למה לא נכון לעבור גירושין לבד – ואיך ליווי נכון משנה את כל התהליך - עם זיווה שפי
פרק 46 בפודקאסט "משהו עם גישור"
יש נטייה לדבר על גירושין דרך התוצאה. דרך ההסכם, דרך ההחלטות, דרך החיים שאחרי. אבל הפרק הזה מבקש לעצור רגע במקום אחר לגמרי. לא בתוצאה, אלא בתהליך. לא במה שקורה אחרי, אלא במה שקורה בפנים, תוך כדי.
והאמת היא פשוטה, גם אם לא תמיד נעים להגיד אותה: גירושין הם לא רק החלטה. הם משבר.
לא משבר תיאורטי, אלא משבר עמוק שמערער את הקרקע שעליה אדם עומד. לא רק את הקשר הזוגי, אלא את תחושת היציבות, את הזהות, את ההבנה של איך החיים אמורים להיראות.
ולכן, לפני שמדברים על צמיחה, צריך להבין את הדבר הבסיסי יותר – פרידה היא סוג של אבל.
לא אבל רגיל. כי האדם השני לא נעלם. הוא עדיין שם. לפעמים אפילו יותר נוכח מבעבר, רק בצורה אחרת. אבל כן יש כאן אובדן. אובדן של מה שהיה, ואובדן של מה שחשבנו שיהיה. וזה אובדן שאין לו טקס. אין לו רגע שבו אומרים “זה נגמר”. הוא נמשך. הוא משתנה. והוא מתערבב עם החיים עצמם.
וזה מה שהופך את התקופה הזאת לכל כך מורכבת.
כי בניגוד למשברים אחרים, כאן החיים לא נעצרים. להפך. הם ממשיכים לדרוש תפקוד. צריך לקום בבוקר, לעבוד, להיות הורה, לקבל החלטות. ובתוך כל זה, יש סערה פנימית.
הפער הזה, בין מה שקורה בפנים לבין מה שנדרש מבחוץ, מייצר עומס עצום. לא רק רגשי. גם מחשבתי. גם פיזי. גם תפקודי. ויש רגעים שבהם אדם פשוט מרגיש שהוא לא מצליח להחזיק את כל זה יחד.
וזה המקום שבו הרבה אנשים, גם אנשים חזקים, גם אנשים מתפקדים, גם כאלה שבדרך כלל יודעים לנהל את החיים שלהם – פתאום מרגישים אבודים.
לא כי הם באמת איבדו את היכולת שלהם, אלא כי הם נמצאים בתוך מצב של הצפה.
כשהמערכת מוצפת, היכולת לראות תמונה רחבה נפגעת. הביטחון העצמי מתערער. החלטות נעשות יותר קשות. לפעמים כל דבר קטן מרגיש גדול מדי. והתחושה היא לא רק “קשה לי”, אלא “אולי אני לא יודע להתמודד עם זה”.
זו נקודה קריטית להבין אותה. כי הרבה פעמים, במקום שבו אדם צריך תמיכה, הוא מתחיל לפקפק בעצמו.
וכאן נכנס אחד הנושאים המרכזיים של הפרק – הצורך בליווי.
רוב האנשים לא נמצאים לבד בעולם. יש להם משפחה, חברים, אנשים שאוהבים אותם. ובכל זאת, בתוך התהליך הזה, רבים מהם חווים בדידות עמוקה.
זו לא בדידות של “אין לי עם מי לדבר”. זו בדידות של “אף אחד לא באמת מבין מה אני עובר”.
יש הבדל גדול בין מישהו שאוהב אותך לבין מישהו שמסוגל להחזיק את מה שאתה עובר בלי למהר לפתור אותך.
והנטייה הטבעית של הסביבה היא לייעץ. להגיד מה נכון, מה לא נכון, מה כדאי לעשות, מה לא כדאי. לפעמים זה מגיע ממקום טוב, אבל הרבה פעמים זה רק מוסיף רעש.
כי אדם שנמצא בתוך פרידה לא באמת צריך עוד דעות. הוא צריך מרחב.
