חזקת הגיל הרך בגירושין: בין חוק ישן למציאות משפטית והורית משתנה
פרק 50 בפודקאסט "משהו עם גישור"
חזקת הגיל הרך היא אחד המושגים המשפטיים המוכרים ביותר בתחום דיני המשפחה בישראל, אך גם אחד המושגים המובנים פחות – ולעיתים אף המטעים ביותר – עבור זוגות הנמצאים בתהליך פרידה או גירושין.
בפועל, מדובר בכלל משפטי שנולד בתקופה חברתית שונה לחלוטין, אשר ממשיך להתקיים בספר החוקים – אך משמעותו המעשית השתנתה באופן דרמטי לאורך השנים.
דווקא הפער הזה בין “מה שכתוב” לבין “מה שקורה בפועל” הוא זה שיוצר בלבול, חוסר ודאות ולעיתים גם הסלמה מיותרת בין הורים.
מטרת המאמר היא לעשות סדר: להבין מהי חזקת הגיל הרך, כיצד מתייחסים אליה כיום, ובעיקר – כיצד נכון להתמודד עם הסוגיה הזו במסגרת תהליך גירושין, תוך שמירה על טובת הילדים ויציבות המשפחה בשני בתים.
מהי חזקת הגיל הרך – וההיגיון שעמד מאחוריה
חזקת הגיל הרך מעוגנת בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וקובעת כי בהיעדר הסכמה בין ההורים, ילדים עד גיל 6 יישארו במשמורת האם.
הבסיס לחזקה זו היה חברתי-תרבותי:
בתקופה שבה נחקקה, מבנה המשפחה היה ברור ומובחן – האם שימשה כהורה המרכזי בגידול הילדים, בעוד האב היה אחראי בעיקר לפרנסה.
במציאות כזו, קביעה משפטית גורפת הייתה נתפסת כהגיונית ואף מגינה על טובת הילד.
אולם, חשוב להבין:
החזקה אינה קובעת “מי הורה טוב יותר”, אלא משקפת תפיסה חברתית שהייתה נכונה לזמנה.
הפער בין החוק לבין המציאות המשפחתית כיום
במהלך העשורים האחרונים, חלו שינויים עמוקים במבנה המשפחה:
- אבות מעורבים יותר בגידול הילדים כבר מגיל לידה
- נשים משתלבות בשוק העבודה ובקריירות תובעניות
- מודלים משפחתיים הפכו מגוונים וגמישים יותר
כתוצאה מכך, התפיסה של “הורה עיקרי אחד” הפכה לפחות רלוונטית במקרים רבים.
בפועל, משפחות רבות פועלות מתוך שותפות הורית מלאה – גם לפני הפרידה.
המשמעות היא כי החלה להיווצר דיסוננס בין הדין הכתוב לבין המציאות בפועל.
כיצד בתי המשפט מתייחסים לחזקת הגיל הרך כיום
למרות שהחזקה עדיין קיימת בספר החוקים, בפועל בתי המשפט בישראל אינם מיישמים אותה באופן אוטומטי.
הפסיקה בשנים האחרונות מדגישה עקרונות אחרים:
- אחריות הורית משותפת
- בחינה פרטנית של טובת הילד
- התמקדות במעורבות ההורית בפועל ולא במגדר
במקרים רבים, גם כאשר מדובר בילדים צעירים מאוד, נקבעים הסדרים של זמני שהות משמעותיים לשני ההורים, ולעיתים אף הסדרים שוויוניים.
כלומר, נקודת המוצא אינה עוד “אצל מי הילד יהיה”, אלא “כיצד שני ההורים ממשיכים להיות הורים”.
הבעיה המרכזית: השימוש בחזקה בתוך תהליך הגירושין
הקושי האמיתי סביב חזקת הגיל הרך אינו נובע מהחוק עצמו, אלא מהאופן שבו הוא נכנס לתוך תהליך הגירושין.
