מי מגשר בישראל? על הסדרה, הכשרה ועתיד מקצוע שעדיין מחפש את עצמו, עם מיכל לנדאו
פרק 28 בפודקאסט "משהו עם גישור"
גישור הוא מהפכה. לא רק מילה גדולה, אלא תהליך ממשי שמשנה את הדרך שבה אנשים פותרים קונפליקטים, מתגרשים, מסיימים שותפויות, ומצאים ביחד פתרונות שבית משפט לא יכול לתת להם. אבל מאחורי הדלת הסגורה של עולם הגישור יש שאלות שנדב ישרי ומיכל לנדאו, יושבת ראש ארגון המגשרים, דנו בהן בגלוי וללא עדנות: מי מותר לו לקרוא לעצמו מגשר? מה נדרש כדי להיות מגשר ברמה אמיתית? ואיך עולם הגישור יכול להצמיח את עצמו מבלי לאבד את הנשמה שלו?
כל אחד יכול לשים שלט על הדלת
כיום, בישראל, כל אדם יכול לקרוא לעצמו מגשר. לא צריך רישיון, לא צריך הכשרה, לא צריך להוכיח כלום. המקום היחיד שבו יש הסדרה כלשהי הוא בתי המשפט: מגשר שרוצה לקבל תיקים מהפניה שיפוטית חייב לעמוד בתנאים שנקבעו בתקנות. אבל גם שם, כפי שמיכל לנדאו מודה, הרף הוא מינימלי ביותר.
“היום קורס גישור בסיסי מוגדר בהגדרתו הרשמית כקורס מבוא,” אומר נדב. “מבוא. ומי שעשה קורס מבוא קרוי מגשר.”
הרשמה לרשימת בתי המשפט מחייבת: תואר אקדמי, קורס גישור, פרקטיקום, ובחינות. יש רשימות שונות לפי סוג בית המשפט, ולאחרונה נפתח קול קורא שני להרחבת הרשימות. אבל מחוץ לבתי המשפט, בגישור הפרטי, אין מגבלה כלשהי.
הכשרה שנותרת קורס מבוא
נדב ולנדאו מסכימים שמה שקורה בשטח ההכשרה אינו מספיק. קורס בסיסי של שישים שעות, קורס משפחה של שישים שעות, פרקטיקום בתביעות קטנות. מי שמשלים את כולם מגיע לנקודה שנראית כמו הסמכה, אבל בפועל היא עדיין תחילת הדרך.
“ששים שעות לגישור משפחה,” אומר נדב, “שזה שיעור אחד בערך על הילד. ילד אחד שווה סמסטר שלם.”
לנדאו מוסיפה שגם אחרי שנים רבות של עשייה, היא עדיין לוקחת הדרכה מפסיכולוג. “אנחנו נוגעים בנימי נפשם של אנשים,” היא אומרת, “ואנחנו חייבים את הצניעות הזו, להבין שאנחנו לא יודעים הכל.”
אחת הבעיות הכי כואבות היא שאנשים גומרים קורסים ולא יודעים מה הצעד הבא. לא נאמר להם מראש שאחרי הפרקטיקום אין מסלול פתוח. הם תקועים עם חלום וללא דרך.
שני ארגונים, שתי הצעות חוק, מאבק ארוך
בישראל פועלים שני ארגונים מרכזיים לקידום הגישור: ארגון המגשרים ולשכת המגשרים. שניהם הגישו הצעות חוק למסדר את התחום, כל אחד בנפרד ובגישה שונה במקצת. השאלות שנותרות פתוחות הן מי ייתן רישיון למגשרים, האם המדינה או גוף פרטי, ואילו מסלולים יוגדרו למגשרים בהקשרים שונים: גישור בבתי משפט, גישור בקהילה, גישור בארגונים, גישור בחינוך.
“מגשר שמתאים לעבוד בבתי המשפט לא בהכרח מתאים לגישור קהילתי,” אומרת לנדאו, “ויתכן שנכון לייצר מסלולים שונים.”
אבל בינתיים, הפוליטיקה הפנימית, בחירות לכנסת, ועומס של גורמים אחרים, ממשיכים לדחות את העניין. “בינתיים אנחנו צריכים להחזיק את זה,” היא אומרת.
המגשר הוא לא תחביב
אחד הדברים החריפים ביותר שנדב אומר בשיחה הוא זה: גישור אינו מקצוע צדדי. לא “מורה ומגשר”, לא “סופר ומגשר”, לא “פסיכולוג ומגשר”. מי שרוצה לעסוק בגישור ברמה אמיתית חייב לשים אותו במרכז.
“כמות האנרגיה שצריך להחזיק בחדר,” הוא אומר, “היא עצומה. אנחנו נמצאים בתוך משבר של הקיום של אנשים. צריך לאכול מזה.”