מרחב שבו אפשר רגע להיות, בלי להידרש להכריע. בלי להידחף לפעולה. בלי להסביר למה הוא מרגיש מה שהוא מרגיש.
וזו אולי אחת ההבחנות החשובות ביותר בפרק – ההבדל בין ייעוץ לבין ליווי.
ייעוץ מנסה לכוון. ליווי מנסה להבין.
ייעוץ שואל “מה נכון לעשות”. ליווי שואל “מה עובר עליך”.
ובתוך תהליך כל כך טעון, ההבדל הזה משנה הכול.
כי כשאדם מקבל יותר מדי ייעוץ, במיוחד ממקורות שונים, הוא לא נהיה יותר ברור. הוא נהיה יותר מבולבל. כל אחד מושך לכיוון אחר. כל אחד בטוח שהוא צודק. ובסוף, האדם עצמו מתרחק מעצמו.
ולכן, אחד הדברים החשובים ביותר הוא דווקא לצמצם רעש.
להיות מאוד זהיר לגבי למי מקשיבים. להבין שלא כל מי שעבר גירושין יודע להכווין אחרים. להבין שכל סיפור הוא אחר.
וזו נקודה עמוקה מאוד גם בהקשר של שיטת שותפות חדשה. המיקוד הוא לא במה “נהוג”, ולא במה “מקובל”, ולא במה “מגיע לי”. המיקוד הוא במה נכון לי, בתוך הסיטואציה שלי, בתוך החיים שלי, עם הילדים שלי, עם המציאות שלי.
וזה דורש שקט.
זה דורש יכולת להקשיב פנימה, ולא רק החוצה.
אבל כאן בדיוק נכנסת הבעיה הגדולה – בתוך סערה, קשה מאוד להקשיב פנימה.
וכאן הליווי הופך להיות קריטי.
לא כי הוא נותן תשובות, אלא כי הוא מאפשר לאדם לחזור לעצמו.
בתוך הפרק עולה מודל פשוט אבל עמוק מאוד, שמסביר איך נראה ליווי נכון. לא כטכניקה, אלא כגישה.
היכולת להקשיב באמת, בלי למהר להגיב. היכולת לתקף, לא במובן של “אתה צודק”, אלא במובן של “מה שאתה מרגיש עכשיו הוא אמיתי”. היכולת להפריד בין הסיפור של המלווה לבין הסיפור של האדם. היכולת להרחיב את התמונה, להראות שיש יותר מאפשרות אחת. והיכולת לעזור לאדם לנוע, גם אם בצעד קטן.
זה לא דרמטי. זה לא מהפכני. אבל זה מדויק.
ובתוך מצב שבו אדם מרגיש קפוא או מוצף, דיוק כזה עושה הבדל גדול.
עוד נקודה משמעותית שעולה בפרק היא המקום של הבדידות. לא רק כתחושה, אלא כחוויה ממשית של מעבר מ”אנחנו” ל”אני”.
זה מעבר זהותי.
פתאום, ההחלטות הן לבד. האחריות היא לבד. השקט הוא אחר. הבית הוא אחר. גם כשיש אנשים מסביב, יש משהו שצריך להיבנות מחדש.
ולכן, האמירה “אל תעברו את זה לבד” היא לא אמירה רגשית. היא אמירה פרקטית.
לא כי אי אפשר לעבור את זה לבד. אנשים עוברים. אבל השאלה היא איך.
האם זה יהיה תהליך שמעמיק את השבר, או תהליך שמאפשר עיבוד.
האם זה יהיה תהליך שמונע מתוך פחד, או מתוך הבנה.
האם זה יהיה תהליך שמייצר עוד נזק, או כזה שמצמצם אותו.
ובנקודה הזו נכנס גם ההקשר של ילדים.
כי בתוך כל המורכבות הזאת, יש עוד מערכת שמושפעת מהכול – הילדים.
והמסר כאן הוא עדין אבל חשוב מאוד. מצד אחד, לא צריך להעמיד פנים שהכול בסדר. מצד שני, לא כל דבר צריך לעבור דרכם.
הילדים לא צריכים לשאת את הסערה. הם צריכים יציבות.
והיציבות הזאת לא נובעת מזה שאין קושי, אלא מזה שיש הורה שמסוגל, גם בתוך הקושי, להחזיק את עצמו.