בפועל, רבים מהזוגות מגיעים לתהליך מתוך כוונה לשתף פעולה ולהישאר הורים משמעותיים עבור ילדיהם.
אולם, במהלך הדרך, נחשפים לעיתים מידע משפטי חלקי או מגמתי:
- חיפוש עצמאי באינטרנט
- עצות מסביבה קרובה
- ייעוץ משפטי הממוקד במאבק
בנקודה זו, חזקת הגיל הרך עלולה להפוך ממצב משפטי עקרוני – לכלי מיקוח.
זהו שינוי מהותי, שכן ברגע שמושג משפטי נכנס כ”קלף”, השיח משתנה:
מדיון בצרכים → לדיון בזכויות
משיתוף פעולה → למאבק
והנפגעים הראשונים מכך הם הילדים.
הכנסת הילדים לתוך משא ומתן – נקודת שבר בתהליך
אחת התופעות הבעייתיות ביותר הנובעות מהשימוש בחזקת הגיל הרך היא הכנסת סוגיית הילדים לתוך משא ומתן.
במקרים מסוימים, נוצרת זיקה ישירה בין זמני שהות לבין סוגיות כלכליות:
- יותר זמן עם הילד → פחות תשלום
- פחות זמן → יותר פיצוי כלכלי
גישה זו אינה רק שגויה מבחינה מקצועית – היא גם פוגעת בטובת הילד באופן ישיר.
ילדים אינם משאב לחלוקה ואינם חלק ממנגנון איזונים כלכלי.
גישה גישורית: הפרדה בין זמני שהות לכלכלה
בגישור מקצועי, קיימת הפרדה ברורה בין שני מישורים:
זמני שהות
נקבעים על בסיס:
- טובת הילד
- הקשר עם כל אחד מההורים
- היכולת ההורית בפועל
כלכלה
נקבעת על בסיס:
- הכנסות ההורים
- מבנה ההוצאות
- הצורך ביציבות כלכלית בשני הבתים
הפרדה זו מאפשרת קבלת החלטות נקיות יותר, שאינן מושפעות משיקולים זרים.
תפיסה מערכתית: שני בתים – מערכת אחת
אחת ההבנות המרכזיות בתהליכי גישור היא כי לאחר הפרידה נוצרת מערכת חדשה:
לא שתי משפחות נפרדות – אלא משפחה אחת בשני בתים.
הילד אינו חי “פעם כאן ופעם שם” — אלא בתוך מערכת מתמשכת.
לכן, יש לבחון:
- כיצד נראים החיים של הילד בכל אחד מהבתים
- האם קיימת יציבות רגשית וכלכלית בשניהם
- האם ההורים פועלים בתיאום או בניגוד
כאשר קיים פער משמעותי בין הבתים, הילד חווה זאת באופן ישיר – גם אם אין לכך ביטוי פורמלי בהחלטות.
התמודדות עם פערים כלכליים אמיתיים בין ההורים
במקרים רבים, קיימים פערים אמיתיים בין ההורים, במיוחד כאשר אחד מהם (לעיתים קרובות האם) היה פחות פעיל בשוק העבודה לאורך השנים.
פערים אלו אינם ניתנים להתעלמות.
עם זאת, הפתרון אינו טמון בהסתמכות על חזקת הגיל הרך, אלא בבניית פתרון כלכלי מותאם:
- יצירת יציבות בסיסית בשני הבתים
- מניעת פערים קיצוניים המשפיעים על הילד
- הסתכלות ארוכת טווח על יכולת ההשתקמות של כל אחד מההורים
המטרה אינה “איזון זכויות”, אלא יצירת תנאים המאפשרים לשני ההורים לתפקד כהורים.
מעבר מתפיסה משפטית לתפיסה הורית
אחד השינויים המרכזיים בתהליכי גישור הוא מעבר מתפיסה משפטית לתפיסה הורית.
