שלום למאזינות שלום למאזינים אנחנו כאן במשהו עם גישור.
פרק מיוחד היום לפחות בשבילי אני מקווה שיהיה גם בשביל כל מי שמאזין, אבל לפני שנתחיל פה בכל הנימוסים ולהציג את האורח.

בואו נצלול ישר לעניין, אני רוצה להקריא איזה טקסט ואחר כך גם נדבר עליו.

הגענו לקטע הקשה באמת הרגע שבו אתה אומר לאהובתך ב-30 שנה האחרונות את המילים הכי קשות בעולם, הרי את מותרת לכל אדם.

תחזור אחריי יורם צבי יעקב הרי את הרי את מותרת, לא יכול כבוד הרב, לא מסוגל להוציא מהפה.
הם קלטו שאני חנוק מדמעות וזה פשוט לא יוצא.

רוצה לנסות באנגלית את הדיין השני באופן יצירתי.
זה רעיון, אבל כבודו למד לימודי ליבה אנגלית לא תעזור כנראה שאמרתי את המילים כי יצאנו עם אישור.
אז מה עכשיו?

אז מה עכשיו?

הזמנתי אותה לבית קפה בגן הבוטני נתתי לה מתנה ספר שהבאתי איתי מבעוד מועד.
ישבנו ליד הצמחים והעצים שעתידים לפרוח ולגדול, ואת חלקם לא, וחלקם גם לא יחזיקו מעמד ברוחות ובקשיים כמונו.

אמרתי לה שאת הספר, אני מניח שיהיה אפשר להחליף בסטימצקי הרבה יותר בקלות מאשר היה להחליף אותי.
לא יודע כמה זה רומנטי, אבל מי אמר שלהתגרש זה רומנטי?

היא אכלה סלטוני אני שתקתי כמו דג טונה סטרקיסט ופחיד ביו נפרדנו בחיבוק אמיץ כמו בסרטים שאהבנו לראות פעם בקולנוע חן בירושלים כשרק התחלנו לצאת לפני 30 שנה.

וואו אז אני רוצה להגיד שלום ליורם לוי שהוא פרסומאי, גרפיקאי, מוזיקאי ומרצה להתמכרויות אהלן.

שלום דניאל מה שלומך?

שלומי מצויין אני רק רוצה להגיד שהטקסט הזה הוא שלך ואנחנו כמובן נדבר עליו על דברים אחרים שאתה עושה אבל אני רוצה רגע להכניס לקונטקסט את הדברים.
אני חושב שזה חשוב שנספר גם איפה הכרנו, אני זה אני חושב בגלגול חיים קצת אחר של שנינו לפחות שלי, אני אני תכף אשמע מה איתך?

2015 קמפיין המחנה הציוני מפלגה שמתמודדת על השלטון באותו זמן הייתי דובר הקמפיין, אתה הגעת כפרסומאי לנהל את הקמפיין שם נפגשנו.
אני לא חושב שאמרתי לך את זה שם או מאז, אבל.

למי שלא יודע.

לדעתי רוב האנשים לא יודעים קמפיין פוליטי, בטח במפלגה שמתמודדת על שלטון זה סיר לחץ.
זה כמו האח הגדול על סטרואידים.
לוקחים קבוצה של אנשים שלא תמיד מכירים, שמים אותם בתוך מטה וזה 3. 4 חודשים של עבודה 24 7.

כשכל העיניים עליך וכל המצלמות עליך וכל הפרשנים עליך.
וזה מקום רווי אגו ויצרים.
וכל כך הרבה דברים שהם לא עניינים, ובתוך זה אתה היית סוג של חד קרן כי אני לא יודע מה עשית כשחזרת הביתה בכל לילה מהמטה, אולי דפקת את הראש בקיר, אבל שם היית מאוד.

מחובר לסנטר שלך, עניינים מקצועי לא נותן לכל הרעשים להיכנס וזה היה מאוד מרשים בעיניי.

ומאז, אתה יודע, עברו שנים.
אולי פה היה אס אמ אס שם אס אמ אס בינינו אבל כל אחד הלך לדרכו בטח בקורונה ופתאום לפני לא יודע כמה זמן אולי שנה, אולי פחות נתקלתי פתאום בפייסבוק בקליפ של שמדבר על פרידה, על טיפול זוגי בדרך לפרידה.

אני בדיוק הייתי.
עמוק בתוך ההתמודדות עם הפרידה שלי וזה כל כך תפס אותי וכל מילה הייתה שם נורא מדוייקת.

