גירושין והפרעת קשב: איך מתמודדים נכון כשהקושי לא נגמר גם אחרי הפרידה
פרק 47 בפודקאסט "משהו עם גישור"
יש זוגות שמתגרשים מתוך הבנה שהקשר הסתיים. יש כאב, יש תהליך, יש החלטות – אבל יש גם נקודה שבה ניתן להגיד: כאן זה נגמר. מכאן כל אחד ממשיך לחיים שלו.
אבל יש מקרים שבהם הפרידה לא באמת יוצרת הפרדה. היא משנה את הצורה, אבל לא את המהות של ההתמודדות.
גירושין כשאחד מבני הזוג מתמודד עם הפרעת קשב וריכוז הם בדיוק מסוג המקרים האלה.
כי כאן, גם אחרי שהקשר הזוגי מסתיים, נשארת מערכת משותפת שממשיכה לפעול. מערכת שבה יש ילדים, אחריות, החלטות, תקשורת – ומעל כל זה, יש מנגנון שממשיך להשפיע על ההתנהלות של אחד הצדדים, ולמעשה גם על שניהם.
וזו נקודת מוצא שונה לגמרי.
כי כאשר מבינים שהקושי לא ייעלם עם הפרידה, מבינים שגם הדרך לנהל את הפרידה חייבת להיות אחרת.
לא מתוך מחשבה של “איך אני מסיים את זה”, אלא מתוך הבנה של “איך אני בונה מערכת שתוכל לעבוד גם אחרי שזה נגמר”.
חוסר הבנה הוא לא תוצאה של הגירושין – הוא הסיבה להם
אחת התובנות המרכזיות שעולות מהפרק היא שהבעיה האמיתית לא מתחילה בהחלטה להתגרש. היא מתחילה הרבה קודם, בשלב שבו בני הזוג מפסיקים להבין אחד את השני.
במקרים רבים, הפרעת הקשב אינה מאובחנת או אינה מובנת לעומק. הצד שמתמודד עם ההפרעה חווה את עצמו כמי שמתאמץ, מנסה, לפעמים גם מתוסכל מעצמו. הצד השני חווה את ההתנהלות כהתעלמות, כחוסר אחריות, כחוסר אכפתיות.
וכאן מתחילה התנגשות.
כי כאשר אדם מבקש משהו פשוט – פעולה יומיומית, כמו לבצע סידור קטן – והוא לא מתבצע, הוא לא רואה מנגנון. הוא רואה יחס.
והיחס הזה מתורגם למשמעות.
זה כבר לא “לא קנית חלב”.
זה “אני לא חשוב/ה לך”.
והפער הזה, בין כוונה לבין פרשנות, הוא אחד הגורמים המרכזיים לשחיקה בזוגיות.
כאשר הדבר הזה חוזר שוב ושוב, נוצרת מערכת שלמה של תחושות. תחושה של עומס בצד אחד, ותחושה של כישלון בצד השני.
הצד שמרגיש שהוא מחזיק את הכול מתחיל להרגיש לבד. הצד שמרגיש שלא מצליח לעמוד בציפיות מתחיל להרגיש שהוא לא מספיק טוב.
ושני הצדדים צודקים – כל אחד מתוך החוויה שלו.
אבל בלי הבנה של המנגנון, אין דרך לגשר על הפער הזה.
הפרעת קשב בתוך זוגיות – כשקושי אישי הופך למערכת יחסים שלמה
הפרעת קשב אינה רק קושי בריכוז. היא קשורה לאופן שבו המוח מנהל משימות, זמן, סדר עדיפויות, זיכרון עבודה, וויסות.
כאשר אדם מתקשה להחזיק משימות לאורך זמן, מתקשה להתמיד, מתקשה לזכור פרטים, זה לא נשאר אצלו. בתוך זוגיות, זה הופך להיות חלק מהמערכת המשותפת.
המשמעות היא שהצד השני נכנס לתוך תפקיד.
בהתחלה זה תפקיד קטן. להזכיר, לעזור, להשלים. עם הזמן, זה הופך להיות תפקיד מרכזי. לארגן, לנהל, לוודא, להחזיק.
ובשלב מסוים, התפקיד הזה כבר לא מרגיש כמו עזרה. הוא מרגיש כמו עומס.