במקום להתמקד בשאלות כגון:
- מה החוק מאפשר
- מה ניתן לדרוש
- מה ניתן להשיג
ההתמקדות עוברת לשאלות אחרות:
- כיצד נכון לגדל את הילדים לאחר הפרידה
- איזה סוג הורות רוצים לשמר
- כיצד תיראה מערכת היחסים ההורית בעתיד
גישה זו מאפשרת בניית הסכמות יציבות יותר, המותאמות למציאות החיים ולא לתבניות משפטיות כלליות.
סיכום
חזקת הגיל הרך היא דוגמה מובהקת לפער בין חוק לבין מציאות.
למרות קיומה הפורמלי, השפעתה המעשית מצטמצמת, והדגש עובר לבחינה פרטנית של טובת הילד ואחריות הורית משותפת.
האתגר המרכזי אינו בשאלה האם החזקה קיימת, אלא כיצד מתייחסים אליה בתוך התהליך.
כאשר היא משמשת ככלי מיקוח – היא עלולה להוביל להסלמה.
כאשר מבינים את מקומה המוגבל – ניתן להחזיר את הפוקוס למקום הנכון.
בסופו של דבר, ההכרעה המשמעותית ביותר אינה משפטית אלא הורית:
כיצד לבחור לנהל את ההורות לאחר הפרידה – באופן שמשרת את הילדים, שומר על יציבות, ומאפשר לשני ההורים להמשיך להיות נוכחים ומשמעותיים בחייהם.
שאלות ותשובות בנושא חזקת הגיל הרך
חזקת הגיל הרך עדיין קיימת בספר החוקים, אך בפועל בתי המשפט אינם מיישמים אותה באופן אוטומטי.
במקום זאת, הפסיקה כיום מתמקדת בבחינה פרטנית של טובת הילד, תוך התייחסות למעורבות ההורית בפועל, היכולות של כל אחד מההורים והצרכים הספציפיים של הילד.
המשמעות היא שהחזקה אינה נקודת הכרעה, אלא לכל היותר שיקול אחד מתוך מכלול רחב יותר.
לא.
זו תפיסה נפוצה אך לא מדויקת.
במקרים רבים, גם כאשר מדובר בילדים צעירים מאוד, נקבעים הסדרים של זמני שהות משמעותיים לשני ההורים, ולעיתים אף הסדרים שוויוניים.
ההכרעה אינה מבוססת עוד על מגדר, אלא על בחינה של המציאות המשפחתית בפועל.
ההשפעה העיקרית של חזקת הגיל הרך בגישור אינה משפטית — אלא תודעתית.
כאשר אחד הצדדים תופס את החזקה כיתרון או כ”קלף”, הדבר עלול להכניס את התהליך למקום של מאבק:
- מעבר משיח של צרכים לשיח של זכויות
- עלייה ברמת החשדנות בין הצדדים
- קושי להגיע להסכמות יציבות
לכן, בגישור מקצועי, יש חשיבות לנטרול השפעת המושג ולהחזרת הפוקוס לצרכים של המשפחה.
באופן עקרוני, ניתן להעלות כל טענה במסגרת משא ומתן.
עם זאת, שימוש בחזקת הגיל הרך ככלי לחץ עלול לפגוע בתהליך:
- הוא מכניס את הילדים לתוך המשא ומתן
- הוא יוצר הקצנה בעמדות
- הוא מפחית את היכולת להגיע להבנות משותפות
בפועל, שימוש כזה מוביל לעיתים קרובות להסלמה — ולא לפתרון.
בגישור מקצועי, אין קשר ישיר בין זמני שהות לבין הסדרים כלכליים.
זמני השהות נקבעים לפי טובת הילד והקשר עם כל אחד מההורים,
ואילו ההיבט הכלכלי נבחן בנפרד — בהתאם להכנסות, להוצאות ולמבנה הכלכלי של שני הבתים.
חיבור בין שני המישורים עלול להוביל להחלטות שאינן משרתות את הילד.
קושי רגשי של הורה הוא תופעה טבעית, במיוחד כאשר מדובר בילדים קטנים.
