גברים, גירושין והכאב שאף אחד לא רואה
פרק 17 במשהו עם גישור
יש פרקים שמדברים על תהליכים.
יש פרקים שמדברים על כלים.
ויש פרקים נדירים שמדברים על הלב עצמו.
הפרק הזה שייך לסוג השלישי.
בפרק אישי, כן וחשוף במיוחד, נדב נישרי משוחח עם דניאל הרוש – מגשר, שותף מקצועי ואדם שעבר בעצמו תהליך גירושין מטלטל – על מה שכמעט ולא מדובר בשיח הציבורי: החוויה הרגשית של גברים בזמן גירושין.
מאחורי החזות המתפקדת, מאחורי ה”עסקים כרגיל”, מאחורי הניסיון לשדר שליטה – מסתתר לעיתים כאב עמוק, בדידות, דיכאון וקושי עצום לבקש עזרה.
דניאל משתף באומץ בפוסט אישי שכתב, ובו תיאר את תחושת הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים, את העצב המשתק ואת חוסר היכולת לבצע פעולות יומיומיות פשוטות. הוא מדבר על הטעות הנפוצה של גברים רבים: לשמור הכול בפנים. להסתיר. להעמיד פנים שהכול בסדר.
אבל גירושין הם לא רק הליך משפטי.
הם רעידת אדמה רגשית.
כאשר לא מדברים על הכאב – הוא מצטבר.
כאשר לא משתפים – הבדידות גדלה.
כאשר לא מבקשים עזרה – המחיר הנפשי עלול להיות כבד מאוד.
הפרק הזה מציע הסתכלות אחרת:
לא לברוח מהמשבר, אלא לעבור דרכו.
דניאל ונדב מדברים על:
הבדידות הגברית בזמן גירושין
דיכאון סמוי והקושי להודות בקושי
החשיבות הקריטית של שיח רגשי
למה אסור לעבור את התקופה הזו לבד
תפקיד האבהות כמקור כוח וצמיחה
החשיבות של טיפול רגשי וליווי מקצועי
איך תנועה קטנה מייצרת שינוי גדול
וכיצד חשיפה אישית יכולה להפוך לשחרור עמוק
אחד המסרים המרכזיים בפרק הוא שגברים חונכו במשך שנים להסתיר רגשות. לבכות נחשב חולשה. לבקש עזרה נתפס ככישלון. אבל דווקא בתקופת גירושין – הדפוס הזה עלול להפוך למלכודת.
השיחה מדגישה:
לבקש עזרה זו אחריות, לא חולשה.
לדבר על כאב זו בגרות רגשית.
להיעזר זו דרך לצמוח.
נדב משתף גם מניסיונו האישי ומדבר על חשיפה רגשית, על התמודדות עם סודות מהעבר, ועל תחושת השחרור שמגיעה כשמפסיקים להסתיר ומתחילים לחיות באמת.
הפרק הזה מיועד:
לגברים שנמצאים בגירושין,
לנשים שרוצות להבין טוב יותר את עולמם הרגשי של גברים,
למשפחות שמלוות אדם במשבר,
ולכל מי שמאמין שאפשר לצמוח גם מתוך כאב גדול.
כי משבר לא חייב להיות סוף.
הוא יכול להיות התחלה של בנייה מחודשת — מודעת, עמוקה ובריאה יותר.
תמלול הפרק:
נדב:
בוא נתחיל, יש לנו פרק מאוד מאוד מאוד מיוחד היום.
דניאל:
כן, ככה אומרים.
נדב:
אבל תן לי, אני אעשה את הפתיחה הפעם.
דניאל:
אין בעיה, אבל מי שמתחיל להאזין מהפרק הזה לא יודע מי מדבר.
נדב:
צודק. אז ככה —
ברוכים הבאים לפודקאסט שלנו, ברוכים השבים ל”משהו עם גישור”. פודקאסט שעוסק בקונפליקט, ניהול קונפליקטים וגישור, ושם דגש על עולם הגירושין. איך להתגרש טוב, איך להתגרש בשלום ואיך לחיות בשותפות.