ומצד שני, האדם שמתמודד עם הפרעת הקשב לא בהכרח מבין את עומק ההשפעה. הוא חווה את עצמו כמי שמנסה, אולי אפילו כמי שנכשל, אבל לא בהכרח כמי שפוגע.
וכאן נוצר פער רגשי עמוק.
פער שלא נובע מרצון רע, אלא מחוסר הבנה.
הגירושין לא פותרים את הבעיה – הם חושפים אותה בצורה חדה יותר
כאשר מגיעים לגירושין, יש לעיתים תחושה שהפרידה תאפשר לכל אחד לחיות בצורה שמתאימה לו. שהעומס יתחלק, שהקושי יפחת.
אבל במקרים של הפרעת קשב, קורה דבר אחר.
הקושי לא נעלם. הוא פשוט יוצא מהמסגרת הזוגית ונכנס למסגרת של הורות משותפת.
וכאן הוא מקבל ביטוי חדש.
כאשר בני הזוג חיו יחד, היה ניתן לגשר על פערים בזמן אמת. להזכיר, לתקן, להשלים. עכשיו יש שני בתים, שתי מערכות, ופחות יכולת להשפיע.
והשאלה המרכזית הופכת להיות: איך מנהלים מערכת משותפת כאשר אין שליטה?
שליטה היא אשליה – אבל היא גם מנגנון הגנה
בתוך הזוגיות, הצד שאינו מתמודד עם הפרעת הקשב מפתח לאורך זמן מנגנון של שליטה.
לא מתוך רצון לשלוט, אלא מתוך צורך לייצר יציבות.
הוא לומד לצפות, להקדים, לוודא, לנהל.
אבל אחרי הגירושין, המנגנון הזה כבר לא יכול לעבוד באותה צורה.
והמעבר הזה הוא קשה מאוד.
כי מצד אחד יש הרגל. מצד שני יש מציאות חדשה.
והפער הזה יוצר מתח.
המתח בין הרצון להמשיך לשלוט לבין הצורך לשחרר.
והשחרור הזה אינו פשוט. הוא דורש שינוי תפיסתי עמוק.
לא ויתור על אחריות, אלא שינוי באופן שבו האחריות מתבטאת.
גבולות ברורים במקום גמישות – שינוי קריטי בהתנהלות
אחת התובנות החשובות ביותר שעולות מהפרק היא הצורך להחליף גמישות בהגדרה.
במערכות רבות, גמישות היא יתרון. היא מאפשרת התאמה, תקשורת, זרימה.
אבל כאשר יש קושי בניהול עצמי, גמישות הופכת להיות מקור לבעיות.
כל אזור לא מוגדר הופך להיות אזור שבו צריך להחליט, לתאם, לזכור.
וכאשר יש קושי בזה, נוצר חיכוך.
ולכן, במקרים כאלה, ההסכמים צריכים להיות מדויקים יותר מהרגיל.
לא מתוך נוקשות, אלא מתוך הבנה.
ככל שהדברים ברורים יותר, כך יש פחות צורך בהתמודדות יומיומית. וככל שיש פחות התמודדות, יש פחות נקודות חיכוך.
וזה מה שמייצר יציבות.
ידע הוא לא מותרות – הוא תנאי לניהול נכון
אחת הנקודות המרכזיות בפרק היא החשיבות של ידע.
לא ידע כללי, אלא ידע מדויק על מה זו הפרעת קשב, איך היא פועלת, ואיך היא באה לידי ביטוי אצל האדם הספציפי.
כאשר יש הבנה, משתנה הפרשנות.
מה שנתפס קודם כחוסר אכפתיות יכול להיתפס כקושי תפקודי. מה שנתפס כזלזול יכול להיתפס כחוסר יכולת.
וזה לא מבטל את הצורך בגבולות. אבל זה משנה את האופן שבו מתנהלים.
כי כאשר יש הבנה, יש פחות כעס.
וכאשר יש פחות כעס, יש יותר יכולת לקבל החלטות נכונות.
ילדים בתוך המערכת – המקום שבו אין מקום לטעויות
בתוך כל המורכבות הזו, הילדים הם הנקודה הרגישה ביותר.
כי הם לא רק מושפעים מההתנהלות, אלא גם מהאופן שבו ההורים מדברים אחד על השני.
כאשר יש הפרעת קשב, הסיכון הוא שהילד יפנים מסר שלילי. או על ההורה, או על עצמו.
ולכן, נדרשת כאן רגישות גבוהה במיוחד.
