רעידת אדמה בתוך הבית: מה גירושין עושים לילדים ומה הורים יכולים לעשות
פרק 26 בפודקאסט "משהו עם גישור"
גירושין הם אחד האירועים המורכבים ביותר שמשפחה עוברת. לא רק לבני הזוג, אלא לכל מי שחי בתוך הבית. הם מפרקים לא רק זוגיות, אלא מציאות שלמה, תוכניות, אמונות, חלומות. ובמרכז כל זה, בשקט ולעיתים בלי לבטא את זה, נמצאים הילדים.
ד”ר מור שחורי-סטאל, פסיכולוגית קלינית שחוקרת שנים את ההתמודדות עם גירושין במשפחה, הגיעה לשיחה הזו עם כלים מעשיים ועם אמונה עמוקה: גירושין לא חייבים להיות הרסניים. הם יכולים להיות פירוק שמתוכו בונים משהו חדש.
רעידת אדמה
ד”ר שחורי-סטאל מתארת גירושין כרעידת אדמה. הכל מתערער, מגדל הקלפים נופל, וצריך לבנות מחדש. מתעוררות חרדות גדולות לגבי מה יהיה, לגבי הילדים, לגבי הכסף, לגבי הזהות.
לצד הכאב הזוגי האישי, יש פגיעה ברמת הקשר, יש אכזבה, כעס, עלבון. יש ירידה ברמת החיים, שינוי בסטטוס, ולפעמים תחושת כישלון עמוקה. ויש גם חרדה לגבי הילדים, שהיא אחת המרכזיות ביותר: מה זה יעשה להם? איך זה יפגע בהם?
היא מבחינה בין פרידה שהיא טראומטית לפרידה שאינה כזו. שתיהן קשות ושתיהן דורשות תהליך של עיבוד. אבל יש הבדל: מי שעזב עבר לפעמים תהליך אבל פנימי כבר לפני שהודיע. מי שנעזב מתחיל אותו ברגע שהידיעה נופלת עליו. הפערים בתזמון האלה הם אחת הסיבות לכך שהתקשורת בין בני הזוג בתקופת הגירושין כל כך מורכבת.
לא להישאר עם זה לבד
הדבר הראשון שד”ר שחורי-סטאל ממליצה עליו הוא פשוט: לא להישאר לבד עם זה. לפנות לעזרה, להתייעץ, ולבחור טוב עם מי מתייעצים.
כי יש הבדל בין אנשים שמכילים ומרגיעים לבין אנשים שמלבים את הכעס ודוחפים לכיוון מלחמתי. שניהם, כמובן, יכולים לרצות לטובתנו. אבל לא כולם באמת עוזרים.
“המלחמות בגירושין אין בהן מנצחים,” היא אומרת. “כולם מפסידים. לפעמים הנזקים הם בלתי הפיכים.”
לכן חשוב לפנות לאנשי מקצוע: למגשר, לעורך דין שיוביל לפתרון ולא למלחמה, לפסיכולוג, ולאנשים שיעזרו להנמיך את הלהבות, להכיל את החרדה ולפעול מתוך ראש צלול יותר. ובמיוחד, חשוב להתייעץ לגבי הילדים: איך לספר להם, איך להכיל אותם, איך לשמור עליהם.
מה לומר לילדים ומה לא
אחת השאלות הכי כואבות להורים היא איך לספר לילדים. ד”ר שחורי-סטאל ברורה בנושא: צריך לספר. אבל לא הכל.
צריך לאמר את האמת, אבל לא את כל האמת. לא לומר מי יזם את הגירושין. לא לספר אם הייתה בגידה. לא להציג את אחד ההורים כאשם. ולנסות, ככל שניתן, לדבר ביחד כשני הורים.
היא מודעת לכך שזה קשה מאוד: “אמהות גרושות אומרות לי ‘הוא הרס להם את החיים, למה שיכעסו עליי?’. אני מבינה את זה. ויחד עם זה, הילדים צריכים שני הורים שנראים בעיניהם כאנשים טובים ודואגים, לאורך כל חייהם.”
ברגע שמאשימים את ההורה השני, הילד נכנס לקונפליקט נאמנויות. הוא אינו יכול לאהוב את שני ההורים בלי לחוש שהוא בוגד באחד מהם. הדיסוננס הזה יכול להיגרר, לפעמים עד לבחירת צד, ולנזקים שנשמרים לשנים.
חשוב גם לדבר עם הילדים אחרי שיודעים מה יהיה. לא לבשר כשעדיין הכל לא ברור. ילדים מסתגלים טוב יותר כשהם יודעים מה מחכה להם: איפה יהיו שני הבתים, איזה ימים יבלו עם כל הורה, מי ייקח אותם לחוגים.