ואז התחלתי לעקוב כי אמרתי הנה הוא מוציא את הדברים החוצה, בואו נראה מה קורה.

ואז התחיל הטור בסרוגים שמשם לקחתי את הטקסט הזה.

ואז אמרתי טוב, אני חייב לדבר איתך כי יש לך הרבה מה להגיד בנושא וזה חשוב ואתה עושה את זה כל כך יפה אז.

אז הנה אתה פה.
אז שוב שלום יורם, סליחה על ההקדמה הארוכה.

אני חייב להגיד שני דברים כי אני לא אשכח יש לי הפרעות קשב, אני תכלס מוסכניק אני מוסכ מכל דבר.
אבל אחד זה פעם ראשונה שאני שומע מישהו מקריא.

טקסט שלי.

וזה היה מאוד מרגש.
זאת אומרת, אני יודע שאני כתבתי כל מילה ואני בחרתי כל מילה ולשמוע את זה מיוצא, אפילו לא מהפה.
אני אגיד מהלב של של אדם אחר.

זה עשה בי משהו זה זה נגע בי וזה מעניין, הרי לא חידשת לי לכאורה כלום.
אבל.

פתאום המצב צבירה של המילים היו היו במקום אחר אז זה אחד ושניים זה מעניין כמובן.

כמה נקודת מבט של אדם היא הפרספקטיבה היא היא שונה.

באלפיים וחמש 10.

אני תיארת במדוייק את סיר הלחץ.

והאקסטרים של כל מה שקורה בתוך קמפיין, גם שכולם מצפים שתנצח ויש שם לא מעט כוחות סותרים שרוצים לנצח.
רוצים להפסיד.
רוצים שההוא יכנס, ההוא לא יכנס.

אני חושב שכן חזרתי כל ערב ודפקתי את הראש בקיר.

אני.

חושב שכולם לא.

ליטראלית אבל אבל אתה היית נראה לי נורא שקול, נורא רגוע דובר לא לוקח זה זאת אומרת.

זה מצחיק שהיינו קצת איזה בן מלך אני או לא יודע אני ובין מלך שכל אחד ראה את השני באיזה מקום של הוא הצנטר הוא הרגוע הוא השכול ואני בפנים מתפוצץ למה למה אני פה בכלל למה לא אחרי השבוע אמרתי שאני שאני לא רוצה להיות פה.

כנל כנל.

ואני חושב שמאז באמת זה די היה אקורד הסיום שלי בעסק הזה ומשם פניתי למקומות אחרים.

אבל אני כן יגיד משהו בעד 1000 למדתי משהו שלא היה לי אז אבל יש לי היום לא להצטער על שום דבר שעשיתי אף פעם לא להסתכל אחורה אתה יודע.

פרשת השבוע בשבוע שעבר זה לא שאני עושה פה עדתה אבל זה נורא נורא חזק.

משה פוגש את הסנה אלוהים אומר לו לך תציל את בני ישראל, אומר לו.

אבל מה אני אגיד למי שלח אותי דוד שלח אותי, הוא אומר לו לא תגיד לו.

אהיה זה השם שלי אהיה עכשיו זה נראה כאילו בהתחלה הוא אומר לו גם אהיה אשר אהיה, שזה סוג של וואטאבר, וואטאבר.

תראו, יהיה אשר הוא פלוני זה הרבה הרבה הרבה יותר חזק מזה.

יש פה איזה מהות אהיה?

הוא סטייט אוף מיינד של אלוהים, ושמה שהוא מצפה מאיתנו אין למה עשיתי ככה?
למה לא כתבתי ככה בקמפיין?
למה לא?
למה לא עשינו את הסרט הזה?

אין מה היה אהיה קול המהות שלנו זה פרזנט פרוגרסיב זה עכשיו מתמשך עכשיו והלאה.

ואני אגיד לך מה, מה שהיה צריך לקרות, ואני חייב להגיד שבוזי הרצוג אני מאוד שמח שקראנו אותו שם.

אני באמת באופן אישי אני עד היום שומר איתו על קשר וזה לא טריוויאלי.

לא ניצחנו את הקמפיין.

עדיין הוא עשה הפקת לקחים.

אחר כך הוא בא לשבעה של אבא שלי.

חצי שנה אחר כך הייתי בהלם.

התקשרו לראות ש וזהו.

אז אני אגיד, אתה יודע נגיד איזה מילה.