הסכנה, כפי שלנדאו מזהירה, היא שככל שהגישור הופך מוכר יותר, הוא מושך גם אנשים שרואים בו עוד ערוץ פרנסה ולא מקצוע שמתחבר למי שהם. “זה ההפכי של כל מה שאנחנו מדברים עליו.”
מה עושים כדי למצוא מגשר טוב
מול כל המורכבות הזו, יש עצה פרקטית אחת שנדב חוזר עליה: הציבור לא ילך למגשר כי שמו מופיע ברשימה. הוא ילך למי שהוא סומך עליו. לכן, כשמחפשים מגשר, כדאי לשאול, לחפש, לקרוא, להסתכל על הניסיון, על שיטת העבודה, על הגישה. תעודה היא נקודת פתיחה, לא נקודת סיום.
“לא כדאי לבחור לפי תעודה בלבד,” אומר נדב בסיכום, “אלא לפי יכולות, חיבור וכימיה. ואנחנו מתעסקים בדיני נפשות.”
תמלול ערוך
נדב: ברוכים הבאים לפרק נוסף של משהו עם גישור, פודקאסט שעוסק בגישור, קונפליקטים, משפחה, וגישור על כל גווניו ותחומיו.
גישור הוא מהפכה שמשנה את החברה ואת עולם המשפט. ואחד הדברים שצריכים לקרות הוא שיהיו ארגונים ציבוריים שמסדירים את התחום. יש שני ארגונים מרכזיים, ויש ארגון אחד מאוד פעיל שנקרא ארגון המגשרים. ויושבת הראש שלו, בדקות אלה בדימוס, היא מיכל לנדאו, עורכת דין, מגשרת ובוררת. שלום מיכל.
מיכל: שלום נדב.
נדב: מה עוד כדאי לדעת עלייך?
מיכל: אני יושבת ראש ארגון המגשרים שנתיים האחרונות, ארבע שנים פעילה בוועד המנהל, ולפני כן בוועדת חקיקה ובוועדת פרופסיה. הגיע הזמן להכניס אנשים חדשים, ואני מרגישה טוב עם זה, אם כי יש ערבוב תחושות.
נדב: את נראית קורנת.
מיכל: יש הקלה, כי זו עבודה בהתנדבות שהייתה כמעט משרה מלאה. ויש גם חשש לשחרר, כי יש אג’נדה שעבדתי עליה ושאלות על המשך.
נדב: קונפליקט ממשי, ואת מוכנה לצמוח ממנו.
מיכל: לגמרי.
נדב: אז נדבר בכותרות: הסדרה, הכשרה, ומאחורי המיקרופון. נתחיל בהסדרה: מי יכול להיות מגשר היום?
מיכל: כל אחד. כל אדם, בין אם למד גישור ובין אם לא, יכול לשים שלט על הדלת ולכתוב “מגשר”. המקום היחיד שבו יש הסדרה הוא בבתי המשפט. כבר בשנות התשעים היו תקנות, ונכנסו תקנות חדשות ב-2017. יש רשימה של בתי המשפט לתביעות קטנות, רשימה לבתי משפט אזרחיים שלום, ורשימה לבתי משפט למשפחה. מחוץ לבתי המשפט אין שום הסדרה.
נדב: חשוב לחדד: מגשר פרטי יכול לגשר ואף לתת להסכם תוקף של פסק דין. אבל מי שיקבל הפניה מבית המשפט חייב לעמוד בתנאים.
מיכל: נכון. ויש יחידת גישור בהנהלת בתי המשפט שאחראית על הפנייה. הרעיון הוא שבעלי דין ייחשפו לאפשרות נוספת מעבר להכרעה שיפוטית. המדינה רוצה לסמוך על המגשרים שאליהם היא מפנה, ולכן יש תנאים. הרף הוא מינימלי, אבל הוא קיים.
נדב: מינימלי מאוד. אני חושב שגישור מחייב תואר מינימום. זה שנה של לימודים ויש בזה כל כך הרבה ידע. ניסיתי לתת את הקורס הבסיסי בחינם כדי שיקימו בית ספר מקצועי. אף אחד לא פנה. הרף הוא כל כך נמוך שזה קורס מבוא בלבד, ולהיות מגשר דרך בית משפט בגירושין אומר שזוג שמגיע לבית משפט מקבל רשימה ציבורית של מגשרים לבחור מתוכה. ואף אחד לא בוחר מרשימה כזו. לכן אני לא נמצא ברשימה הזו ולא צריך אותה.
מיכל: ויחד עם זאת, הציבור צריך להיות מודע. מי שמסתפק בתעודת קורס בסיסי הוא כל כך רחוק ממה שנדרש. גם פרקטיקום זה עוד לא מספיק. אני אחרי שנים רבות ועדיין לוקחת הדרכה מפסיכולוג.
נדב: זה הכי אומר דרשני על המקצוע.