לדבר על התנהלות, אבל לא על זהות.
להציב גבולות, אבל לא לבטל.
כי בסופו של דבר, הילד בונה את התפיסה שלו על עצמו מתוך מה שהוא שומע בבית.
הפרעת קשב – גם קושי וגם פוטנציאל
חשוב להבין שהפרעת קשב אינה רק בעיה.
היא גם מקור ליכולות.
יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה, יכולת לראות דברים אחרת.
אבל כדי שזה יבוא לידי ביטוי, צריך תנאי אחד: הבנה.
בלי הבנה, זה מתפרק.
עם הבנה, זה יכול להיבנות.
סיכום
גירושין כשיש הפרעת קשב אינם רק פרידה.
הם מעבר לניהול אחר של מערכת מורכבת.
וכדי לעשות את המעבר הזה נכון, נדרש שילוב של הבנה, גבולות, ושחרור של שליטה שאינה רלוונטית עוד.
לא מתוך ויתור, אלא מתוך התאמה למציאות.
שאלות ותשובות על גירושין עם הפרעת קשב
כי היא ממשיכה להשפיע גם אחרי הפרידה, ולכן הקשר לא באמת מסתיים — הוא רק משנה צורה.
כי הם רואים פעולה ולא מבינים את המנגנון שמייצר אותה.
כי בלי הבנה, ההחלטות מבוססות על רגש ולא על מציאות.
כי היא דורשת ניהול עצמי גבוה, וזה בדיוק המקום שבו יש קושי.
כי השליטה הייתה כלי לייצר יציבות — והוויתור עליה יוצר פחד.
הוא משנה פרשנות — ומכאן משנה תגובה.
פגיעה בתפיסה העצמית ובקשר עם ההורה.
כן — אבל רק עם מבנה ברור והבנה עמוקה.
לבנות מערכת שמתאימה למציאות — לא רק להסכם.
הפרידה לא פותרת את הקושי — היא מחייבת לנהל אותו אחרת.
תמלול מלא של הפרק
נדב: גירושין כשאחד ההורים יש הפרעות קשב, הפרעות קשב וריכוז זה אחד המקרים המורכבים, אחד המקרים המורכבים, כי בדרך כלל זה מגיע כשהפרעת קשב היא אחד הגורמים לגירושין. זה אחד הדברים שמאוד תסכלו את שני ההורים.
זה גרם לאחד ההורים להרגיש שהוא תמיד צריך להיכנס ולגבות ולתמוך ולעשות דברים ששניים אמורים לעשות. הרבה מהדברים נפלו עליו, לתחושתו. ולפעמים הורה עם הפרעות קשב בכלל לא שם לב, לא הבין את המשמעות, את הקשיים.
ולכן כשבאים להתגרש יש מורכבות מאוד גדולה, כי בעצם האנשים באים להיפרד אבל מבינים שההפרעה לא תיעלם. זאת אומרת, היא עדיין תהיה קיימת, ועדיין אנחנו צריכים להתמודד איתה גם כשאנחנו נפרדים. פה יש קושי, זה מאוד מבלבל.
אנחנו נפרדים, לא נפרדים — אנחנו נפרדים אבל אני ממשיך או ממשיכה לתמוך בהורה השני. יש בזה הרבה קושי. בגלל שהנושא מאוד שכיח ומאוד מורכב, החלטתי להביא מישהו שאני יודע שמתמחה בנושא, ואחת לדעתי מהמובילות בתחום, ואני מאוד מעריך אותה.
היא גם חברה טובה שלי, אז הכל התחבר לכך שהיא הגיעה לפה היום. שלום דוקטור יעל פוזננסקי, פסיכולוגית קוגניטיבית, מומחית להפרעות קשב ומרצה בכירה במכללה האקדמית אחווה.
יעל: שלום נדב.
נדב: שלום יעל, איזה כיף שבאת.
יעל: כיף להיות פה.
נדב: בכיף, תודה רבה.
יעל: נכון, נכון, אבל אני כבר אתחיל בלהציק לך. כי הדברים מתחילים הרבה הרבה הרבה לפני שמתגרשים — מזה שבכלל שני הצדדים מתייחסים לזה כאל הפרעה. ומתייחסים לזה כאל הפרעה בעיקר כי הם לא מספיק יודעים.
