יש שאלה שאנשים לא שואלים מספיק לפני שמתחיל הכל: איך נכון להיפרד? לא את הניירת, לא את ההסכם, אלא את השיחה הראשונה, את ניהול התקופה שבין ההחלטה לביצוע, ואת האופן שבו כל צד מתמודד עם מה שמגיע. נדב נישרי ודניאל הרוש, שני מגשרים שמכירים את המקום הזה מקרוב, מדברים על הכלים שמאפשרים פרידה שמובילה למקום טוב, ועל המוקשים שהורסים אותה עוד לפני שהיא מתחילה.

הטעות הראשונה: לחשוב שהצד השני כבר שם

מי שיוזם פרידה עבר בדרך כלל תהליך פנימי ארוך. שנה, לפעמים שנתיים, של ספק, כאב, ניסיונות, ובסוף הכרעה. בתוך הזמן הזה עבר את שלבי האבל בקצב שלו, שלט בו, בחר מתי להתמודד עם כל דבר.

הצד השני לא עשה את אותו תהליך.

“מהרגע שהחלטנו להודיע, צריך להבין שרק עכשיו הצד השני יתחיל לאבד את הפרידה ולעבור את שלבי האבל.” זאת נקודת מוצא קריטית. הצד שמקבל את הבשורה נמצא בשלב אחר לחלוטין, ואי הבנה של זה גורמת לאנשים להגיב בחוסר סבלנות, בלחץ, ולפעמים בצעדים שמקצינים את הכל.

הצעד הראשון: ללכת לעולם הטיפול, לא לעולם המשפטים

לפני כל שיחה עם הצד השני, לפני כל פנייה לעורך דין, נדב ממליץ בבהירות: ללכת לאיש מקצוע מהתחום הרגשי. פסיכולוג, פסיכותרפיסט, מגשר, עובדת סוציאלית, מישהו שמתמחה בעזרה לאנשים ברגע הזה.

“בתואר משפטים לא למדנו רגש. יש בעיה ברגש, יש אתגר. אנחנו לא הכתובת.” ייעוץ משפטי מיצר מיידית נרטיב של מה אני יכול לתבוע ומה מגיע לי, ומי שנכנס לשיח הזה כבר בתחילת הדרך, ייצא ממנה במצב שקשה הרבה יותר לחזור ממנו.

“טיפול בארבע מאות שקל חוסך עשרות אלפי שקלים.” זה לא מליצה, זה חשבון פשוט.

והמועדף מכל: טיפול זוגי. “תהליכי פרידה שקורים מתוך טיפול זוגי הם נכונים יותר. ההורים דיברו, פרקו את המתח, הגיעו ביחד להבנה שהזוגיות הסתיימה. ואז ההסכמות הופכות לטכניות ופרקטיות ולא לרגשיות.”

השיחה הראשונה: לא להודיע, לפתוח

הדחף של מי שהחליט הוא לצאת ממנה עם הכרזה: נגמר. זה טעות.

“הפטנט הוא פשוט: לא נותנים תשובות, שואלים שאלות. ומבינים שזו לא שיחה של זבנג וגמרנו. זו שיחה שפותחת הרבה שיחות.”

הנוסחה המומלצת: “לא טוב לי. אני לא יודע מה איתך, אבל אני לא מרוצה ואני חושב שאפשר להיות יותר טוב. מה אתה מציע לעשות?” שיחה שנפתחת ככה מזמינה דיאלוג. היא לא מצהירה, היא לא מכריזה, היא פותחת מרחב.

ואם הטונים עולים? “אפשר לומר: הנושא הזה חשוב מדי לנו, בוא נלך להיעזר באדם שלישי שיעזור לנו.” גישור, טיפול זוגי, מגשר. ובכל מקרה, לקבוע תאריך לשיחה הבאה. “תמיד צריך שיהיה דדליין, שיהיה מועד. שלא יישאר באוויר.”

