אחריות הורית
היא המונח המקובל היום למה שבעבר נהגו לכנות ‘משמורת ילדים’ או ‘חזקת ילדים’. אחריות הורית מתייחסת להגדרה ההורית ולשאלת האחריות בפועל של כל אחד מההורים לילדיהם המשותפים לאחר הפרידה/גירושין. האחריות ההורית אינה תמה עם הפרידה/ הגירושין שהרי ההורים נשארים ההורים של ילדיהם על כל הזכויות והחובות הכרוכות בכך גם אם אינם זוג ואינם חיים יחד בבית משותף.
במהלך הגישור העיסוק בשאלת האחריות ההורית באה לידי ביטוי בשני מישורים:
המישור הראשון הוא האחריות הפורמלית שעוסקת בשאלות כגון: מי הוא ההורה שאחראי על תיאום צרכי הילדים מול מוסדות המדינה השונים? האם שני ההורים מוסמכים לפעול מול גופים רשמיים בכל הנוגע לילדיהם או שאולי הסמכות נתונה רק בידי אחד מהם? האם שני ההורים יחד אחראים על קבלת ההחלטות בנוגע לחינוכם, בריאותם ורווחתם של הילדים או שרק אחד מההורים מקבל את ההחלטות וההורה השני רק מעודכן בדיעבד? מישור זה נושק גם לשאלת האפוטרופסות של ההורים, שכן על פי חוק ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם בין אם הם נשואים וחיים יחד ובין אם לאו.
המישור השני הוא האחריות הפיזית שעוסקת יותר בחיי היומיום ובשאלות כגון: מי לוקח את הילדים לרופא? מי מסיע לחוגים? מי עוזר להכין שיעורי בית? מה עושים ההורים בזמן השהות עם ילדיהם וכיוצ”ב.
לרוב, באין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, האחריות ההורית היא משותפת שכן כאמור האחריות ההורית לא מסתיימת עם הפרידה או הגירושין והתפיסה הרווחת היא שבאין נסיבות חריגות טובתם של הילדים היא ששני ההורים יהיו מעורבים בחיי ילדיהם ובהחלטות משמעותיות הנוגעות לחיי הילדים בהווה ובעתיד.
חשוב לעשות את ההבחנה ולשים לב שאין זהות בין מונח האחריות ההורית עם מונח זמני השהייה שעוסק בחלוקת הזמנים בהם שוהים הילדים במחיצת כל אחד מההורים ללא נוכחות ההורה האחר לאחר הפרידה/גירושין. למעשה, זמני השהות הם חלק ממימוש האחריות ההורית וגם אם זמני השהייה אינם שוויוניים, אין בכך כדי להשפיע בהכרח על הגדרת האחריות ההורית השווה.
