פרק לא שגרתי. נדב נישרי ודניאל הרוש לא מדברים הפעם על גירושין ספציפיים או על כלים לתהליך. הם מדברים על תמונה גדולה יותר: לאן הולך העולם של פתרון קונפליקטים, למה מערכת המשפט כפי שהיא קיימת היום הולכת ונשחקת, ומה יחליף אותה. הפרק נפתח בציטוט של נדב שדניאל שמע ורצה להקליט עליו שיחה שלמה: “עולם עריכת הדין הוא דינוזאור שהולך להיכחד.”

כיצד הגיע נדב לתובנה הזו

נדב מספר על רגע שחיווה בלימודי המשפטים. בקורס דיני מתנה למד על פסק דין של אהרון ברק: אמא שתבעה את בנה כדי לקבל בחזרה דירה שנתנה לו מתנה, כי הכניס לה כלב לתוכה. עשרות עמודים, ערכאות, הוצאות של אלפים. “קראת את זה כמשפטן ואמרת אוקיי, כלב לא מספיק חמור לביטול מתנה. ואז קראת את זה כבן אדם ואמרת ריבונו של עולם, איך תיק כזה הגיע לבית משפט?”

הרגע הזה הכיל עבורו שאלה שהתעמקה עם השנים: האם המערכת הזו, שנבנתה כדי לפתור מחלוקות, עדיין עושה את זה?

איך הגיע עולם המשפט לכאן

נדב מציג קו היסטורי: פעם, לפני כשלוש מאות שנה, היה בכל קהילה זקן שיש לו סמכות, מישהו שהושיב אנשים רבים וסייע להם לדבר. לא היה צריך לשלם, לא היה צריך לחכות, לא היה צריך להיכנס לשפה של תביעה ומגן. “אהרון הכהן היה רודף שלום. הוא היה הולך לאנשים.”

כשהחברה הפכה גלובלית ומורכבת יותר, נוצר צורך בשפה אחידה ובחוקים. מערכת המשפט נוצרה כדי לענות על הצורך הזה. אבל מה שהתחיל כמענה, הפך בהדרגה לסבך. “מה שפעם מספיק היו עשרת הדיברות, היום יש חוקים על חוקים, ותקנות על תקנות, וכבר יש כל כך הרבה סתירות שאי אפשר לזוז.”

שלוש מגמות שמשנות את התמונה

דניאל מוסיף שלא מדובר רק בבעיה של מערכת, אלא בשינוי עמוק בציבור.

הראשונה היא נגישות הידע. “כל מי ששמר לעצמו ידע קרוב לחזה, זה היה הכוח שלו. הוא לא יכול לעשות את זה יותר.” פעם עורך דין היה לו ספרים במשרד שהיו המקור. היום הכל באינטרנט. “הציבור מבין שרגע, העורך דין לא יודע יותר ממני על החיים שלי.”

השנייה היא חיפוש הנוחות. אנשים מחפשים פתרונות מהירים, זולים, נגישים. וולט, ווייז, רופא אונליין, עבודה היברידית. “הדור הצעיר אומר: אנחנו לא ניתן לאנשים אחרים להחליט בשבילנו איך לנהל את החיים.”

השלישית היא מגמת ירידה בתביעות. נדב מציין שבסדר הדין האזרחי, מאז שהכניסו הליך גישור פנימה, יש ירידה של יותר מששים אחוז בכמות התביעות. “זה נתון שלא צריך מחקר. המציאות מוכיחה את זה.”

מה יהיה בעוד עשר שנים

דניאל שואל ישירות: איך אתה רואה את העולם בעוד עשר שנים?

נדב: “יש מעט מאוד פירמות של עורכי דין. יש הרבה מאוד מגשרים, לא עורכי דין. לכל אחד יש בטלפון את המגשר שהוא מתייעץ איתו לפני כל קונפליקט, לפני כל מסר שיכול לייצר חיכוך. אנשים שמתפרנסים מגישור, מגשר קהילתי, מגשר בסביבה. כל אחד יודע איזה מישהו כזה שאפשר תמיד להתייעץ איתו.”

ולגבי בית המשפט? “הוא ישאר, כמו ספרייה. פעם היא הייתה מקור החיים שלנו. היום אנחנו כבר לא רצים לשם לכל שאלה. בית המשפט יהיה שם למקרים קיצוניים, לאלימות קשה, לסכסוכים מול רשויות, לדברים שבאמת אין להם מענה אחר.”

ביקורת על המערכת, לא על האנשים

נדב מקפיד להבחין: הוא לא מדבר נגד עורכי דין כבני אדם. “יש עורכי דין נפלאים, אנשים מדהימים.” הוא מדבר נגד המודל, נגד השיטה שבה לוחמנות היא ברירת המחדל.

“אנשי עסקים מובילים שיש להם כסף לא הולכים לבית משפט. הם מדברים, מוצאים פתרון, שומרים על מערכת יחסים. בגלל זה אין גידול בתביעות במחוזי, שם יש את אנשי העסקים האלה.”

הוא גם מדבר על עורך הדין רז עטיה שהפך ויראלי בטיקטוק עם עצות משפטיות פשוטות, ולשכת עורכי הדין ניסתה לשלול ממנו רישיון. “הבחור הזה עושה מה שהציבור צריך. הוא מראה לעורכי הדין: המידע כבר בידיים של הציבור.”

מה בונים עכשיו

נדב מספר על התשתית שהוא ושותפיו בונים: אתר לגישור אונליין, אפשרות להזמין את הצד השני לגישור בלחיצת כפתור, גישור בגירושין, בסכסוכי שכנים, עסקים, עבודה. ותרגום האתרים לשפות אחרות, כי החזון הוא לא ישראלי בלבד.

“האסימון שנפל הוא שמה שאנחנו עושים כאן זה לא רק שירות. זה מה שהיה פעם: האדם הזקן של הכפר שהושיב אנשים רבים. אנחנו מחזירים אותו, אבל בתשתית טכנולוגית. זה הבסיס האנושי שנעלם.”

השאלה הגדולה מאחורי הכל

דניאל מסכם: “זה לא רק דיון על מה קורה בין גישור למערכת המשפט. זה דיון על איזה חברה אנחנו רוצים לחיות בה.”

ונדב: “לרוץ לבית משפט, לשלם כסף למישהו שיתבע מישהו שאתה מכיר, שמישהו בגלימה בעוד שנים יחליט בשבילך, זה פשוט מטומטם. ככל שעוברות השנים זה יהיה ברור יותר ויותר, זה לא הכרחי.”