כשהצד השני אומר “אני לא רוצה“

ברוב המקרים, כשמודיעים על פרידה, הצד השני אומר שהוא לא רוצה. נדב אומר בבירור: לרוב זו לא עמדה סופית, זו תגובת כאב.

“לא להתרגש מהמשפטים הראשונים. אף אחד לא יכול לכפות עלינו להישאר. אבל צריך לתת לו לנשום. לתת לו כמה ימים. לא לדחוק.”

“אם אדם הגיב בכעס ואמרת לו ‘כן כך אמרת’, לא נתת לו סולם לרדת מהעץ. הוא ישאר שם. אם אני לא עולה אליו, הוא ירד אליי. כשמספיק שאחד מוריד את האנרגיה, בסוף היא תרד.”

בין השיחות: מה קורה בבית

יש תקופה שאי אפשר להתחמק ממנה: הזמן שבין השיחה הראשונה לבין ההסכמות. בית אחד, שני אנשים בתהליך, ילדים שרואים הכל.

“אי אפשר להעלים מהילדים שקורה משהו. הם מרגישים. לפעמים הם לא מבינים, אבל יש להם תחושה שמשהו לא בסדר. ולא לגיד להם כלום זה לא הפתרון. דווקא כשנשים את הדבר ונגיד להם שאנחנו נפרדים, יהיה להם הרבה יותר קל. כי הם פתאום יבינו.”

אבל יש תנאי חשוב: לא לדבר עם הילדים לפני שיודעים מה יהיה בפועל. לא לפני שיודעים איפה ילגורו, לא לפני שיש תיאום בין ההורים. ועד אז, לזכור שהילדים רואים איך מתמודדים עם קושי. “אפשר להראות שקשה לי. אני מאמין בלהראות את האמת. אבל בסופו של דבר גם הקושי הזה אנחנו פותרים.”

הצד שסופג: תפקיד קשה שמשתלם

דניאל מדבר על דבר שהוא רואה שוב ושוב בחדר הגישור: הצד שיוזם את הפרידה כבר עבר את התהליך שלו. הוא מוכן לפתרונות פרקטיים. הצד השני לא. ואז, לעתים קרובות, הצד השני תוקע מקלות בגלגלים על דברים קטנים, לכאורה בגלל העניינים האלה, אבל בעצם כי הוא עדיין עובר את האבל.

“הצד השני צריך להאט את התהליך כי הוא רואה את הקיר המתקרב. ואתה כבר יודע, אתה רואה אותו הרבה זמן. אל תתרגש. אל תיכנס לוויכוחים הקטנים האלה. תכיל.”

“זה תפקיד מחורבן, אין מה לעשות. אתה הולך לחטוף עכשיו. אבל זה השתלם לך קדימה. אתה גם תקבל על זה הכרת תודה באיזשהו שלב.”

כשהצד השני רץ לעורך דין

יש מקרים שבהם הצד השני הולך ישר לעורך דין שמנסה לגרור אותו למלחמה. נדב ממליץ: להכניס אנטיביוטיקה. “סבתא, חברים קרובים, בני משפחה, אנשים שיגידו לו: לא לא לא, לא לתבלבל.”

ואם ממשיכים לתקוף? “אני יכול להגיד: זאת שיחה לא נעימה. אני לא רוצה ברעתך, כי אתה אבא של הילדים שלי. לעשות לך רע זה לעשות לילדים שלי. אני לא מוכן לזה.” ולחזור על זה כל הזמן. “ככל שנגיד את זה, זה בסוף קורה.”

הסיכום: מילה אחת

דניאל מסכם את הפרק כולו: “אפשר לסכם את הכל במילה אחת. סבלנות.”

נדב מוסיף: “ולהיעזר באנשי המקצוע המתאימים. לא להכניס שיח משפטי, להכניס שיח של הידברות ודיאלוג. זה משנה את התמונה, זה מייצר לכם חיים טובים.”