יש אנשים שהדרך שלהם להורות אינה נוצרת מתוך זוגיות, ולעיתים ההחלטה להביא ילד לעולם מתקבלת דווקא מתוך מקום מפוכח, אחראי ומודע לכך שהרצון להיות הורה אינו חייב להיות תלוי בקיומו של קשר זוגי, בנישואים או במבנה המשפחתי המסורתי, ובמצבים כאלה עשויה המשפחה הקרובה להפוך מגורם תומך מבחוץ לשותפה ממשית בבניית ההורות, באופן שבו אחד מבני המשפחה הוא ההורה הביולוגי של הילד, אך בן משפחה אחר מקבל על עצמו תפקיד משמעותי, מתמשך ומובנה בגידולו, אף שאין ביניהם קשר זוגי ואף שאין ביניהם הורות ביולוגית משותפת.
כך למשל יכולה להיות אישה שמבקשת להביא ילד לעולם באמצעות תרומת זרע ואמה מחליטה להיות שותפה מרכזית בגידולו, אך באותה מידה יכול להיות אב שמלווה את בתו במהלך הזה, אח שמסייע לאחותו, אחות שמקבלת על עצמה תפקיד משמעותי לצד אחיה, או כל מבנה משפחתי אחר שבו בני המשפחה מחליטים מראש שהם אינם רק “יעזרו” להורה, אלא ייצרו יחד מסגרת משפחתית יציבה שבמרכזה ילד שאחד מהם הוא הורהו הביולוגי והמשפטי, בעוד האחר ממלא תפקיד משמעותי מאוד בחיי היום-יום, בקבלת החלטות, בתמיכה הרגשית, בלוגיסטיקה וביצירת תחושת ביטחון ושייכות.
זהו מבנה משפחתי שראוי להתייחס אליו ברצינות, משום שהוא אינו זהה לעזרה רגילה של סבא, סבתא, אח או אחות, והוא גם אינו זהה להורות משותפת בין שני אנשים שמביאים יחד ילד לעולם כבני זוג או כהורים ביולוגיים, אלא נמצא במרחב ביניים שמצריך הגדרות ברורות, תיאום ציפיות עמוק, הבנה של תפקידים ושל גבולות, ובעיקר יכולת לבנות מערכת יחסים משפחתית חדשה שאינה נשענת רק על האהבה שכבר קיימת בין בני המשפחה, אלא גם על אחריות, יציבות והסכמות שמותאמות לעתיד.
גישת שותפות חדשה מתאימה במיוחד למצבים כאלה, משום שהיא אינה שואלת רק כיצד לפתור מחלוקת לאחר שכבר נוצרה, אלא כיצד לבנות מראש מערכת יחסים שתוכל להחזיק מעמד לאורך שנים, תוך התמקדות בשאלה לא “מה היה בינינו בעבר” אלא “איזו משפחה אנחנו רוצים ליצור מכאן ואילך”, ואילו הסכמות צריכות להתקיים היום כדי שהילד יגדל בתוך מסגרת ברורה, יציבה ולא מבלבלת.
לא זוגיות, אלא שותפות משפחתית
חשוב להבחין כבר בתחילת הדרך בין זוגיות לבין שותפות הורית או משפחתית, משום שבני המשפחה שבוחרים לגדל יחד ילד אינם בני זוג, אינם מנהלים בהכרח משק בית משותף, אינם חולקים אינטימיות זוגית ואינם צריכים לנסות לייצר ביניהם מערכת יחסים שדומה לנישואים או להורות זוגית, אך הם כן יכולים לבחור לבנות ביניהם שותפות מתפקדת שבמסגרתה לכל אחד מהם יש תפקיד משמעותי ומוגדר בחייו של הילד.