דניאל:
וגם איך להתמודד עם…
נדב:
רגע רגע, אתה צודק. אני לוקח נשימה.
שלום, אני נדב, ויושב איתי היום דניאל הרוש, שבדרך כלל יושב כאן ומעביר איתי את הפודקאסט הזה. דניאל הוא מגשר שעובד איתי והוא איש נפלא, איש אשכולות.
דניאל, לפני חודש בערך הייתה לך יום הולדת. אתה אומר לי 41.
דניאל:
לא חייב להגיד את המספר.
נדב:
בסדר, 41. טוב, האמת שכן — אני מאוד מרוצה מהגיל. אני צוחק.
ולכבוד יום ההולדת דניאל שיתף סוד או משהו שלא כל כך כולם ידעו. אני כמובן ליוויתי והייתי נוכח בשנים האלה שהיו מאוד מורכבות. ואני רוצה להקריא משהו מהפוסט הזה, ברשותך דניאל.
דניאל:
בטח.
נדב מקריא:
“למרות תהליך ההבשלה הארוך ולמרות ההכרה שלי שבין האפשרויות הלא טובות שעלו לפנינו פרידה היא הרע במיעוטו, ברגע בו היא הפכה למציאות הרגשתי את הקרקע נשמטת מתחת לרגליי ומנחיתה אותי בתוך תהום עמוקה של עצב כמותו מעולם לא פגשתי.
עצב קשה ומשתק שהשתולל בתוכי וגרם לפעולות הכי פשוטות להרגיש כמו טיפוס על האוורסט. עצב שלא נתן לשום הבזק של אור לחדור את השכבות העבות שלו.
בנקודה הזאת עשיתי טעות קשה. פחדתי לדבר על זה. לא רציתי להפוך את זה לעניין. עשיתי פסאדה של תפקוד ואופטימיות וניסיתי לשדר עסקים כרגיל.
השנים לימדו אותי להסתיר קושי ולשדר שליטה כל הזמן. המיומנות המפוקפקת הזו נשארה בשבילי פעולה טבעית. הבעיה היא שכשאתה ממש טוב בלהסתיר קושי — הסביבה לא תדע שאתה מצוי בקושי.
וכך לא יכולתי לקבל מאנשים שרוצים בטובתי את העזרה והתמיכה שכל כך הייתי צריך.
למזלי יש לי משפחה מופלאה ואני מוקף בסביבה רגישה ואוהבת של אנשים שהתעקשו לעזור ולתמוך גם כשניסיתי לדחות את העזרה.
מסר ראשון — וחשוב לגברים או נשים שנמצאים במהלך או אחרי תהליך גירושין — דברו עם כל מי שאפשר וסומכים עליו. תביאו את המקום הזה.”
איזה מרגש כתבת, דניאל.
דניאל:
אני פעם ראשונה שומע את זה ככה באוזן. זה תמיד רץ לי בראש המון זמן.
גם אתה יודע, שיתפתי אותך — היו לי המון התלבטויות אם בכלל לפרסם את זה. זה משהו מאוד אישי שעברתי בעיקר עם עצמי ועם הסביבה הקרובה שלי.
אבל הרגשתי כמו אנשים שיוצאים מהארון, שיש נשימה כזאת אחרי שאתה משחרר משהו לעולם והוא כבר לא רק שלך.
ובמקצוע שלנו אנחנו מתעסקים בדברים רגישים. אנחנו מטיפים לכולם לדבר ולהוציא ולהשתמש באנשי מקצוע ובחברים ובמשפחה.
ובמקרה הזה הסנדלר הלך יחף.
כשראיתי את ההשלכות של זה אמרתי — בגלל שאני בן אדם כותב וקל לי להביע את עצמי בכתיבה — פשוט הטקסט רץ לי בראש הרבה זמן ואז הוא נשפך בכמה דקות ואמרתי: זהו, אני עושה את זה.