מה קובע כמה ילד ייפגע
לא כל הילדים נפגעים באותה מידה. ד”ר שחורי-סטאל מדברת על ילדים שהיא מתארת בדימוי של פרחים: יש ילדים כמו חרצית, שמוצאים את דרכם כמעט בכל תנאי. ויש ילדים כמו סחלב, שזקוקים לתנאים מדויקים יותר כדי לפרוח. חשוב שהורים לא יקחו אחריות מוחלטת על כל רגישות של ילדם, אבל חשוב גם שידעו שיש המון בידיהם.
הגורם המרכזי שקבע בדוקטורט שלה אילו ילדים יוצאים מגירושין בטוב, היה אחד: אם ההורים הצליחו לשמר להם סביבה משפחתית בטוחה. הורים שהיו פנויים, תיפקדו טוב, והיה קשר קרוב, לא סימביוטי, עם הילדים, אלה שהילדים שלהם פרחו.
היא מדגישה נקודה חשובה: יש הבדל בין קשר קרוב לקשר שבו הילד מחזיק את הבדידות של ההורה. הילד לא אמור להיות תחליף לבן הזוג. הורים שנשענים על ילדיהם יתר על המידה רגשית, גורמים להם לשאת עומס שאינו שלהם.
מסכת החמצן
הדימוי שד”ר שחורי-סטאל חוזרת אליו שוב ושוב הוא מסכת החמצן במטוס: שמים קודם לעצמך, ורק אחר כך לילד. לא כי אתה חשוב יותר, אלא כי בלי חמצן לא תוכל לעזור לאף אחד.
כשהורה מטופל, מוזן, ומוחזק, הוא יכול לתפקד כהורה. כשהורה בתוך סערה שלא עובדה, לא פנוי, שרוי בכעס, בדיכאון, בחרדה, גם הילדים ייפגעו. לכן עבודה על הרווחה האישית של ההורה היא גם עבודה לטובת הילדים.
מה עוד עוזר
ד”ר שחורי-סטאל ממליצה על כמה עוגנים מרכזיים:
לשמור על קשר עם הצוות החינוכי. הגננת, המחנכת, היועצת, פסיכולוגית בית הספר, כולם יכולים להיות גורמים מגינים ותומכים בחיי הילד.
לפנות לארגונים כמו בין לבין, שנותנים תמיכה רגשית, גישור וייעוץ למשפחות גרושות.
לא להכניס שותף חדש לחיי הילד מהר מדי. גם כשזה נפלא עבור ההורה, זה מורכב עבור הילד. ככל שיש יותר שינויים שדורשים הסתגלות, כך גדל הנטל.
לעודד את הילדים לדבר, ולהיות שם כשהם מדברים. לא לשאול בלחץ, אלא לברוא תנאים שבהם הם מרגישים שבטוח לבוא. ולזכור שילדים הרבה פעמים לא מדברים כי הם קולטים כמה קשה להורים ולא רוצים להכביד. המשמעות היא שהורה שמווסת טוב יותר, מאפשר לילד לפתוח ולדבר.
גירושין הם חלק מהחיים, אבל לא סיבה להישאר לבד
כ-16,000 זוגות מתגרשים בישראל בכל שנה. גירושין הם אחד האירועים הכי שכיחים בחיים המודרניים. אבל המחקר מראה שבסולם האובדנים שאדם חווה בחיים, הם מדורגים שניים בעוצמתם. שכיח לא אומר קל.
“זה חלק מהחיים,” אומרת ד”ר שחורי-סטאל, “זה קורה, זה ימשיך לקרות. ואנחנו כחברה צריכים לחבק את המשפחות הגרושות, לעזור דרך מערכת החינוך, החקיקה, הרווחה, כולנו.”
הפירוק, כשעוברים אותו נכון, יכול להוביל להרכבה. לחיים טובים. לא על כי הכאב נעלם, אלא כי בנו משהו חדש ממנו.שחורי-סטאל
תמלול ערוך
מיכל: היי מור, כל כך שמחה שאת כאן איתנו, בסדרת”פירוק והרכבה” של עמותת “בין לבין” והפודקאסט “משנהו עם גישור”.
מור: ואני שמחה להיות כאן.