שני הצדדים — גם הצד עם הפרעת הקשב, שאני יותר אוהבת לקרוא לה “מתנה”, כי אני מקנאה באנשים עם הפרעות קשב — וגם הצד השני. כי כשאחד מבני הזוג אומר לשני “תעשה טובה, בדרך הביתה תעצור ותקנה חלב”, והוא חוזר עם מסטיקים במקום חלב — אז התגובה הראשונה של הצד השני היא “מה, לא אכפת לך ממני? אתה לא חושב שמה שאני מבקש מספיק חשוב?” אבל פה שני הצדדים לא מבינים משהו.
הצד עם הפרעת הקשב לא מבין שהמשאית של המידע הביאה אותו לעצור כי צריך לקנות משהו, אבל פתאום יש את המסטיקים שהוא מלא זמן רוצה ולא היה — ונעלם המידע על החלב. והצד השני חושב שלא מתייחסים אליו, שעשו לו דווקא — אבל זה בכלל לא קשור. זה סתם כימיה במוח.
אז הכול מתחיל מידע. ואם מלכתחילה הצד עם בעיית הקשב היה יודע מה באמת עובר לו בראש, מה באמת הנקודות בחיים שעוצרות אותו, שתוקעות לו התנהגויות כאלה ואחרות — היה יודע לזהות אותם בזמן, חצי מהם לא היו קורות.
נדב: אז בואי נדבר על זה. בעצם — מה זה הפרעת קשב וריכוז?
יעל: אז קודם כל זה טווח מאוד מאוד גדול של התנהגויות. בסוף זה מגיע להתנהגויות, אבל בגדול אנחנו מדברים על הפרעה אורגנית שהייתה קיימת אפילו עוד בשלב העוברי. ולא לגמרי יודעים מאיפה זה מגיע, אבל יודעים שזו בעיה בהתפתחות של אזורים קדמיים מעל הגבות במוח.
אזורים שהם יותר קטנים, פחות מתפקדים. בגלל זה גם יש את זה הרבה פעמים לילדים שנולדו פגים, כי הם נולדו לפני שהאזורים האלה הבשילו עד הסוף. וגם אנשים שההתפתחות של האזורים האלה היא לא מיטבית.
ושם, באזור הזה מעל הגבות, נמצא בעצם “בור הפיקוד” של המוח. הוא זה שמתזמן לנו תהליכים, הוא זה שמתעדף לנו, שאומר לנו מה עכשיו ומה אחר כך, מחזיק לנו דברים טריים בזיכרון כדי שנזכור לעשות אותם, מחזיק את הריכוז, את הפוקוס בדברים שאנחנו אמורים לעשות אותם.
וזה יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה מאוד מקומות. כמו שזה בא לידי ביטוי אצל ילדים בכיתה, כך גם כשאתה אדם מבוגר שמנסה לנהל זוגיות — זה מאוד מאוד מקשה. כשאתה בעצמך לא מבין מה עובר עליך, והצד השני לא מבין למה אתה מתייחס אליו בצורה שאתה מתייחס אליו.
אבל אצל ילדים הרבה יותר קל לנו להבין. אנחנו רואים ילד שבועט בכדור בסלון, אמא אומרת לו די והוא בוכה ואומר “אבל אני לא מצליח” — אז אנחנו מבינים.
אבל אצל מבוגרים — אנשים עם הפרעות קשב מתקשים להחזיק זוגיות, מתקשים להחזיק מקומות עבודה, כי האנשים סביבם לא מצליחים להבין למה הם לא מצליחים לתפקד.
נדב: אני רוצה רגע לקחת את זה למקום של מי שמאזינה עכשיו, נוסעת באוטו ואומרת לעצמה — “אוקיי, שמעתי, קראתי, הבנתי… זה לא בעיה שלי יותר. אני לא יכולה להכיל את זה יותר”.
יעל: אין בעיה. אבל אחת הבעיות היא שהסיבה שהגעת למקום שאת לא יכולה להכיל את זה — זה שמלכתחילה ההתנהלות לא הייתה נכונה.
נדב: זו אמירה קשה.
יעל: כן, אבל היא לא הייתה נכונה רק שלך כבת זוג. גם שלו, כאדם עם הפרעת קשב שלא למד ולא חקר את ההפרעה שלו, ולא פיתח אסטרטגיות.
אם הוא היה יודע — הוא היה שם תזכורות, היה בונה מנגנונים. כי הוא אדם בוגר שיודע שאחרת זה לא יעבוד.
