זהו פרק ההמשך לשיחה עם ד”ר ענבל קיבנסון בר-און, עובדת סוציאלית ומומחית לטיפול במשפחות בקונפליקט גבוה. אם הפרק הקודם עסק בתופעת הניכור ההורי ובמה גורם לה, הפרק הזה הוא מדריך מעשי: מה עושה הורה שכבר נמצא בתוך המצב. לדברי נדב ישרי, זה פרק שהוא מקווה שלא תצטרכו, אבל אם אתם בתוכו, או מכירים מישהו שנמצא שם, עיצרו הכל ותקשיבו.

מה זה בעצם ניכור הורי: ארבעה קריטריונים

ענבל פותחת בהגדרה. לא כל ניתוק קשר בין ילד להורה הוא ניכור הורי. יש מצבים אחרים שצריכים טיפול, אבל הם שונים. כדי לדבר על ניכור הורי במובן הקלאסי, צריכים להתקיים ארבעה פרמטרים.

הראשון: היסטוריית הקשר של ההורה עם הילד הייתה תקינה. לא היה נטישה, לא אלימות, לא הזנחה. השני: פרקטיקות ההורות של אותו הורה תקינות ויש לו מוטיבציה אמיתית להיות עם הילד. השלישי: רואים דינמיקות של שליטה פסיכולוגית מצד ההורה המנכר: אי שיתוף פעולה עם צווים שיפוטיים, מניעת תקשורת, עידוד הילד לעלות תלונות, הקלטות בחשאי, הוצאה לקבוצות וואטסאפ, ועוד. הרביעי: מאפיינים של ניכור אצל הילד עצמו: ניתוק קשר, ספליט בין הורה “כולו טוב” להורה “כולו רע”, מחיקת זכרונות, עוינות שמתגברת בנוכחות קהל.

“הילד יכול להיות בכיף עם ההורה בחדר, אבל ברגע שיוצא הוא מעצים את ההתנהגויות.” ארבעת הקריטריונים האלה מבדילים בין ניכור הורי למצבים אחרים, ואנשי מקצוע צריכים לדעת לזהות את ההבדל.

צעד ראשון: לעצור לפני שפועלים

ענבל משתמשת בביטוי שקיבלה ממדריכה שלה: “קודם כל תשתי כוס תה.” הכוונה לבלימה. ההורה נמצא בתוך מצוקה עצומה, ומתוך מצוקה אנשים עושים בחירות שמחמירות את המצב.

הצעד הראשון לפני כל פנייה משפטית הוא להתייעץ עם איש טיפול שמתמחה בניכור הורי. לשאול: האם עדיין יש דרכים שלא ניסיתי? פנייה למשפחה, לגישור, ליועצת בית ספר? “כל הדרכים האלה הן אזורי לא-קרב שאפשר לנסות.”

נדב מדגיש: “אל תלכו לבית משפט לפני שאיש טיפול אמר לכם לעשות זאת.” לא מפני שבית המשפט לא רלוונטי, אלא מפני שהפנייה לבית המשפט בדרך כלל מקצינה. “אם מעלים את הרף, לא אפשר אחר כך לרדת.”

ואם כבר הוגשה תלונה? “קחו את הנשימה, ואז תעבדו מהר.” לא מהבטן, אבל גם לא לחכות, כי תהליכים כאלה נוטים להתקבע.

נוהל הנסיעה: כלי שרוב האנשים לא מכירים

ענבל מציינת כלי חשוב שנוסף למערכת המשפט הישראלית, ושמעטים מכירים אותו: נוהל הנסיעה. על פי הנוהל הזה, הורה שחווה ניתוק קשר יכול להגיש בקשה לאבטחת קשר, ובית המשפט לענייני משפחה מחויב לקיים דיון תוך ארבעה עד עשרה ימים.

“כמו שיש צווי הגנה למניעת אלימות, יש כאן דרך מהירה להגנה על קשר הורה-ילד.” זה לא עוקף תביעות קיימות, ולא מחייב את כל המהלכים הרגילים. השופט יכול להחליט על הפניה לאבחון, על מינוי אפוטרופוס, על כניסה לתהליך טיפולי, על הפנייה לטיפול תחת פיקוח בית משפט.