ואני ממש שמח שעשיתי את זה.
נדב:
יש בפוסט הזה משהו מאוד מעורר השראה לאנשים שנמצאים לקראת גירושין ומחזיקים בבטן ונמצאים בסיטואציה מורכבת.
אנשים לא מדברים. הרבה גברים לא מדברים.
הפוסט שלך הוא אמירה מאוד יפה על עצם הדיבור.
אז איך אתה חווית את זה?
דניאל:
יש משהו מובנה אצל גברים. מגיל צעיר מלמדים אותנו להיות בשליטה. רגשות — לא להפגין יותר מדי. לבכות זה חולשה.
אבל יש מצבים שאתה לא יכול לרמות את עצמך.
תהליך גירושין לא מתחיל כגירושין. הוא מתחיל שנים קודם. אתה מתלבט, אתה לא בטוח בהחלטות שלך.
אתה אומר לעצמך: כשזה יקרה אני אהיה חופשי. אני רואה גרושים בפייסבוק, יפים על החיים, חדר כושר, מסיבות.
ואז זה קורה.
ואתה מגלה שהשחרור לא מגיע מיד. מגיע אבל.
אבל כבד.
אני זוכר ששלחת לי מאמר על שלבי האבל בגירושין, שהם דומים לאבל על אדם קרוב.
ואתה אומר — איך זה יכול להיות? עשיתי את מה שצריך ואני עצוב?
ניסיתי לברוח מזה. לשדר עסקים כרגיל.
הקורונה הייתה אז בשיאה, לא היה לאן לברוח.
כל בוקר קמתי ושאלתי למה זה לא עובר.
ניסיתי לתפקד, לשבת מול מחשב — ופשוט קפאתי.
כל פעולה הרגישה כמו טיפוס על האוורסט.
לקח לי זמן להודות בפני עצמי — אני באבל, אני בדיכאון.
לקח לי הרבה מאוד זמן להודות בפני עצמי שזה המצב. שאתה באבל. שאתה בדיכאון. אל תברח מזה — תתמודד עם זה.
מתוך התגובות שקיבלתי, בעיקר מגברים, הבנתי עד כמה זה נפוץ. רוב הגברים לא הגיבו בפומבי, אלא שלחו הודעות פרטיות. הם עדיין לא מוכנים להיחשף.
יש בזה משהו אופטימי — כי כן התקדמנו. גבר היום יכול לדבר יותר. הכנות מתקבלת אחרת. לא מזלזלים בה כמו פעם.
גברים כתבו לי:
“אני בדיוק באותו מצב”,
“עזרת לי להבין שאני לא לבד”,
“חשבתי שמשהו לא בסדר בי”.
ויש משהו מאוד בודד בלהיות גבר.
נשים מדברות יותר, משתפות יותר. לגברים אין תמיד את מעגל התמיכה הזה.
לי היה מזל — היה לי אותך, נדב. הייתה לי המשפחה שלי שעטפה אותי. גם כשניסיתי לשדר שהכל בסדר — הם ראו.
אבל אני כן חושב שגברים עדיין בוכים בלילה. מסתירים. שומרים בפנים.
אני בכיתי ביום. לבד.
זה היה לי מוזר. אני לא בן אדם שבוכה בדרך כלל.
אבל זה שחרר.
פתאום הבנתי — למה כל השנים לא עשיתי את זה?
אם יש לי מסר לגברים — תהיו בתוך הדבר הזה. אל תברחו.
אי אפשר להחלים אם לא נותנים לפצע להגליד.
פצע צריך זמן. אי אפשר לזרז אותו.
תנו לעצמכם להיות בתוך האבל.
תחפשו אנשים שיתנו לכם חיבוק.
תפנו לאנשי מקצוע.
תשקיעו בעצמכם.
גם אם קשה כלכלית — זו השקעה שמחזירה את עצמה.
אם לא תטפלו בעצמכם, לא תהיו פנויים לחיים.
זו התקופה להשקיע בעצמכם.