ולכן, העבודה של ההורה על עצמו, על הוויסות שלו, על ההבנה שלו, היא לא רק עבודה אישית. היא גם עבודה הורית.
ובתוך כל זה עולה גם השאלה הגדולה – האם אפשר לצמוח מגירושין.
והתשובה שעולה בפרק היא כן, אבל לא מיד, ולא אוטומטית.
צמיחה לא מגיעה מעצם הפרידה. היא מגיעה מהאופן שבו אדם עובר אותה.
וכדי שזה יקרה, צריך תנאים.
צריך מרחב. צריך הבנה. צריך זמן. צריך ליווי.
ורק אז, לאט, מתחילה להיפתח אפשרות לראות את החיים אחרת.
לא מתוך הכחשה של מה שהיה, אלא מתוך עיבוד שלו.
ולכן, אולי המסר המדויק ביותר של הפרק הזה הוא לא “גירושין הם הזדמנות”, אלא משהו הרבה יותר מדויק:
גירושין הם משבר גדול.
וככל שעוברים אותו נכון יותר – כך גדל הסיכוי שהוא יהפוך גם להזדמנות.
שאלות ותשובות בנוגע לפרק
כי בראש אנחנו מדמיינים פרידה כהחלטה, אבל בפועל היא חוויה. והיא חוויה שמערבת אובדן, פחד, חוסר ודאות ושינוי זהות. זה לא רק “נגמר הקשר”, זה “החיים כמו שהכרתי אותם השתנו”. ולכן הפער בין הציפייה לבין החוויה יוצר עומס רגשי גדול.
כי הכוח שלך לא נעלם, הוא פשוט לא זמין באותה צורה בזמן משבר. כשהמערכת מוצפת, קשה לחשוב בהיגיון, קשה לראות קדימה, וקשה להחזיק יציבות. זה לא אומר שאתה לא חזק – זה אומר שאתה בתוך תהליך שדורש זמן ועיבוד.
כי רוב האנשים סביבך לא נמצאים בתוך החוויה שלך. הם רואים אותך מבחוץ, אבל לא מרגישים מבפנים. ולכן גם אם הם אוהבים אותך מאוד, לא תמיד הם מצליחים להחזיק את המורכבות שאתה נמצא בה.
כי כל אדם מדבר מתוך הסיפור שלו. מה שעבד עבורו, מה שהוא מאמין בו, מה שהוא חווה. אבל הסיפור שלך הוא אחר. וכשיש יותר מדי קולות, אתה מתרחק מהקול הפנימי שלך.
ייעוץ מנסה להגיד לך מה לעשות. ליווי מנסה לעזור לך להבין מה נכון לך. ייעוץ סוגר מהר, ליווי פותח. בתוך תהליך מורכב, היכולת להישאר עם השאלות חשובה יותר מהניסיון למהר לתשובות.
כי החלטות דורשות בהירות, ובמצב של פרידה יש הרבה מאוד אי-ודאות. בנוסף, המערכת הרגשית מוצפת, וזה מקשה על חשיבה ארוכת טווח. לכן חשוב לא למהר, ולתת לעצמך זמן.
כי החלטות שמתקבלות מתוך לחץ או פחד נוטות להיות פחות מדויקות. מה שנראה עכשיו דחוף, לא תמיד באמת דחוף. וככל שתיתן לעצמך יותר מרחב, כך תוכל לקבל החלטות יותר נכונות.
למי שמחזיר אותך לעצמך, ולא למי שמרחיק אותך מעצמך. מי שמפחית לחץ ולא מגביר אותו. מי שלא דוחף אותך למאבק, אלא עוזר לך לראות את התמונה.
הם מרגישים. לא דרך מילים, אלא דרך אווירה. דרך טון. דרך נוכחות. ולכן, גם אם אתה לא מדבר איתם על הכול, הם מושפעים מאוד מהמצב שלך.
לא להיות מושלם, אלא להיות מודע. להבין שהמצב שלך משפיע עליהם, ולנסות, ככל האפשר, לייצר יציבות. זה מתחיל בעבודה על עצמך.