העובדה שאין זוגיות יכולה במובנים מסוימים להקל, משום שאין צורך להתמודד עם מרכיבים כמו משבר זוגי, פרידה רומנטית או פערים הנובעים מאינטימיות, אך היא גם מחדדת שאלות אחרות, ובהן מי ההורה, מי מקבל את ההחלטות, מהו מעמדו של בן המשפחה הנוסף, מה קורה כאשר מתעוררת מחלוקת, ועד כמה מותר למי שאינו ההורה הביולוגי להיות מעורב בגידול הילד.
ככל שבני המשפחה מבינים מראש שהם אינם “משחקים זוג”, אלא בונים מודל משפחתי מסוג אחר, כך גדלה היכולת שלהם ליצור מערכת בריאה שמכירה בזהויות השונות במקום לנסות לטשטש אותן.
הילד צריך לדעת מי ההורה ומי בן המשפחה המשמעותי
אחד העקרונות החשובים ביותר במבנה כזה הוא שמירה על בהירות, משום שכאשר ילד גדל בתוך משפחה שבה כמה מבוגרים מעורבים מאוד בחייו, חשוב שלא ייווצר בלבול מכוון סביב הזהות ההורית.
אם בת מביאה ילד לעולם ואביה מעורב מאוד בגידולו, הילד הוא הילד שלה והנכד שלו, גם אם הסבא מלווה אותו יום-יום, אוסף אותו מן המסגרת, נמצא איתו בשעות רבות ומשמש דמות מרכזית מאוד בחייו, ואין צורך להפוך אותו ל”אבא שני” כדי להכיר בחשיבותו.
אותו עיקרון נכון גם כאשר האם של ההורה היא הדמות המרכזית, כאשר אח או אחות ממלאים תפקיד משמעותי, או בכל מבנה אחר, משום שדווקא כאשר התפקידים ברורים ניתן לתת לכל אחד מהם מקום עמוק ומשמעותי מבלי ליצור תחרות או מאבק על מעמד.
הקושי מתחיל כאשר האחריות המעשית גדולה מאוד אך ההגדרה נותרת עמומה, ולכן בן המשפחה שנמצא עם הילד חלק ניכר מהזמן עלול לחוש שהוא נדרש לתת כמו הורה אך אינו רשאי להביע עמדה, בעוד ההורה הביולוגי עלול לחוש שהמעורבות של בן המשפחה האחר חורגת מעזרה והופכת להתערבות.
לפני שמביאים ילד, צריך להבין מה פירוש “נעשה את זה ביחד”
משפטים כמו “אני איתך”, “אני אגדל איתך את הילד”, “אני אעזור לך בכל דבר” או “אתה לא תהיה לבד” נשמעים מחזקים ומרגשים, אך הם אינם מספיקים כדי לבנות עליהם מערכת משפחתית שלמה, משום שכל אדם עשוי להבין אותם אחרת.
אדם אחד יכול להתכוון לכך שיהיה זמין פעמיים בשבוע, ואחר יכול לדמיין חיים כמעט משותפים; אדם אחד יכול לחשוב שהסיוע יהיה בעיקר כלכלי, ואחר מצפה לשותפות יומיומית; אדם אחד יכול לראות את עצמו כמבוגר תומך, ואחר כבר מדמיין את עצמו כמי שלוקח חלק בקבלת החלטות מרכזיות.
לכן אחת המשימות הראשונות היא לפרק את המילה “יחד” לשאלות קונקרטיות מאוד: כמה זמן כל אחד מתכוון להקדיש לילד, מה יקרה כאשר ההורה עובד, מי מטפל בילד בזמן מחלה, מי מסיע אותו, מי נשאר איתו בחופשות, האם יהיו לינות אצל בן המשפחה הנוסף, האם תהיה השתתפות קבועה בהוצאות, ומה בדיוק מצופה מכל אחד כאשר נוצרת תקופה עמוסה, קשה או בלתי צפויה.
ככל שהתשובות לשאלות האלה ברורות יותר לפני הלידה, כך קטן הסיכוי לכך שאחד הצדדים ירגיש בהמשך שהוא נותן יותר ממה שהתכוון או מקבל פחות ממה שהובטח לו.