אז אין פה אשם אחד. אין פה צד שצריך להכיל וצד שצריך להיות מוכל. יש פה התנהלות שמלכתחילה היא בעייתית, והיא מתחילה בתקשורת שלא עובדת.
אחד שלא מצליח להסביר מה קשה לו, והשני שלא מצליח להסביר למה זה מפריע לו.
נדב: ואז אנחנו מגיעים לצומת — לגירושין.
ואני שואל — האם דווקא בנקודה הזו, כשאומרים “די, אנחנו מתגרשים”, יכול להיווצר שינוי? האם דווקא כאן אפשר לבנות מנגנונים, עזרים, שיאפשרו כן שיתוף פעולה?
יעל: קודם כל צריך להבין שגם בגירושין נשאר שיתוף פעולה. אין מצב שלא.
אבל אם מישהי כבר לא יכולה להכיל — זה מקום אמיתי. היא ניסתה. היא שמעה. והיא רוצה להתגרש.
ועדיין — בתוך התהליך, יכולים ליפול אסימונים. יכול להיות שיהיה ניסיון לתקן. ללכת לייעוץ, ללמוד, להבין איך לייצר מנגנונים. ואם זה עובד — מצוין.
אבל אם לא — צריך לדעת איך מתנהלים בתוך זה.
נדב: ואז עולה שאלה קשה — איך אני מוותרת על שליטה? כי התרגלתי לשלוט.
יעל: נכון. ולכן שוב — ידע. להבין את ההפרעה הספציפית של האדם שמולך.
ולפעמים דווקא הצד עם הפרעת הקשב הוא זה ששובר את הכלים. כי אלו אנשים שמשתעממים מהר, צריכים ריגושים, מחליפים עבודה, מחפשים את הדבר הבא.
נדב: וזה מתחבר גם לזמני שהייה. אנחנו פותחים לוח שנה — והוא אומר: “אני לא יודע מה יהיה בעוד שלושה חודשים”.
יעל: נכון. ולכן הדבר הכי חשוב — גבולות ברורים.
זה לא משנה אם הם רחבים או צרים — הם חייבים להיות ברורים ולא לזוז.
כל גמישות היא פתח להתפזרות.
נדב: זאת אומרת שהסכמים כלליים לא עובדים כאן.
יעל: בדיוק. צריך לרדת לפרטים. לפעמים לרזולוציות שנראות מוגזמות — אבל הן קריטיות.
נדב: וזה משהו שאני רואה הרבה — הסכמים קצרים מדי.
יעל: נכון. צריך לפרט הכול. כל מצב, כל אפשרות.
כי אחרת יהיו פיצוצים כל הזמן.
נדב: ועכשיו — השליטה. בתוך הבית היה אפשר לתקן. עכשיו אין.
יעל: נכון. ומה שקורה בבית השני — גם אם יש פאשלות — זה לא שלך.
זה קשה, אבל זה חלק מהשחרור.
נדב: וזה גם אומר — החיים לא מושלמים.
יעל: נכון. ואני אגיד לך משהו אישי — הידע שינה לי את החיים.
לפני שהבנתי הפרעות קשב — זה הוציא אותי מדעתי.
אחרי שהבנתי — זה הפך להיות כמעט משעשע.
כי הבנתי שזה לא נגדי.
נדב: וזה בדיוק ההבדל — בין פרשנות להבנה.
יעל: נכון.
נדב: עכשיו הילדים.
יעל: מאוד להיזהר.
מאוד קל להגיד “עוד פעם אבא שלך שכח”, אבל זה נזק.
יש פה גנטיקה. יש סיכוי שגם לילד יש הפרעת קשב.
ואז מה אתה משדר לו?
נדב: פגיעה בזהות.
יעל: בדיוק. צריך להפריד בין התנהגות לבין האדם.
נדב: ולסיום — גם היתרונות.
יעל: נכון. הפרעת קשב היא גם יתרון.
יצירתיות, חשיבה אחרת, חוקרים, אמנים.
אבל הכול מתחיל בידע.
נדב: אז אם אני מסכם — ידע, גבולות ברורים, והבנה.
יעל: בדיוק.
נדב: תודה רבה יעל.
יעל: תודה לך.
נדב: תודה למאזינים. תשתפו, תשאלו, ואם צריך — נעשה עוד פרק.