החידוש החשוב הוא שהגישה של בתי המשפט היום מחמירה יותר כלפי הורים שממדרים. “יש סנקציות. בתי המשפט לא סלחניים כלפי הורים שחוסמים קשר.”

ענבל מבהירה: “המטרה היא לא רק לחדש קשר. המטרה היא להגיע לנורמליות. אני רוצה שתוך כמה חודשים ההורים והילדים יצאו לים, לגלידה, לבריכה. שם עושים קשר.”

מלכודת התביעות: למה להפריד בין חידוש קשר לכל השאר

נדב מדגיש נקודה מעשית חשובה: כשנכנסים לתוך מערכת עם ייצוג משפטי, הדחף הטבעי הוא לפתוח גם תביעות על מזונות, חלוקת רכוש, זמני שהות. ענבל ממליצה על הפרדה ברורה.

“אם אנחנו עושים עבודה על חידוש קשר, ובמקביל מייצרים חרדה קיומית אצל ההורה האחר בגלל תביעות כספיות, אנחנו מחבלים בתהליך עצמו.” היא אומרת שבתיקים שלה היא עצמה מבקשת מבית המשפט להקפיא את שאר הדברים ולהתמקד תחילה בקשר עם הילד. “לא תמיד מסכימים איתי, אבל זאת הגישה שעובדת.”

נדב מזהיר גם מהצד השני: “יש הורים שהולכים לבית משפט כדי ששמישהו ישמע את צדקתם. בית משפט לא עושה את זה.” בית משפט מחליט על טובת הילד ועל חלוקת רכוש. לא על אשמה.

האתגר הרגשי: איך לא לכעוס על הילד

ענבל מציגה מה שהיא מכנה “האתגר הקשה ביותר” להורים מנוכרים: לקבל את הילד כשהוא מגיע עם עוינות, קללות, ולפעמים אמירות אכזריות. “הייתי ילדים שאמרו להורה שלהם: כיף שהיית במעצר, חגגנו.”

היא מסבירה: “הילדים האלה לא רעים. הם לא פועלים מכוונות זדון. הם במצוקת הישרדות. הם מרגישים שאם לא ייצמדו לצד אחד, כל העולם שלהם יתפרק.” ולכן ההורה המנוכר צריך לעבור תהליך הכנה לפגישות, כולל ויסות רגשי ורגיעה, לפני שמגיע לחדר עם הילד.

“ליבי נמצא עם ההורים האלה. הם מגיעים לתוך מפגשים כל כך פגועים, כל כך קורסים.”

מה שצריך לזכור: הדלת תמיד פתוחה

אחת התובנות המרכזיות של ענבל בפרק הזה: אין ילד שלא רוצה קשר עם ההורה שלו. גם כשהעוינות נראית טוטאלית, יש “כמיהה חבויה” שמחכה שמישהו יחלץ אותה. “כל שבוע יש ממתינה. הילד ממתין.”

לכן, ההורה המנוכר צריך לדאוג לעצמו ולחייו. לא לשקוע במרירות, לא לתת לה לנצח. “ביום שהילד יגיע, הוא ירצה לפגוש הורה שמוחזק, אסוף, שומר עליו. לא הורה שנשבר.”

ואל להאמין לאשמות שמוטחות לעתים מהסביבה, שאומרת “בטח עשית משהו שהילד לא רוצה אותך.” מחקרים מראים שאפילו ילדים שנפגעו מהוריהם שומרים כמיהה ורצון בקשר. “בניכור הורי אין הצדקה. זה לא אומר שההורה המנוכר מושלם, אבל אין קשר בין ההיסטוריה לבין הניתוק.”

הורות ולא מלחמה: הבחירה שתמיד נמצאת

נדב מסכם את הפרק עם תזכורת: הגירושין יכולים להיות טובים. הם יכולים להיות משבר שצומחים ממנו, שמגלים בו כוחות ומשאבים. “אנשים בוחרים לפעמים, בין אם בגלל מבנה אישיותם ובין אם בגלל הייעוץ שהם מקבלים, בנתיב שמדרדר אותם. וזה עלול להגיע למקומות שלא תאמינו.”

ענבל מסיימת עם מסר לכל הסביבה: “תשאירו את הדלת פתוחה. תדאגו לחיים שלכם. תצמחו. כי ביום שהילד יגיע, הוא ירצה אתכם שלמים.”