מיכל: נתחיל בלהציג אותך ואז נצלול לשאלות. ד”ר מור שחורי-סטאל, פסיכולוגית קלינית, מטפלת במבוגרים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, מרצה ומדריכה במסלול לפסיכותרפיה פסיכואנליטית במדרשה ללימודים מתקדמים בפסיכולוגיה חינוכית במכללת לוינסקי, ובמכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו. עבודת הדוקטורט שלך עסקה בהתמודדות של אמהות ובנותיהן עם גירושין וביחסים בין בני המשפחה לאחריהם. את חברת הנהלה ויועצת מקצועית למיזם בין לבין בהתנדבות, ואת חוקרת ומרצה בתחומים של פסיכותרפיה, תיאוריות פסיכואנליטיות, שכול ואובדן, והתמודדות עם גירושין במשפחה. בנוסף, שותפה לכתיבת ספרים העוסקים בפסיכותרפיה ועמיתה במרכז לאובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה, שם גם נפגשנו.
מור: נכון, אני מאוד מאוד זוכרת את המפגש שלנו. זה היה בכנס שהרציתי בו, שעסק בגירושין במשפחה. ניגשת אליי בסוף, התפתחה בינינו שיחה אישית, ואחר כך יצרת קשר ודברים רבים קרו.
מיכל: נכון. אני תמיד מרותקת מאנשים שחוקרים גירושין ועוסקים בהם. ההרצאה שלך נגעה בתחום מרתק של יחסי אמהות-בנות בהקשר של גירושין. כמובן שבתור אמא גרושה לבת, זה לחץ על כל מיני טריגרים. ומעבר לזה, מקצועית, חיבור מופלא עם בין לבין. וגם הזדמנות להודות על התרומה שלך במסע המשותף שלנו כבר כמה שנים.
מור: כל כך שמחה להיות חלק מהמפעל החשוב הזה. זה משהו שאני מאמינה בו לחלוטין.
מיכל: יש לנו הזדמנות להרחיב ולדבר כך שעוד אנשים יוכלו לשמוע. אולי נתחיל מהשורש: מה קשה כל כך בפרידה?
מור: אמרת את המילה פירוק, ואכן, חיים מתפרקים. חיים שנבנו, חלומות, תוכניות, אמונות לגבי איך ייראו החיים, איך המשפחה תיראה, איך הילדים יגדלו. אני מדמה גירושין לרעידת אדמה. הכל מתערער, הכל משתנה, מגדל הקלפים נופל, וצריך לבנות מחדש. הדבר הזה נורא קשה. מתעוררות חרדות גדולות: מה יהיה מעכשיו? יש פגיעה רגשית מאוד גדולה ברמת הקשר, יש אכזבה, כעס, עלבון. ויש גם אובדן בסטטוס, ירידה ברמת החיים, פגיעה כלכלית, ותחושת כישלון נורא קשה.
מיכל: האם זה משנה אם אתה עוזב או נעזב?
מור: זה קשה לשני הצדדים, אבל תהליך העיכול משתנה. האדם שעוזב עובר את תהליך האבל לפני שהוא מודיע לבן הזוג, אז לכאורה יותר קל לו. אבל הוא אחרי תקופה קשה. האדם שנעזב מתחיל את תהליך האבל כשזה נודע לו. הרבה פעמים אנחנו רואים את הפערים בתזמון האלה.
מיכל: ומה עושים? איך מתמודדים?
מור: דבר ראשון, לא להישאר עם זה לבד. לפנות לכל הערוצים שבהם אפשר להיעזר. חשוב מאוד לבחור טוב עם מי מתייעצים. יש חברים, בני משפחה, אנשי מקצוע, מגשרים. חשוב לפנות לאנשים שמכילים את החרדה, מנמיכים את הלהבות. לעומת אנשים שרוצים לטובתנו, אבל מלבים את הכעס, את הרצון לנקמה, ודוחפים לכיוון מלחמתי. כיוונים כאלה הם לרעתנו. המלחמות בגירושין אין בהן מנצחים. כולם מפסידים, לטווח ארוך. מפסידים כספים, מפסידים את העתיד, מפסידים את הקשר עם הילדים. הקונפליקט פוגע מאוד בילדים, ולפעמים הנזקים הם בלתי הפיכים.
מיכל: זאת אומרת, כשאני בוחרת להתייעץ עם חברה שאומרת לי “איך הוא עשה לך את זה”, או עם עורך דין שאומר לי “אני אוציא אותך עם הכל”, אני בוחרת מישהו שמחזק אותי בלעומתיות. ואת אומרת שלטווח הארוך זה פחות טוב?