בגישת שותפות חדשה בונים את העתיד במקום לשחזר את העבר
כאשר השותפות נוצרת בתוך משפחה קיימת, כל מערכת היחסים הקודמת נכנסת איתה לחדר, בין אם מדובר ביחסי הורה וילד, אחים, אחיות או בני משפחה קרובים אחרים, ולכן קיימת נטייה טבעית לקחת דפוסים ישנים ולהכניס אותם לתוך מערכת ההורות החדשה.
אב שהיה רגיל להחליט עבור בתו עלול להמשיך לדבר אליה ממקום סמכותי גם כאשר היא כבר אם בעצמה, אם שהייתה רגילה להיות מעורבת בכל פרט בחיי בנה עלולה להתקשות להכיר בגבול החדש, ואחים שהיו רגילים להתווכח על כמעט כל דבר יכולים למצוא את עצמם מנהלים את אותה דינמיקה סביב הילד.
גישת שותפות חדשה מבקשת לא להיתקע בניתוח אינסופי של העבר, אלא להשתמש בו רק במידה שהוא עוזר להבין מה צריך להשתנות, ולהחזיר את מוקד השיחה אל העתיד: איזו משפחה רוצים ליצור, איזה קשר רוצים שלילד יהיה עם כל אחד מן המבוגרים, מה יהיה נכון עבור ההורה, מה נכון עבור בן המשפחה שמעורב בגידול, ואיזה מנגנון צריך לבנות כדי שהמערכת הזאת לא תישחק לאורך זמן.
חלוקת אחריות חייבת להיות מותאמת לחלוקת סמכות
אחת הבעיות המורכבות ביותר במודל כזה היא הפער האפשרי בין אחריות לבין השפעה, משום שכאשר בן משפחה אינו ההורה הביולוגי אך מטפל בילד חלק ניכר מן הזמן, הוא עלול להרגיש שאין התאמה בין מידת האחריות שמוטלת עליו לבין מידת ההשפעה שמותרת לו.
אם למשל סבא שומר על נכדו ארבעה ימים בשבוע, מטפל בו כאשר הוא חולה, מסיע אותו ומנהל חלק משמעותי משגרת חייו, אך בכל מחלוקת נאמר לו “זה לא הילד שלך”, קשה מאוד לצפות ממנו להמשיך לאורך זמן בתחושת שותפות.
מן הצד השני, ההורה הביולוגי אינו אמור לוותר על סמכותו רק משום שהוא מקבל עזרה, ובן המשפחה הנוסף אינו יכול להשתמש בהיקף המעורבות שלו כדי להשתלט בפועל על ההורות.
הפתרון אינו למחוק את ההבדל בין התפקידים אלא להגדיר אותו נכון, כך שניתן יהיה לקבוע מראש אילו החלטות הן באחריותו הבלעדית של ההורה, אילו החלטות מתקבלות לאחר התייעצות, ובאילו נושאים יש לבן המשפחה שמטפל בילד חופש פעולה כאשר הילד נמצא באחריותו.
כסף הוא חלק מהשותפות ולכן חייב להיות מדובר
כאשר בן משפחה נוסף משתתף באופן משמעותי בגידול ילד, כמעט תמיד עולה גם שאלת הכסף, ולעיתים דווקא במשפחות קרובות קיימת נטייה להימנע מן השיחה הזאת מתוך מחשבה ש”בינינו לא צריך לעשות חשבונות”, אך בפועל כאשר לא מדברים על כסף נוצרים בדיוק אותם חשבונות, רק באופן סמוי.
צריך לדבר מראש על הוצאות, על השתתפות קבועה או מזדמנת, על השאלה האם הכסף שניתן הוא מתנה או התחייבות, על מה קורה אם מצבו הכלכלי של אחד הצדדים משתנה, ועל השאלה החשובה כיצד מונעים מצב שבו עזרה כספית הופכת עם הזמן לכלי שליטה.