כי הקשר לא באמת נגמר – הוא משתנה. ואם יש ילדים, אתם ממשיכים להיות מחוברים דרך ההורות. הסתכלות כזו מאפשרת לקבל החלטות יותר מדויקות לטווח ארוך.
כן, אבל לא מתוך הכחשה של הקושי, אלא מתוך עיבוד שלו. צמיחה לא מגיעה כי נפרדתם, אלא כי הבנתם, עיבדתם ובניתם מחדש.
לא להישאר לבד. למצוא מרחב שבו אפשר להיות אמיתי. זה לא פותר הכול, אבל זה משנה את האופן שבו אתה עובר את הדרך.
כי הוא לא משנה את העובדות, אבל הוא משנה את החוויה שלך בתוכן. וכשהחוויה משתנה – גם ההחלטות משתנות, גם ההתנהלות, וגם התוצאה.
תמלול הפרק
נדב: בפודקאסט הזה אנחנו מדברים הרבה על גירושים וצמיחה מהם ואיך אפשר להפוך את המשבר להזדמנות, ואנחנו אומרים בין השורות שזה עדיין הליך קשה, זה לא פשוט. והפרק הזה אני רוצה לדבר על ההיבט של הפרידה, ופרידה זה סוג של אבלות.
נדב: זה להיפרד מהמוכר, זה לצאת לעולם חדש. זה בא עם המון חששות ולבטים ותהיות, ובתקופה הזו של אנחנו לקראת פרידה ותוך כדי הפרידה, והרבה פעמים גם תקופה ארוכה אחריה, אנחנו מתמודדים עם המון קשיים רגשיים, כלכליים, פיזיולוגיים. מאוד קשה לנו בתהליך הזה.
נדב: ויש אנשים טובים שהחליטו שצריך לעזור לאנשים שנמצאים בהליכי פרידה. ואני יכול להגיד ממקור ראשון, כי אני רואה את זה בחדר, שאנשים שנעזרים בתהליכי גירושין ויש להם מהצד מלווים טובים בתהליכי פרידה — הרבה יותר קל להם. וכשהרבה יותר קל לנו בתהליך הפרידה, הרבה יותר קל לנו גם להיפרד וגם לבנות את העתיד שלנו.
נדב: בשביל לדבר על הפרידה הבאתי פה אישה יקרה. אני רוצה גם להגיד איך הגעתי אליה — הגעתי דרך גיל פינטו, שעשתה אצלי התמחות והיא מגשרת נפלאה, והיא אמרה לי: אתה חייב להכיר את האישה הזאת. ואני בלי לשאול יותר מדי אמרתי אין בעיה. ואז קראתי, עשיתי גוגל, שמעתי שיחת טלפון קצרה ואמרתי — יש פה עם מה לדבר.
נדב: והנה פה איתנו זיוה שפי, מייסדת תוכנית “לצידך”, תוכנית שמכשירה מלווים ללוות אנשים בתהליכי פרידה מזוגיות. שלום זיוה.
זיוה: שלום נדב, הנה אני כאן, הגעתי ואני שמחה. תודה שהזמנת אותי.
נדב: משגב, שמה?
זיוה: נכון. אני גרה בעצמון שבמועצה האזורית משגב. מקום מאוד יפה. אני יכולה להגיד על עצמי שאני גרושה כבר כמעט ארבע שנים, ועוד מעט. ולהגיד “אני גרושה” זה דבר שלקח זמן — זה לא היה פשוט בכלל.
זיוה: אני מאלה שזה משהו שלא חשבתי שיגיע אליי. למשפחה שלי, לזוגיות שלי, לחיים שלי. כל מערכת הערכים שלי, כל החלומות שלי היו של משפחה גדולה. אני באה ממשפחה גדולה, שבט כזה, וזה מה שרציתי להביא גם לחיים שלי. יש לי ארבעה בנים בוגרים שהם בעיניי יוצאי דופן.
זיוה: זה היה העולם שלי. ואז אחרי שלושים שנות נישואים, הדבר הזה הגיע גם אליי הביתה. וזה משהו שלא הייתי מוכנה אליו. זה תפס אותי במקום לא מוכר. כמו שאמרת — אין מדריך איך להתגרש.