מור: זו עמדה מורכבת, כי הסערה הרגשית כל כך גדולה, ולפעול רק אחרי הרגשות זה משלמים עליו מחיר. חשוב מאוד גם להתייעץ עם אנשי מקצוע לגבי כל מה שקשור לילדים: איך לספר להם, איך להכיל אותם, איך לשמור עליהם. לא להישאר לבד, להתייעץ כמה שיותר, ולהתייעץ עם האנשים הנכונים.
מיכל: אנחנו פוגשים משפחות שיש בהן בושה, קודם כל לעכל את זה עם עצמם, ואז להגיד את זה, ואז לבקש עזרה. ואחר כך גם ההנחה שמישהו חיצוני יגיד לי משהו על הילדים שלי.
מור: אני פוגשת אנשים מאוד חכמים, עם הרבה תארים ומקצועות מכובדים. אבל בתוך סערת הגירושין, משהו מתבלבל בראש. חייבים לשמוע מישהו חיצוני שיעזור לעשות סדר. לא להתבייש. כולם צריכים עזרה. ואני רוצה להוסיף: נורא חשוב לעבד את הרגשות שמתעוררים בתוך הפרידה כלפי בן הזוג. אם נשארים פצעים פתוחים, זה מקשה אחר כך גם על בניית חיים חדשים. אני פוגשת אנשים עם כעסים גדולים על בני הזוג שהתגרשו לפני עשר, עשרים שנה. הדבר הזה עושה נזק אדיר, גם לילדים וליכולת שלהם להיות בקשר עם שני ההורים.
מיכל: איך בכל זאת מצליחים להיות הורים טובים דיים כשהסכסוך ממשיך?
מור: ילדים נפגעים מגירושין. עולמם מתפרק. אבל לא כל הילדים נפגעים במידה זהה. ילדים אפילו עשויים להיות מוגנים יחסית מגירושין, ולפתח חוסן, וזה נורא תלוי בהורים. יש ילדים יותר רגישים ופחות רגישים. אנחנו פסיכולוגים משתמשים בדימוי: יש ילדים כמו חרצית, שפורחים כמעט בכל מצב, ויש ילדים כמו סחלב, שצריכים תנאים מדויקים יותר. ולכן אם לילד יותר קשה, זה לא אומר שרק ההורים אשמים. אבל ככל שההורים מצליחים להיות פנויים לילדים, להקשיב להם, לדבר איתם, ולהיות מווסתים יותר ולהכיל את הסערה שהם עצמם עוברים, הילדים ייפגעו פחות.
מיכל: בוא נדבר על האיזון: מה לומר לילדים ומה לא?
מור: נדרשת הכנה לילדים לפני הגירושין. חשוב שההכנה תהיה לפני הפרידה הממשית, שישני ההורים יעשו אותה ביחד, וידברו מראש ביניהם. מה מסבירים? צריך להגיד את האמת, אבל לא את כל האמת. להימנע מלומר מי יזם את הגירושין, אם הייתה בגידה, ולא להאשים אחד את השני. אני מבינה שקשה: הורים אומרים לי “הוא הרס להם את החיים, למה שיכעסו עליי?” אני מבינה. ויחד עם זה, לטובת הילדים, הם צריכים שני הורים שנראים בעיניהם כאנשים טובים. ברגע שמאשימים, זה מתפרק. נורא חשוב גם לומר לילדים שזה נעשה אחרי שקילה ולא הייתה ברירה אחרת, ולהסביר איך ייראו חייהם מעכשיו: שני הבתים, הימים, החוגים. ככל שאומרים לילדים בצורה ברורה יותר איך ייראו חייהם, כך פוחתת החרדה ומתפתחת הסתגלות.
מיכל: לפעמים הורים לא מצליחים לשבת ולעשות את השיחה ביחד. איך ממזערים נזק?
מור: במקומות שבהם אין שיתוף פעולה, לכו לייעוץ. לפסיכולוג, לעובד סוציאלי, למדריך הורים. אנחנו מכירים ילדים שההורים אמרו להם שמתגרשים, בעוד שלא התגרשו. צריך כל הזמן לחשוב על הילדים, להחזיק אותם בראש, להבין שהם רגישים ותלויים בהורים. כל טלטלה כזו זורקת אותם למקומות כואבים ומפחידים, ולכן צריך לקבל עזרה.
מיכל: מה הם מקורות הכוח שיכולים לעזור לאורך הדרך?