הדרך להתמודד עם מצב כזה אינה באמצעות טיעונים משפטיים, אלא באמצעות תהליך מותאם:
- בניית מעבר הדרגתי
- יצירת תחושת ביטחון להורה ולילד
- שמירה על קשר רציף עם שני ההורים
כאשר הקושי מקבל מענה אמיתי, ניתן להגיע להסכמות יציבות יותר לאורך זמן.
פערים כלכליים הם מרכיב משמעותי בתהליכי גירושין, ולעיתים משפיעים גם על מבנה ההסכמות.
עם זאת, הפתרון אינו מבוסס על חזקת הגיל הרך, אלא על הסתכלות מערכתית:
- יצירת יציבות בסיסית בשני הבתים
- מניעת פערים קיצוניים המשפיעים על הילד
- התאמה למציאות הכלכלית של כל אחד מההורים
המטרה היא לא איזון פורמלי, אלא יצירת תנאים המאפשרים תפקוד הורי תקין.
הגישה המקצועית כיום מתבססת על מעבר משיח משפטי לשיח הורי.
במקום לשאול “מה מגיע לי”, השאלה המרכזית היא:
- מה נכון לילד
- כיצד נראים החיים שלו בפועל
- כיצד ניתן לשמור על יציבות בשני הבתים
גישה זו מאפשרת קבלת החלטות מדויקות יותר, המותאמות למציאות החיים ולא למסגרות כלליות.
גישור מאפשר התאמה אישית מלאה למבנה המשפחה, לצרכים של הילדים ולמערכת היחסים בין ההורים.
לעומת זאת, בית משפט פועל על בסיס כללים כלליים, ולעיתים נדרש להכריע במצבים מורכבים ללא היכרות עמוקה עם הדינמיקה המשפחתית.
לכן, כאשר קיימת אפשרות לשיתוף פעולה — גישור מאפשר להגיע להסכמות יציבות ומדויקות יותר.
תמלול מלא של הפרק
חזקת הגיל הרך. חזקת הגיל הרך זה אחד הנושאים שהכי מעוררים קושי, אנטגוניזם וחשש. אנחנו הולכים לדבר על זה בפרק הזה.
ואנחנו יכולים לדבר על חזקת הגיל הרך כי אנחנו שומעים שוב שהנושא הזה חוזר, הוא מדובר, עוסקים בו.
אז שלום למאזינים ושלום למאזינות, ובוא נתחיל.
כן, אני פשוט אגיד לך איך אני מתחבר לנושא הזה דווקא מהמקום של לפני שנכנסתי לתחום הגישור והבנתי את המורכבויות. דווקא מהעבודה שלי בכנסת, אני זוכר את הרגע הזה שבו…
רגע רגע רגע, אתה פתחת את הפתח? אז אנחנו נגיד את זה.
תגיד מה שאתה רוצה.
הסיפור הוא שאני הכרתי את דניאל לפני הרבה שנים, כשהוא היה בתוך כל העולם הפוליטי. אדם עם יכולות יוצאות דופן, שהיה דובר מפלגת העבודה ודובר המחנה הציוני, ואדם שהלך היטב, דילג בצעדי האיילה במסדרונות הכנסת.
ואני הפעלתי הרבה כדי למשוך אותו לעולם הגישור, כי חשבתי שהאיש יהיה נכס גדול. וצדקתי.
צדקת במובן הזה שזה כנראה היה דבר הרבה יותר מתאים לי מאשר לדלג כמו אילה. לא שאני מצטער – זו הייתה תקופה מרתקת בחיים. אגב, אספתי שם הרבה כלים שאני משתמש בהם בגישור. הרבה אנשים שואלים אותי איך עברתי מהעולם הזה לעולם הזה.
אז זה לא… בסוף גם בפוליטיקה, העניין הוא מציאת אינטרס משותף. זה הבסיס להכל.
הייתי מסיים את הפרק פה – הנה, ערבות ישראל, זה כאן, יפה.
אוקיי, אז הנה, בוא נצלול.