זיוה: מצאתי את עצמי בשטח לא מוכר וזה היה קשה. נכנסו המון מטלות לחיים שאף אחד לא סיפר איך מתמודדים איתן. ואני אדם עצמאי, ידעתי לנהל בית, אבל לא את הדברים הספציפיים האלה.
נדב: למשל?
זיוה: למשל למצוא עורכת דין או מגשרת. להבין מה הזכויות שלי. להתמודד עם כסף, בנק, ביטוחים — וכל זה בלחץ של זמן. במקביל להחזיק שגרה, עבודה, ארבעה בנים, בית — ושום דבר לא נעצר. רק נוספות עוד מטלות.
זיוה: זה דרש הרבה מאוד התגייסות. ואחד הדברים שהרגשתי זה שלמרות שיש לי מעטפת — משפחה, חברים, קהילה — עדיין הרגשתי לבד. כי מה שחיפשתי זה אנשים שעברו את זה. שיגידו לי שיש אופק. שיבינו את הכאב.
זיוה: והרגשתי גם שיש הרבה כעס, מרמור, עצב, אבלות. ולא רציתי לשים את כל זה על המשפחה והחברות. רציתי מישהי שאוכל לדבר איתה באמת.
נדב: ואז הגעת להקים את התוכנית. איך זה קרה?
זיוה: קודם כל החלטתי שכל מי שמציע עזרה — אני מקשיבה. הייתי בתקופה של שינויים. ראיתי קבוצות תמיכה — והייתי באחת כזו. זה חשוב מאוד, אבל הקבוצות נגמרות. כל אחת הולכת לדרכה.
זיוה: ואז ראיתי נשים שעוברות את זה לבד. ואמרתי — חסר משהו. חסרה דמות שתלווה באופן רציף, אישי, מותאם. כי אין סיפור גירושין אחד שדומה לשני.
זיוה: ואז חזרה לי היזמות. נזכרתי ביכולות שלי, למרות שבתקופה הזאת הן נעלמו קצת. ואיגדתי את עצמי מחדש — מה אני יודעת, מה אני יכולה לתת.
נדב: תחושת ההישרדות הזו — אנחנו עוסקים בדברים הכי בסיסיים, בתחתית הפירמידה. מי יכול לחשוב עכשיו על אזור משקים כשאני חושב איך אני סוגר את החודש? זה מאוד שכיח.
זיוה: נכון. ואז איגדתי עוד פעם את מי אני ומה היכולות שלי. ונזכרתי שאני גם באה מתחום הטיפול וגם מהנחיית קבוצות, ויש לי את היכולת להקים את החלום הזה שאני רוצה. ובניתי קורס.
נדב: כי אמרת פה משפט — “נזכרתי מי אני ומה אני שווה”. לפעמים יושבות נשים בחדר, נשים מדהימות עם יכולות והצלחות, נשים שיודעות שהן מצליחות — ופתאום משהו נשבר באמון הפנימי.
נדב: כל מה שאני מנסה לעשות בתהליך זה להביא את הרגע הזה — להסתכל במראה ולראות את המציאות, לא את הפחדים. וברגע שרואים את זה — פתאום יש אפשרויות.
נדב: אז איך עושים את זה? איך בתוכנית שלך גורמים למישהי או למישהו להגיד: אני שווה? אני טוב למרות שאני מתגרש?
זיוה: זה לוקח זמן. הזמן הזה חשוב, למרות שהוא קשה וכואב. אני הרגשתי כאילו הלב מוקף במעטפת יבשה שמתפצחת. כמו אדמה יבשה שמתבקעת. זה כואב — אבל הלב מתרחב.
זיוה: זה היה משהו שחיזק אותי. אמרתי — אני מתרחבת. אני יוצאת מאזור הנוחות. קשה לי — אבל זה טוב.
זיוה: בהתחלה יש הרבה כאב וכעס. הרבה פעמים יש תחושת כישלון — איך זה קרה לי, אולי לא הייתי מספיק טובה. וגם המקום של הילדים מאוד חזק.
