עשויים לחשוש שהזיכרון של ההורה שנפטר יידחק הצידה. הסבים והסבתות עלולים להרגיש שאדם חדש תופס את מקומו של בנם או בתם, וכי הקשר עם הנכדים ילך וייחלש. גם בן או בת הזוג החדשים עשויים למצוא את עצמם במצב עדין שבו הם מבקשים להיות חלק מהמשפחה, אך אינם רוצים להיתפס כמי שמנסים להחליף אדם אחר.

כאן חשוב במיוחד להימנע מחשיבה של “או־או”. אין צורך לבחור בין נאמנות לעבר לבין בניית עתיד חדש. ילדים מסוגלים לאהוב את בן הזוג החדש של ההורה ובו בזמן להמשיך להתגעגע להורה שנפטר. באותה מידה, אפשר להכיר בחשיבותו של הקשר החדש מבלי למחוק את מקומה של המשפחה המורחבת שהייתה חלק מחיי הילדים מלידתם.

הדרך שבה המבוגרים מציגים את המציאות הזו משפיעה עמוקות על הילדים. אם הם חשים שעליהם לבחור בין אנשים שונים, הם עלולים להסתיר רגשות, להרגיש אשמה או להתרחק דווקא ממי שהם אוהבים. כאשר הם מקבלים מסר ברור שלפיו יש מקום לכל מי שתורם לחייהם מתוך אהבה ואחריות, הם יכולים לבנות זהות עשירה ומורכבת יותר.

מעבר לעיר אחרת או למדינה אחרת

לעיתים, לאחר פטירת אחד ההורים, מבקש ההורה שנותר בחיים להתחיל מחדש במקום אחר. ייתכן שמדובר בהזדמנות תעסוקתית, ברצון להתקרב למשפחתו שלו, בקשר זוגי חדש או פשוט בצורך לפתוח דף חדש.

מנקודת מבטו של ההורה, המעבר עשוי להיות נכון ואף חיוני. אולם מנקודת מבטם של הסבים והסבתות, הוא עלול להיתפס כאובדן נוסף. אם קודם איבדו את ילדם, כעת הם חוששים לאבד גם את נכדיהם.

במצבים כאלה חשוב במיוחד לנסות להימנע מחשיבה בינארית של ניצחון או הפסד. במקום לשאול האם המעבר “מותר” או “אסור”, נכון לשאול כיצד ניתן לשמור על איכות הקשר גם אם המרחק הגיאוגרפי משתנה.

העולם המודרני מאפשר דרכים רבות לשמר קשרים משמעותיים. מפגשים מתוכננים מראש, חופשות משותפות, שיחות וידאו קבועות, שיתוף באירועים חשובים ותכנון ארוך טווח יכולים להפוך גם קשר שמתקיים מרחוק לקשר חי ומשמעותי. המרחק הפיזי אינו חייב להפוך למרחק רגשי.

דודים, דודות ובני דודים – החוליה שלעיתים שוכחים

כאשר מדברים על המשך הקשר לאחר פטירת הורה, מרבית תשומת הלב מופנית לסבים ולסבתות. אולם פעמים רבות דווקא בני המשפחה האחרים ממלאים תפקיד משמעותי לא פחות.

דודים ודודות הם לעיתים האנשים שמספרים לילדים כיצד היה ההורה שלהם כנער, מהם התחביבים שאהב, כיצד התנהג בבית הספר, על מה חלם ומה הצחיק אותו. בני הדודים מחברים את הילדים למשפחה המורחבת ומאפשרים להם להרגיש חלק ממעגל חיים רחב יותר.

כאשר הקשרים הללו נשמרים, הילדים אינם מקבלים רק מידע על עברם. הם מקבלים תחושת שייכות. הם מבינים שהם חלק ממשפחה או שבט גדולים יותר, ושגם אם אחד ההורים איננו, עדיין קיימים אנשים רבים הנושאים בתוכם את סיפור חייו.

לדבר עם ילדים על ההורה שנפטר

אחת הדילמות השכיחות ביותר היא כיצד נכון לדבר עם הילדים על ההורה שאיננו. יש הורים החוששים להזכיר אותו כדי לא לעורר כאב. אחרים מדברים עליו ללא הפסקה עד שהילדים מרגישים שאין מקום לחייהם בהווה.

הדרך הנכונה נמצאת בדרך כלל בין שני הקצוות.

ילדים זקוקים לרשות לדבר על ההורה שנפטר כאשר הם רוצים בכך. הם גם זקוקים לרשות שלא לדבר עליו כאשר אינם מרגישים צורך. אין צורך לכפות זיכרונות, אך גם אין צורך להפוך את הנושא לטאבו.

חשוב במיוחד להימנע מהצגת ההורה באופן חד־ממדי. גם אם מערכת היחסים בין בני הזוג הייתה מורכבת מאוד, הילדים אינם זקוקים לדמות מושלמת או לדמות מושמצת. הם זקוקים לדמות אנושית. אדם עם מעלות וחסרונות, שאהב אותם בדרכו, ושחי חיים שלמים לפני שנפטר.

גישה כזו מאפשרת לילדים לבנות תמונה מציאותית ובריאה יותר של ההורה ושל עצמם.

הטעויות הנפוצות ביותר שהמבוגרים עושים

כמעט כל טעות שנעשית במצבים כאלה נובעת מכוונה טובה. הורה שמנסה להגן על ילדיו מפני כאב עלול לנתק אותם ממשפחת ההורה שנפטר. סבים המבקשים לשמור על קשר עלולים להפעיל לחץ שמרחיק דווקא את ההורה שמגדל את הילדים. בני משפחה המנסים להנציח את יקירם עלולים, מבלי להתכוון, להפוך את הילדים לנושאי האחריות לזיכרונו.