טובה גם על הקמפיין אני לא מתחרט על כלום, זה נתן לי כל כך הרבה כלים לחיים וגם במיוחד למה שאני עושה עכשיו, כי הרי הפוליטיקה מאוד דומה לגישור.

זה נמצא בסוף אינטרס משותף ולהתחיל לעבוד סביבו ולבנות סביבו תוכנית.

זה מעניין, כי זה בדיוק המקום שבו הדברים מתחברים.

כי גם בגישור, וגם בפוליטיקה, בסוף השאלה היא לא מי צודק — אלא מה האינטרס המשותף.

ואתה יודע, אתה מדבר על לא להצטער, על להסתכל קדימה, וזה מאוד מתחבר גם למה שקורה בגירושין.

כי אחד הדברים הקשים ביותר זה להפסיק להסתכל אחורה.

להפסיק לשאול:

למה זה קרה
מי אשם
מה הייתי צריך לעשות אחרת

ולהתחיל לשאול:

מה עכשיו
איך ממשיכים
איך בונים

וזה שינוי מאוד עמוק.

אני רוצה רגע לחזור לטקסט שלך.

כי יש שם משהו שהוא מאוד חזק.

הרגע הזה שבו אתה אומר את המשפט הזה — “הרי את מותרת לכל אדם”.

זה רגע שהוא לא רק פורמלי.

זה רגע שמסמן סוף.

ואתה מתאר שם קושי אמיתי — לא מצליח להוציא את המילים.

וזה משהו שחוזר על עצמו.

אנשים מגיעים לרגע הזה — והגוף לא מאפשר.

זה לא עניין של החלטה.

זה עניין של רגש.

כי אתה לא נפרד רק מאדם.

אתה נפרד מ-30 שנה.

וזה הבדל עצום.

ואני חושב שאחד הדברים שהכי תפסו אותי בטקסט שלך — זה השילוב בין ההומור לבין הכאב.

היכולת להגיד משהו שהוא כביכול קליל —
אבל מאחוריו יש עומק מאוד גדול.

המשפט על הספר — שהוא יהיה יותר קל להחלפה ממך —
זה משפט מצחיק.

אבל הוא גם מאוד עצוב.

כי הוא מבטא הבנה עמוקה:

שיש דברים שאי אפשר להחליף.

ואני רוצה לשאול אותך —
איך מגיעים לרגע הזה?

איך מגיעים למצב שבו אחרי 30 שנה אתה אומר: זהו?

כי הרבה אנשים שומעים את זה — וזה נראה להם בלתי נתפס.

תראה, אני חושב שאין רגע אחד.

אין נקודה אחת שבה אתה אומר — עכשיו.

זה תהליך.

זה תהליך ארוך.

זה תהליך של שנים.

ואני יכול להגיד שבמקרה שלי — זה היה למעלה מעשור.

עשינו הכל.

טיפולים זוגיים, ניסיונות, ניסיונות באמת כנים.

לא משהו שטחי.

זה לא היה “ניסינו קצת ולא עבד”.

זה היה לעומק.

ואני חושב שזה חשוב.

כי זה מאפשר להגיע לרגע הזה — ממקום שלם יותר.

כי אתה יודע שניסית.

שלא ויתרת מהר.

שלא ברחת.

ואז, כשההחלטה מגיעה —
היא לא מתוך אימפולס.

היא מתוך הבנה.

וזה לא אומר שזה קל.

זה עדיין קשה מאוד.

אבל זה שונה.

וזה מתחבר למה שאמרת קודם.

על הכישלון.

כי הרבה אנשים מרגישים שזה כישלון.

גם אני הרגשתי ככה.

לא משנה מה עשית בחיים —
הדבר הזה יכול להרגיש כמו כישלון.

וזה קשה.

כי זה פוגע במקום מאוד עמוק.

בזהות.

ואני רוצה רגע לגעת בפחד.

כי דיברת על זה — אבל לא בצורה ישירה.

הפחד.

מה יהיה איתי עכשיו?

איך החיים נראים?

איך אני מתמודד?

זה פחד שהוא לא רק מחשבתי.

זה פחד בגוף.

ואני חושב שזה משהו שצריך לדבר עליו.

כי הרבה אנשים חווים את זה — ולא מבינים שזה נורמלי.

לגמרי.

זה פחד שהוא קיומי.

זה לא רק “איך יהיה לי”.

זה “מי אני עכשיו”.