זיוה: נסדק האמון — בבן הזוג, בעולם, ובעצמי. ואז עולה השאלה — איך אני מאמינה שוב בעצמי?
זיוה: אחד הדברים שעשיתי זה לשתף. אמרתי לבנים שלי לשתף חברים, להזמין אותם, לדבר. גם אני שיתפתי. זה מאפשר לאנשים לעזור.
נדב: אני רוצה לשתף בדילמה — מצד אחד אומרים לדבר, מצד שני יש גם יועצי אחיתופל. לא כל מעטפת היא טובה.
נדב: בגישור, מי שמצליח זה מי שבוחר נכון את האנשים סביבו. כאלה שמקדמים דיאלוג, לא מלחמה.
זיוה: אני מסכימה. ולכן בתוכנית שלנו אין ייעוץ. הדבר הכי חשוב זה הקשבה. זו התכונה המרכזית של מלווה.
זיוה: בניתי מודל של “למדים”: להקשיב, לתקף, להפריד, להרחיב, ולנוע.
זיוה: להקשיב — באמת להיות. לתקף — להבין שזה מה שאתה מרגיש כרגע. להפריד — בין הסיפור שלי לשלך. להרחיב — לראות שיש אופק. ולנוע — לעשות צעד קטן קדימה.
נדב: זה בדיוק גישור. להקשיב, להבין, להפריד, להרחיב, ולהניע.
נדב: אני רואה אנשים שיושבים בבית וחופרים בכאב — וזה לא מקדם.
נדב: צריך גם מלווה שמבין מה נכון לי. כי אם אני יודע מה נכון לי — אני יכול להשיג את זה.
זיוה: התוכנית בנויה כקורס של 12 מפגשים, ולאחר מכן ליווי בהתנדבות. חשוב לי שזה יהיה נגיש. כי בתקופת גירושין יש ירידה כלכלית.
נדב: לא תמיד — לפעמים דווקא משתפר. אבל זה תלוי איך מתנהלים.
זיוה: נכון, וכל מקרה שונה. אבל בתחילת הדרך קשה. ולכן היה חשוב לי שזה יהיה זמין לכולם.
זיוה: התוכנית פועלת דרך רשויות, חברות, קהילות. מכשירים מלווים — והם מלווים בהתנדבות.
זיוה: המוטו הוא: אל תעברו את זה לבד.
נדב: זה מחזיר אותנו לקהילה.
זיוה: נכון. ואנחנו לא מחליפים טיפול מקצועי — אלא נותנים נוכחות. להיות לצדך.
זיוה: זיהיתי שלושה צרכים מרכזיים: בדידות, חוסר אונים, ופחד.
זיוה: ולכן — לא להיות לבד, לתת כלים, ולהיות עם הפחד.
נדב: מה את מציעה למי שנמצא בתחילת הדרך?
זיוה: לשתף. לפתוח. לבנות מעטפת. אני אפילו פתחתי קבוצת וואטסאפ עם אנשים קרובים.
זיוה: וגם — לבקש עזרה. להגיד “כרגע אני צריך עזרה”. זה כוח.
זיוה: ועוד דבר — לא לזנוח את מה שעושה לך טוב. אצלי זה היה טבע וספורט.
זיוה: וגם לאפשר לרגשות להיות. להגיד — כרגע קשה לי.
נדב: צריך להיזהר עם ילדים. מאוד עדין. לא מערבים אותם בכל דבר.
זיוה: נכון. לדבר על עצמי, לא על ההורה השני.
נדב: צריך לנטרל רעשי רקע. לא להקשיב לכל אחד.
נדב: וגוגל — לא מקור אמין להחלטות גירושין.
זיוה: נכון. צריך להקשיב לעצמך.
זיוה: גירושין הם משבר, לפעמים טראומה. אבל אפשר לצמוח.
זיוה: הנתינה לאחרים מחזקת אותנו.
נדב: לדמיין עתיד טוב ולעבוד אליו.
זיוה: ולראות גם את הטוב. לאמן את התודעה לראות את היש.
נדב: תודה רבה זיוה.
זיוה: תודה לך.
נדב: תשתפו את הפרק, תביאו את התוכנית למקומות שלכם. תודה ולהתראות בפרק הבא.