בן משפחה שנותן כסף אינו קונה בכך זכות לנהל את ההורה, אך באותה מידה לא נכון לבנות עליו מערכת כלכלית שלמה מבלי שתהיה לו אפשרות אמיתית לומר מה הוא יכול ומה הוא אינו יכול לשאת לאורך זמן.
גם השותף המשפחתי צריך לשמור על חייו
אחד הסיכונים הגדולים במבנה כזה הוא שבן המשפחה המסייע ייכנס בהדרגה לתפקיד כל כך מרכזי עד שחייו שלו יצטמצמו סביב הילד, ובמקרים של סבא או סבתא הדבר יכול לקרות בקלות, משום שהאהבה לנכד, הרצון לעזור לבן או לבת והתחושה שהם ממלאים תפקיד חיוני עלולים להוביל לכך שהם מבטלים תוכניות, מצמצמים עבודה, מוותרים על חופשות ומתרגלים להיות זמינים תמיד.
בטווח הקצר הדבר נראה לעיתים כמו הוכחה למחויבות, אך בטווח הארוך הוא עלול לייצר שחיקה, כעס, תחושת ניצול או ציפייה להכרה שקשה מאוד לעמוד בה.
שותפות חדשה מחייבת בניית מערכת שניתן לקיים לאורך שנים ולא כזאת שמבוססת על הקרבה בלתי מוגבלת, ולכן חשוב לקבוע גם גבולות לזמינות, ימי חופש, זמן אישי וזכות של כל אחד מבני המשפחה לומר שהוא אינו פנוי מבלי שהדבר יפורש כבגידה או נטישה.
ומה קורה כאשר ההורה נכנס לזוגיות
זהו אחד הנושאים החשובים ביותר במבנה של הורות משפחתית שאינה זוגית, משום שהעובדה שאדם בחר להביא ילד ללא זוגיות אינה אומרת שהוא ויתר על האפשרות לזוגיות בעתיד.
כאשר בן או בת זוג נכנסים בהמשך לחייו של ההורה, מתרחש שינוי משמעותי במערכת, משום שהאדם החדש עשוי להפוך לדמות חשובה בחיי הילד, אולי אף לעבור לגור איתו ולהשתלב בחיי המשפחה, ובמקביל בן המשפחה שהיה עד אז השותף המרכזי יכול לחוש שמקומו הולך ומצטמצם.
לכן חשוב להסכים מראש שהשותפות המשפחתית אינה מעניקה לאף אחד זכות לשמר את מבנה המשפחה כפי שהוא לנצח, וכי כניסת זוגיות חדשה אינה בגידה במערכת אלא התפתחות טבעית שמחייבת התאמה של ההסכמות.
העיקרון צריך להיות שהמערכת קיימת כדי לתמוך בחייו של ההורה ובטובתו של הילד, ולא כדי למנוע מהם להתפתח.
ומה קורה אם לבן המשפחה הנוסף עצמו יש זוגיות או משפחה
גם לצד השני יש חיים, ולעיתים הוא עצמו נמצא בזוגיות, יש לו ילדים נוספים או נכדים אחרים, ולכן השותפות החדשה אינה מתקיימת בחלל ריק.
אם סבתא מקדישה זמן רב לנכד אחד, ילדים אחרים שלה עשויים לחוש שהיא משקיעה פחות בהם; אם סבא משנה את שגרת חייו כדי לסייע לבתו, בן או בת הזוג שלו עלולים להרגיש שההחלטה התקבלה גם בשמם; ואם אח או אחות מקבלים על עצמם תפקיד מרכזי, הדבר עלול להשפיע על התא המשפחתי שלהם.
לכן נכון להסתכל מראש על המערכת הרחבה ולא רק על הקשר בין ההורה לבין בן המשפחה שמסייע לו, משום ששותפות טובה אינה אמורה לפתור צורך אחד במחיר יצירת מתחים חדשים בכל שאר המשפחה.