כי כשאתה 30 שנה בתוך מערכת —
זה מי שאתה.

ופתאום זה נעלם.

אז ברור שיש פחד.

וזה גם מתחבר למה שאמרת על הגוף.

הגוף מגיב.

זה לא רק הראש.

ואני רוצה רגע לשאול אותך על הרגע שאחרי.

אחרי שאתה יוצא מהבית.

כי זה רגע מאוד חזק.

אתה מתאר מעבר לדירה זמנית, ל-Airbnb.

איך זה הרגיש?

זה היה קשה.

זה היה מאוד קשה.

כי זה לא בית.

זה מקום זמני.

אין שקט.

אין יציבות.

אתה לא יודע כמה זמן אתה שם.

יש רעשים.

יש חוסר נוחות.

וזה משפיע.

זה לא רק חיצוני.

זה פנימי.

אתה מרגיש תלוש.

וזה משהו שלא תמיד מדברים עליו.

וזה מתחבר למה שאמרת קודם.

על המשבר.

כי הרבה פעמים אנשים שואלים:

זה דיכאון?
זה בעיה?

ואני חושב שזו הבחנה חשובה.

לא כל קושי הוא דיכאון.

לפעמים זה פשוט משבר.

וזה חלק מהתהליך.

כן.

אני חושב שאחרי 30 שנה — אם אין משבר, יש בעיה.

המשבר הוא טבעי.

הוא הכרחי.

הוא חלק מהמעבר.

וזה חשוב להבין.

כי אחרת אנשים נבהלים.

חושבים שמשהו לא בסדר איתם.

אבל זה בסדר.

זה חלק מהדרך.

אבל אני רוצה רגע לגעת בעוד נקודה — והיא הגברים.

כי דיברנו על זה קצת, אבל אני חושב שזה נושא מאוד חשוב.

הרבה גברים מגיעים למקום הזה — ואין להם שפה.

אין להם מילים.

אין להם כלים.

הם לא יודעים איך לדבר את מה שהם מרגישים.

וזה הופך את התהליך להרבה יותר קשה.

נכון.

אני מסכים.

אני חושב שזה אחד הדברים הכי משמעותיים.

כי כשאין שפה — אתה לבד.

ואתה מרגיש לבד.

וגם אם יש אנשים סביבך — אתה לא מצליח להביא את עצמך.

וזה מתסכל.

וזה גם מסביר למה לפעמים ההתנהגות נראית אחרת.

לא כי אין רגש —
אלא כי אין יכולת לבטא אותו.

בדיוק.

ואני חושב שזה משהו שצריך לדבר עליו יותר.

כי זה לא רק “בעיה אישית”.

זה משהו רחב יותר.

ואני רוצה רגע לחזור למה שאמרת קודם.

על זה שזה תהליך.

לא לוטו.

זה לא משהו שקורה ברגע —
וזהו.

זה משהו שצריך לעבור דרכו.

כן.

וזה בדיוק העניין.

כי אם זה היה לוטו —
לא היית מוכן.

אבל כשזה תהליך —
אתה עובר שלבים.

גם אם זה קשה.

ואני חושב שזה גם נותן תקווה.

כי זה אומר שזה זז.

זה לא נשאר באותו מקום.

נכון.

וזה חשוב להגיד.

כי בתוך הקושי —
קל לחשוב שזה יישאר ככה.

אבל זה לא.

ואני רוצה לשאול אותך שאלה אחרונה.

האם אפשר להגיע למקום טוב אחרי זה?

כן.

אני חושב שכן.

אבל לא מיד.

ולא בלי לעבור דרך.

צריך לעבור את זה.

להרגיש את זה.

להיות בתוך זה.

ואז — לאט לאט — זה משתנה.

וזה אולי המסר הכי חשוב.

לא לנסות לדלג על התהליך.

לא לנסות לברוח.

אלא להיות בו.

כן.

ולנשום.

ולזכור שזה זמני.

וזה לא אומר שזה קל.

אבל זה אפשרי.

לגמרי.

אז אני רוצה להגיד לך תודה.

באמת.

על הפתיחות.

על הכנות.

זה לא מובן מאליו.

תודה לך.

ותודה לכם, למאזינים ולמאזינות.

אם אתם מכירים מישהו שנמצא בתוך תהליך כזה —
תעבירו לו את הפרק.

לפעמים —
רק לשמוע שמישהו אחר עבר את זה —
זה כבר עוזר.

ונתראה בפרק הבא.