תמונה שממש חקוקה לי בראש מהתקופה ההיא – של ניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך שכשל.
במליאה, במחיאות כפיים.
כן. הצעת חוק ראשונה של הקואליציה שנפלה.
נכון. ואני מודה שעד אז לא הכרתי את זה, לא העמקתי בזה. זה לא היה חלק מעולם התוכן שלי. אבל באינסטינקט, בגלל שאני רואה בעצמי פמיניסט, וראיתי חברות כנסת פמיניסטיות צוהלות כשהדבר הזה נופל – אמרתי, אוקיי, זה דבר חיובי.
זה דבר חיובי שהחוק הזה לא בוטל, כי כנראה שיש לו משמעות של תיקון אפליה מובנית בתוך המשפחה – אפליה נגד האישה.
אבל היום אני… הזדעזעתי כשזה…
החוק הזה, אני זוכר… ואז קראו לו בכלל חוק טובת הילד.
אפילו לא חזקת הגיל הרך. קראו לו חוק טובת הילד. ואני, שהייתי בתוך חדר הגישור – שבעתי לחוק הזה. אמרתי, הלוואי שהוא יעבור.
מה אמר החוק?
בוא נגיד את זה רגע.
זה חוק שאמר שבמקרה של גירושין הילד ילך לפי מה שנכון לילד – לא לפי מגדר, אלא לפי מי נכון לילד.
יש תיאוריית ההורה הממשיך. אם היה הורה שהיה נוכח, והורה שהיה עובד בחו”ל כל השנים, והורה שהיה בבית – יש היגיון שהילד יישאר עם ההורה שהיה נוכח.
מצד שני, כשהילד קטן, זה עלול לקבע מציאות שהילד גדל בלי הורה. ודווקא בגירושין זו הזדמנות להורה השני – בוא נאמר סטטיסטית, לרוב האב – להיות יותר מעורב.
וזה מה שהחוק הזה בא להגיד.
ניתן הזדמנות לפי טובת הילד, לפי המלצת פסיכולוגים, לפי המלצת עובדים סוציאליים – לא על בסיס מגדרי, אלא על בסיס הילד הספציפי.
מה נכון לרוני, מה נכון ליובל, מה נכון לחיים.
נכנסתי לטענות של חברות הכנסת שפעלו נגד החוק הזה, ובעצם נגד ביטול חזקת הגיל הרך.
והן טענו שגברים שלא היו חלק מגידול הילדים וממטלות הבית – פתאום באים ודורשים את האבהות שלהם.
זה הטיעון שאני זוכר.
כאילו ביטול החוק מפלה נשים ונותן לגברים יותר מדי כוח.
ואז התחיל הסדק אצלי.
רגע… אני לא בטוח שהן מבינות באיזה שנה אנחנו חיים.
בתור אבא שפועל מהרגע הראשון להיות מאוד מעורב – למרות כל הקשיים האובייקטיביים של שוק העבודה בישראל – זה הרגיש לא מחובר למציאות.
אבות רוצים להיות אבות. נשים רוצות קריירה.
זה לא העולם של שנות ה-60.
אבל צריך להגיד – יש גם חברות שבהן האמא היא ההורה העיקרי. וזה בסדר גמור. זאת הבחירה שלהם.
אין פה נכון או לא נכון.
יש פה מה נכון למשפחה הספציפית.
החוק הזה חוקק… אני חושב בשנות 63, 73 או 74, משהו כזה. תקופה אחרת לגמרי, שבה בעצם המחשבה שילדים יגורו עם האבא — היא לא הייתה קיימת.
ולכן היה קושי, כי לאורך השנים, במיוחד בעשורים האחרונים, כשהתחילו להיכנס מודלים של משמורת משותפת ושני בתים — פתאום נוצר פער.
ההורים רוצים שהילדים יהיו בשני בתים, אבל יש חוק שאומר: רגע, עד גיל 6 – אצל האמא.
ואם הילד הקטן אצל האמא, אז גם האחים יישארו שם, ואז זה מקבע מציאות.