לכן חשוב שכל אחד מהמבוגרים ישאל את עצמו מדי פעם לא רק מה הוא מנסה להשיג, אלא גם כיצד הדרך שבה הוא פועל נחווית על ידי הילדים. ילדים זקוקים ליציבות, לביטחון ולחופש לאהוב את כל האנשים המשמעותיים בחייהם. כאשר המבוגרים זוכרים זאת, גם מחלוקות קשות הופכות לעיתים לניהוליות יותר ופחות הרסניות.

המורשת היחסית – הירושה החשובה ביותר שאדם משאיר אחריו

כאשר מדברים על מורשת, רוב האנשים חושבים מיד על צוואה, נכסים, כסף או רכוש. אולם מניסיוני, אלו אינם הדברים המשפיעים ביותר על חייהם של הילדים לאורך זמן.

המורשת החשובה ביותר היא לעיתים קרובות מערכת היחסים שאדם משאיר אחריו.

אפשר להוריש לילדים דירה, אך להשאיר אחריה משפחה מפורקת שתיאבק עליה במשך שנים. אפשר גם להשאיר רכוש צנוע יותר, אך לבנות עוד במהלך החיים תרבות של שיח, של כבוד ושל אחריות הדדית, שתמשיך להתקיים גם לאחר המוות.

זוהי המורשת היחסית.

היא אינה נרשמת בטאבו ואינה מופיעה בדפי הבנק. היא מתקיימת באופן שבו בני המשפחה מדברים זה עם זה, ביכולת שלהם לבקש עזרה, בפתיחות שלהם לפתור מחלוקות ובבחירה לראות גם בעת משבר את האנושיות של הצד השני.

כאשר הורה גרוש דואג להסדיר את ענייניו, מעדכן את הצוואה, משוחח עם משפחתו על רצונותיו, מחזק את הקשר בין ילדיו לבין משפחתו המורחבת ומטפח לאורך השנים תרבות של שיתוף פעולה במקום תרבות של מאבק, הוא אינו רק מתכנן את עתיד רכושו. הוא מתכנן את עתיד היחסים שיישארו אחריו.

אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של שותפות חדשה. להבין שהשאלה החשובה ביותר איננה מה יעבור בירושה, אלא איזו משפחה תישאר לאחר שהירושה תחולק.

בסופו של דבר, בני המשפחה לא יזכרו רק את תוכן הצוואה. הם יזכרו גם כיצד התנהגו זה לזה בתקופה הקשה ביותר בחייהם. הם יזכרו מי ידע להקשיב, מי היה מוכן להתפשר, מי שמר על הילדים מחוץ למאבק, ומי בחר לראות את המשפחה כמערכת שראויה לשיקום גם כאשר נדמה היה שכבר מאוחר מדי.

זוהי המורשת האמיתית. לא המורשת הכלכלית, אלא המורשת האנושית. לא רק מה השארנו אחרינו, אלא כיצד לימדנו את האנשים שאהבנו להמשיך לחיות יחד גם כאשר אנחנו כבר איננו.

סיכום – לבחור את המורשת שנשאיר אחרינו

כאשר אדם נפטר לאחר גירושין, בני המשפחה אינם בוחרים את האירוע שנכפה עליהם. הם גם אינם יכולים לשנות את ההיסטוריה שהובילה אליו. אך הם יכולים לבחור כיצד ייראו החיים שאחריו.

אפשר לבחור להמשיך את המאבקים הישנים, להרחיב אותם לדור הבא ולהפוך את הילדים לנושאי הכאב של המבוגרים. אפשר גם לבחור בדרך אחרת – דרך שאינה מתעלמת מן הקושי, אך מסרבת לתת לו לנהל את כל העתיד.

שותפות חדשה אינה מבטיחה פתרונות פשוטים למצבים מורכבים. היא גם אינה מבקשת לצייר תמונה אידיאלית שבה כל בני המשפחה הופכים לחברים קרובים. היא מציעה דבר צנוע יותר, אך עמוק בהרבה: להחליף את שאלת הניצחון בשאלת הבנייה.

מה אנחנו מבקשים לבנות עבור הילדים? כיצד נרצה שהם יזכרו את ההורה שנפטר? איזו מערכת יחסים תאפשר להם להרגיש שהם שייכים לכל חלקי סיפור חייהם? איזו מורשת נשאיר להם – מורשת של מאבקים שלא הסתיימו, או מורשת של אנשים שבחרו, גם ברגעים הקשים ביותר, להמשיך לראות זה את זה כבני אדם?

בסופו של דבר, התשובה לשאלות הללו אינה נקבעת בבית המשפט ואינה כתובה בצוואה. היא נכתבת יום אחר יום, בהחלטות הקטנות שהמשפחה מקבלת לאחר האובדן. דווקא שם, במקומות שבהם נדמה שאין עוד מה לעשות, מתחילה האפשרות לבנות שותפות חדשה. לא עם מי שכבר איננו, אלא עם מי שנשארו, ועם העתיד שהם מבקשים ליצור יחד.

נדב נישרי מגשר גירושין והסכמי שלום בית ולחלופין גירושין, מגיש הפודקאסט משהו עם גישור ומחבר מאמרים ומדריכים רבים בתחום הגישור