לא מנהלים מאבק דרך הילד
הילד אינו אמור להפוך למקום שבו בני המשפחה פותרים את חילוקי הדעות שלהם, ולכן גם במבנה שאינו זוגי צריך להקפיד מאוד שלא להשתמש בו כשליח, לא לבקר את ההורה בפניו, לא לומר לו ש”אצל סבא מותר מה שאמא לא מרשה”, ולא לנסות לזכות באהבתו באמצעות ביטול הגבולות שקבע האחר.
העיקרון כאן פשוט אך עמוק: ילד צריך להרגיש חופשי לאהוב את כל המבוגרים המשמעותיים בחייו מבלי לחשוש שהוא בוחר צד.
ברגע שהמבוגרים מגייסים אותו למאבק על סמכות, הכרה או מקום, הם מטילים עליו אחריות שאינה שלו.
כדאי לנסח מראש אמנת שותפות משפחתית
כאשר ברור מראש שבן המשפחה הנוסף עומד להיות דמות מרכזית ולא רק גורם מסייע מדי פעם, יש היגיון רב בניסוח אמנת שותפות משפחתית, שאינה חייבת להיות מסמך משפטי אלא מסמך עבודה שמסייע להפוך ציפיות עמומות להסכמות ברורות.
במסמך כזה אפשר להגדיר את חזון המשפחה, את תפקידו של כל אחד, את היקף המעורבות, את חלוקת הזמנים, את ההוצאות, את גבולות הסמכות, את היחס למסגרות חינוך ובריאות, את ההתנהלות בחופשות ובחגים, את האפשרות לזוגיות חדשה, את ההתנהלות כאשר אחד הצדדים רוצה לצמצם את מעורבותו ואת הדרך שבה פותרים מחלוקות.
הסעיף החשוב ביותר הוא אולי זה שקובע שההסכמות אינן אמורות להישאר קפואות, משום שילד בן חצי שנה זקוק למשהו שונה לחלוטין מילד בן שש, וגם בני המשפחה משתנים עם הזמן, ולכן יש צורך במנגנון שמאפשר לחזור להסכמות ולעדכן אותן.
טיפים להתנהלות נכונה בהורות משותפת משפחתית ללא זוגיות
ראשית, חשוב להגדיר באופן מפורש מי ההורה ומי בן המשפחה השותף בגידול, משום שדווקא בהירות בתפקידים מאפשרת קרבה גדולה יותר מבלי לייצר מאבקי זהות.
שנית, יש לפרק את המילה “עזרה” לפרטים מעשיים ולשאול כמה זמן, באילו ימים, באילו מצבים ומהי מידת הזמינות שכל אחד באמת יכול להציע לאורך זמן.
שלישית, צריך לקבוע מראש אילו החלטות מתקבלות בידי ההורה בלבד, אילו החלטות נעשות בהתייעצות ובאילו תחומים בן המשפחה האחר יכול להחליט כאשר הילד נמצא באחריותו.
רביעית, כדאי לנהל שיחה גלויה על כסף, גם אם הדבר מרגיש פחות נעים, משום שכסף שאינו מדובר הופך לא פעם למקור של ציפיות, תלות וכוח.
חמישית, יש לשמור על החיים האישיים של כל אחד מן המבוגרים, ולא ליצור מערכת שבה השותפות לילד בולעת את כל שאר הזהויות והקשרים.
שישית, צריך לדבר מראש על זוגיות עתידית, על מעבר דירה, על שינוי תעסוקתי, על מחלה, על צורך להפחית מעורבות ועל כל שינוי משמעותי אחר שיכול לשנות את מבנה המשפחה.
שביעית, חשוב לקבוע כלל ברור שלפיו מחלוקות אינן מנוהלות דרך הילד, אינן נאמרות בפניו ואינן הופכות אותו לשופט בין המבוגרים.