מור: העיקרון הכללי הוא: כשטוב להורה, טוב לילד. זו עסקת חבילה. לפעמים לפני הגירושין ההורים מאוד אומללים, עצובים, כועסים, מתוחים. זו לא סביבה טובה לילד. ואם כתוצאה מהגירושין, כל אחד מההורים בונה משפחה יציבה יותר, ולהורה עצמו טוב יותר, זה לטובת הילד. אני משתמשת בדימוי של מסכת החמצן במטוס: מנחים את ההורה לשים קודם לעצמו את המסכה ורק אחר כך לילד. לא כי הוא חשוב יותר, אלא כי הוא לא יכול לעזור לילד אם אין לו עצמו חמצן. זה אחד מהממצאים המרכזיים של הדוקטורט שלי: הילדים שהסתגלו טוב יותר לגירושין, היו אלה שנשמרה להם סביבה משפחתית בטוחה, עם הורים שהיו פנויים ותיפקדו טוב. אבל חשוב להוסיף: לא קשר סימביוטי. לא ילדים שקיבלו על עצמם תפקיד הורי ונשאו את הבדידות או החרדה של ההורה. הילד לא אמור לשאת עומס שהוא לא שלו.
מיכל: נוסיף כוכבית לעיקרון “כשטוב להורה טוב לילד”: אם “טוב” להורה כי הוא נוקם בהורה השני, זה לא הטוב שמועיל לילד.
מור: לחלוטין. ילדים צריכים שני הורים שנראים להם כאנשים טובים. ככל שמשחירים את ההורה השני, עושים נזק לילד. אפילו בניואנסים הקטנים: איך מדברים עם הילד על ההורה השני, איך שואלים על ימיו שם. אל תעבירו לילד את הקושי שלכם כלפי ההורה השני. ילד שנמצא בקונפליקט נאמנויות נמצא במצוקה עמוקה. הוא זקוק לאהבה של שני הורים, ואם ההורים לא אוהבים אחד את השני, נוצר דיסוננס שאין לו כלים להתמודד איתו. זה עלול לגרור אותו לבחור צד, ואז הוא מפסיד הורה.
מיכל: ספרי לנו על הדוגמאות האופטימיות שאת מכירה.
מור: יש הרבה. כל כך הרבה אנשים שגדלו במשפחות גרושות, ניהלו חיים נפלאים והקימו משפחות טובות. הדבר הזה הוא אפשרי ומאוד תלוי בהורים. נורא חשוב איך מתגרשים. להימנע ככל שניתן מקונפליקט קשה וממושך. כל הזמן להחזיק את הילדים בראש. ולחשוב גם על הצעדים הבאים, כמו הכנסת שותף חדש לחיים: זה מורכב לילדים. ככל שיש יותר שינויים שדורשים ממנו הסתגלות, כך גדל הנטל. לכן כל הזמן לשאול: איך זה בשביל הילדים?
מיכל: ולעודד ילדים לדבר.
מור: כן. ילדים הרבה פעמים נמנעים מלדבר עם ההורים בזמן הגירושין ואחריהם, כי הם קולטים כמה קשה להורים ולא רוצים להכביד. צריך לעודד אותם שוב ושוב. באמת לדבר, לשתף. וכשהם מדברים, להיות בהקשבה ולא במגננה. להרגיש את האשמה ואת הפחד מבפנים, אבל לא לתת להם לצאת. להיות שם כדי לקבל את מה שהם מביאים. רק ככה נדע מה עובר עליהם ואיך לעזור. וכדי שהורים יצליחו לדבר עם הילדים שלהם, הם צריכים להצליח לדבר עם עצמם. הורים מטופלים יצליחו לטפל טוב יותר בילדים.
מיכל: גירושין מאפיינים כבר כל משפחה שלישית בישראל. כ-16,000 זוגות מתגרשים בשנה. למה בכל זאת ללכת לייעוץ?
מור: כי מחקרים מראים שגירושין הם המשבר השני בעוצמתו בין האובדנים שחווה אדם. ולמרות שזה שכיח, זה שינוי שצריך להתמודד איתו בצורה מעובדת. צריך כלים כדי לעבור את זה, ותמיכה כדי להמשיך הלאה. וגם אני רוצה לומר לסיום: גירושין הם חלק מהחיים. זה קורה ויימשיך לקרות. ואנחנו כחברה צריכים לחבק את המשפחות הגרושות, לעזור דרך מערכת החינוך, מערכת המשפט, הרווחה. כולם צריכים לעזור למשפחות כדי שיעברו את השלב המשברי הזה לקראת הרכבה, כדי שהפירוק יאפשר חיים טובים אחר כך לכולם.
מיכל: תודה רבה מור.
מור: תודה לך מיכל, ותודה נדב ישרי על ההזמנה לפודקאסט. היה נורא חשוב לדבר על זה.שחורי-סטאל