נדב:
אחרי גירושין השנה הראשונה היא המשמעותית ביותר בחיים.
אנחנו מגלים על עצמנו הכל.
אנחנו כבר לא ילדים — אנחנו יודעים מה זה חיים, מה זה קריירה, מה זה אחריות.
צריך ללמוד. לצמוח. להשקיע בעצמנו. בטיפול, בנראות, בגוף, בהתפתחות האישית.
מי שעושה את השנה הזו נכון — מתפתח ברמות שלא הכיר.
אני רוצה להקריא לך שיר.
נדב מקריא (רומי):
“האדם הוא מלון אורחים.
אורח חדש מדי בוקר — שמחה, דיכאון, רשעות, מודעות חולפת.
קבל את כולם בברכה.
אפילו אם הם קהל של עצבנות שמנקה את ביתך באלימות.
המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות —
פגוש אותם בצחוק בדלת והיה מלא תודה לכל מי שבא.
כי כל אחד מהם נשלח.”
דניאל:
וואו.
זה מדהים.
נדב:
לפני 1000 שנה כבר הבינו מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו.
הרגשות לא נגדנו — הם איתנו.
גם כאב, גם עצב, גם כעס — כולם חלק מהחיים.
השאלה מה אנחנו עושים איתם.
דניאל:
אני רוצה להגיד משהו על האבהות.
פתאום אתה לבד.
אם אתה לא מכין ארוחת ערב — אין ארוחת ערב.
אם אתה לא מארגן — שום דבר לא קורה.
ובהתחלה לא היה לי כוח.
אבל אז הבנתי — זו הזדמנות.
להיות אב באמת.
כל אנרגיה שהייתה לי — השקעתי בבנות.
והבנתי שזו השקעה שמחזירה אנרגיה.
זה מחזק אותך.
ד”ר אתי ואבלין, שליוותה אותי, אמרה לי:
“לא משנה אם אתה הולך חצי קילומטר בשעה — כל עוד יש תנועה.”
פעולות קטנות מייצרות תנועה.
לשטוף כלים. לצאת להליכה. לעשות דבר קטן.
ולתת לעצמך קרדיט.
נדב:
שמעתי פודקאסט עם אהוד ברק לכבוד יום הולדת 80.
הוא סיפר על הלוויה של חיילים. אמרו לו שיש יותר מדי דמעות.
והוא ענה:
“אם זה אנושי — צריך לכבד את זה.”
לא להגיד לגברים לא לבכות.
דניאל:
אנחנו חיים בתקופה אחרת.
עצם זה שאנחנו מדברים ככה ויודעים שזה יעלה לרשת — זה שינוי.
אולי מילה אחת תיתן למישהו לגיטימציה להרגיש.
נדב:
אני רוצה לשתף משהו אישי.
עברתי תקיפה מינית בילדות.
שמרתי את זה שנים כסוד.
אבל כשהבנתי שאני מבקש מאנשים לשתף — הבנתי שגם אני חייב.
וכשזה יצא החוצה — קרסתי יומיים.
אבל אחר כך הרגשתי הכי טוב בחיי.
כי כבר לא היה לי סוד.
בלי סודות — אתה קל. אתה חופשי.
דניאל:
בדיוק ככה.
נדב:
אנחנו צריכים להיות הדוגמה.
אם אנחנו לא נדבר — איך נצפה מגברים אחרים לדבר?
דניאל:
הקשיים שעברנו בנו אותנו.
לא היינו מי שאנחנו בלי זה.
נדב:
גברים מתאבדים יותר בהליכי גירושין.
לא כי מצבם קשה יותר —
אלא כי הם לא מדברים ולא מבקשים עזרה.
צריך לדבר.
צריך עוגן אנושי.
צריך טיפול.
דניאל:
הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה לפני שנה.
נדב:
אז תשתפו.
תשלחו לחבר שנמצא בגירושין.
זה דיני נפשות.
דניאל:
תודה נדב.
נדב:
תודה דניאל.