שמינית, כדאי לקיים אחת לתקופה שיחת שותפות יזומה, שבה לא מחכים למשבר אלא בודקים מה עובד, מה נשחק, מה השתנה ומה צריך לעדכן.
תשיעית, יש להימנע מהבטחות מוחלטות כמו “אני תמיד אהיה כאן” או “אני אגדל אותו איתך עד גיל 18”, משום שחיים שלמים אינם יכולים להיבנות על התחייבות שאינה משאירה מקום לשינויים.
ועשירית, בכל פעם שמתעורר קושי, נכון לחזור לעיקרון המרכזי של שותפות חדשה ולשאול מהו המודל המשפחתי שאנחנו רוצים לבנות עכשיו, ולא מי צודק, מי אשם או מי נתן יותר בעבר.
המשפחה לא צריכה להיות מסורתית כדי להיות יציבה
הורות בתוך מבנה משפחתי שאינו מבוסס על זוגיות אינה בהכרח פחות טובה או פחות נכונה, אך היא כן דורשת מודעות גבוהה לכך שהמבנה אינו מגיע עם כללים מוכנים מראש, ולכן בני המשפחה נדרשים ליצור בעצמם את השפה, הגבולות וההסכמות שעליהם תישען המערכת.
כאשר עושים זאת נכון, ילד יכול לגדול בתוך משפחה שבה יש לו הורה ברור ודמות משפחתית נוספת שמעניקה לו נוכחות, יציבות, אהבה, זמן ומשמעות, מבלי שהמבוגרים יידרשו להעמיד פנים שהם זוג ומבלי שיהיה צורך לטשטש את הקשר הביולוגי והמשפחתי ביניהם.
הבסיס אינו מספר האנשים שמגדלים את הילד וגם לא השאלה אם הם מנהלים זוגיות, אלא איכות היחסים ביניהם, היכולת שלהם לשתף פעולה, היכולת שלהם לכבד גבולות, ובעיקר הנכונות שלהם להבין שהילד אינו אמור לפתור עבורם את מערכת היחסים אלא לגדול בתוכה.
שותפות חדשה מאפשרת לבנות משפחה עוד לפני שהילד נולד
אחד היתרונות הגדולים ביותר של תהליך גישור במצב כזה הוא האפשרות להתחיל לפני שנוצר משבר, עוד בשלב שבו הילד נמצא בתכנון והמבוגרים יכולים לחשוב באופן שקול ומסודר על העתיד.
אפשר לשבת יחד ולשאול מי יהיה אחראי למה, מה יקרה כאשר אחד הצדדים מתעייף, איך מתמודדים עם כסף, אילו גבולות חשובים לכל אחד, כיצד משתלבים בני משפחה נוספים, מה יקרה אם תיכנס זוגיות, ואיך נראה היום שבו אחד הצדדים ירצה לשנות את ההסדר.
אלה אינן שאלות פסימיות, אלא שאלות אחראיות, משום שהדרך הטובה ביותר לשמור על מערכת יחסים קרובה אינה להניח שהאהבה תפתור כל מחלוקת, אלא ליצור מראש כלים שמאפשרים להתמודד עם המחלוקת כאשר היא מגיעה.
זוהי בדיוק המשמעות של שותפות חדשה: לא לנסות לחזות כל אירוע עתידי ולא לכתוב חוזה שמקבע את החיים, אלא לבנות מסגרת שמסוגלת להשתנות יחד איתם, תוך שמירה על כבוד, בהירות, אחריות ועל טובתו של הילד.
בסופו של דבר, בני משפחה שבוחרים להביא ילד לעולם בתוך מערכת שאינה זוגית אינם מנסים לחקות מודל אחר, אלא בונים מודל משלהם, וככל שהם עושים זאת מתוך תכנון, גבולות, תיאום ציפיות ומנגנון קבוע לשיח ולהתאמה, כך גדל הסיכוי שהילד יגדל בתוך משפחה שאינה רק אוהבת אותו, אלא גם יודעת לעבוד יחד למענו.