מיכל: אנחנו נוגעים בנימי נפשם של אנשים, וכשאדם בקונפליקט הוא רוצה את הכי טוב שיש. זה מחובתנו לתת לו.
נדב: שתי הצעות חוק הוגשו במקביל על ידי שני הארגונים.
מיכל: כתובות והשלימו אחת את השנייה, אבל הוגשו בנפרד. היו הבדלים עקרוניים: מי נותן רישיון, האם המדינה או גוף פרטי, ומה ההסדרה הנכונה לסוגי גישור שונים. כי מי שמתאים לגישור בבתי המשפט לא בהכרח מתאים לגישור קהילתי, ויתכן שנכון לייצר מסלולים שונים. יש נייר עמדה שאושר בארגון והוגש לוועדה המייעצת לשר המשפטים, ואני מקווה שהוועד החדש יקדם אותו.
נדב: הבעיה היא שמחוץ לבתי המשפט אין הסדרה, והציבור לא שומע על זה. אנחנו צריכים קול חיצוני, קול שמדבר בשם הגישור על כל דבר שקורה בעולם המשפט.
מיכל: אני מסכימה. ואנחנו עושים עבודה בשיתוף פעולה עם ארגון המגשרים, לשכת המגשרים, הפורום ליישוב סכסוכים בלשכת עורכי הדין, וארגוני גישור קהילתי. הכיוון טוב, זה תהליך ארוך.
נדב: אני רואה את זה כדמדומי עולם המשפט כפי שאנחנו מכירים אותו. המערכת בקריסה. הגישור לוקח בנוקאאוט כשהוא מנוהל נכון. אבל גישור הוא לא מקצוע צדדי. לא “מורה ומגשר”, לא “פסיכולוג ומגשר”. גישור זו פרופסיה. צריך לאכול ממנה.
מיכל: ואני מוסיפה דאגה: הגישור הופך מוכר, וזה נפלא. אבל הוא גם מושך אנשים שרואים בו ערוץ פרנסה ולא משהו שמתחבר למי שהם. זה ההפכי ממה שאנחנו מדברים עליו. אני ראיתי את זה כשלמדתי קורס גישור בשנת 97 בלימודי משפטים, בשנה השלישית התחלתי לחפש את עצמי, והגישור הוא מה שהתחבר לנפש שלי. זה לא אמור להיות “על הדרך”.
נדב: ויש שתי בעיות מרכזיות עם ההכשרה. הראשונה: בפרקטיקום לא אומרים לאנשים שאחרי זה אין אופק ברור. הם גומרים ותקועים. השנייה: ששים שעות לגישור משפחה זה שיעור אחד על ילד. ילד אחד שווה סמסטר שלם.
מיכל: ניהלתי בזמנו את הפרקטיקום מטעם משרד המשפטים, ואני מנחה פרקטיקום עד היום. יש לקורס הזה יתרונות גדולים, אבל הוא בית ספר יסודי. נגיעה בלבד. ומגשר שגמר את כל הקורסים עדיין צריך חניכה וליווי.
נדב: ציבור לא הולך למגשר כי שמו ברשימה. הוא הולך למי שסומך עליו. ולכן מגשר שרוצה לעבוד חייב לבנות מוניטין, ניסיון ושיווק עצמי. אף אחד לא ידאג להביא לכם תיקים חוץ מכם.
מיכל: ואחד הדברים שעלו חזק בתהליך האסטרטגי של הארגון הוא רצון המגשרים להתמקצע ולהיות חלק מארגון של אנשי מקצוע עם אמות מידה גבוהות.
נדב: כולם רוצים, אבל מי שמוכר את ההכשרה נותן רף נמוך. ואחד האבסורדים הגדולים: מגשרים שעובדים בתוכנית המהות בבתי המשפט עובדים ללא שכר. הם היחידים בחדר שלא משלמים להם.
מיכל: זה אומר משהו על המיצוב של המקצוע בעיני המדינה. מה זה אומר לבעל דין שמגיע ויודע שלאיש הזה לא משלמים?
נדב: אני חולק עליך שם. פגישת ההיכרות שלי היא ללא עלות, אבל זו שיחת מכירה. אני מסביר את התהליך, זוכה באמון, ומקבל שכר אחר כך.
מיכל: אני רואה את פגישת המהות אחרת. היא לא שיחת מכירה, היא בחינה אם הגישור מתאים לאנשים הספציפיים, לנושא הספציפי, לעיתוי הספציפי. אני מעדיפה שלא ישארו אצלי אם זה לא מתאים.
נדב: וזו בדיוק הנקודה. מצאנו מחלוקת, ואנחנו מדברים עליה בגלוי. זה הכוח של השיחה הזו. תודה מיכל, בשם כל קהילת המגשרים.
מיכל: נהניתי מאוד. תודה נדב.
נדב: ותודה למאזינים. אנחנו מדברים על מהפכה שקורית מתחת לרגליים. שתפו, העבירו, זה ידע שאנשים צריכים