ואנשים באים ואומרים: אבל זה לא אנחנו. זה לא הערכים שלנו. זה לא הצרכים שלנו.
ובפועל — זה גם סעיף פתוח, כי הוא מדבר על “בהיעדר הסכמה אחרת”.
כלומר, כבר בתוך החוק עצמו יש פתח.
וזה מה שקרה בפועל — שופטים התחילו להתעלם מהחזקה הזו.
יש פסיקה מאוד חשובה ממאי 2021 של השופט שאול שוחט, שאמר:
יש להימנע מקביעת הורה כמשמורן, ולשאוף לכך ששני ההורים יממשו אחריות הורית.
וזה שינוי דרמטי.
כי כל השיח שהיה סביב “משמורת” — כאילו זה הדבר המרכזי — בעצם מתברר כלא רלוונטי.
מה שמשנה זה לא המילה “משמורת”, אלא מה קורה בפועל.
מה אני עושה עם הילד כשהוא איתי?
איך אני מגדל אותו?
איזה ערכים אני נותן לו?
זה הסיפור.
ולכן, כל השיח על חזקת הגיל הרך — הבעיה בו שהוא מנתק את המשפחה הספציפית מהמציאות שלה, ומכניס אותה לתוך תבנית כללית.
אבל העולם השתנה.
והקושי הוא שבפועל עדיין יש ויכוח — בין אלה שרוצים לבטל את החזקה, אלה שרוצים להשאיר אותה, ואלה שאומרים: בוא לא נעשה כלום.
אבל בפועל — בתי המשפט כבר נותנים משמורת משותפת גם לתינוקות.
כי מבינים שטובת הילד היא נוכחות של שני ההורים.
וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בגישור.
אבל אני רוצה להגיד משהו חשוב — כי אני נתקל בזה הרבה בחדר הגישור.
מגיעים הורים שאומרים: אנחנו רוצים להיות שותפים. אנחנו רוצים להיות נוכחים.
הם מסכימים על זה.
ואז פתאום — אחד הצדדים מגלה את חזקת הגיל הרך.
לפעמים דרך גוגל, לפעמים דרך ייעוץ.
ואומר: רגע… אולי אני יכולה להשתמש בזה.
וזה משנה את כל התהליך.
כי זה מכניס את הילדים לתוך המשא ומתן.
וזה מתחבר גם לעוד תופעה קשה — שאומרים:
בוא נחליף זמני שהות בכסף.
וזה אסון.
זה להשוות תפוחים לתפוזים.
זה הילדים שלנו.
ולכן, בגישור — אנחנו מפרידים.
יש שני דברים:
אחד — זמני שהות
שתיים — כלכלה
ואין קשר ביניהם.
אנחנו לא מערבבים.
ואז אנחנו שואלים:
איך מתנהלים כלכלית עם שני בתים?
מה ההכנסות?
מה ההוצאות?
ובמקביל:
איך נראה הזמן עם הילדים?
וכשיש שני בתים — זה לא משנה אם זה 6-8 או 5-9.
כי בפועל — יש שני בתים.
והעלות היא אותה עלות.
ולכן צריך להסתכל על זה כיחידה אחת.
אגב, יש גם תזכיר חוק של משרד המשפטים שמדבר בדיוק על זה — אחריות כלכלית של הורים לילדיהם.
והכיוון ברור.
המגמה היא לראות את שני הבתים כיחידה אחת.
ולכן כל הוויכוח על חזקת הגיל הרך הולך ונעלם.
אבל — ויש אבל חשוב —
יש מקרים שבהם זה כן עולה.
למשל:
אמא צעירה, עם שניים-שלושה ילדים, שלא פיתחה קריירה, נשארה בבית.
יש פער.
זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו.
היכולת שלה להתפרנס עכשיו נמוכה יותר.
וזה משפיע.
אבל גם כאן — הפתרון הוא לא החוק.
הפתרון הוא הבנה.
כי אם לאמא לא טוב — גם לילד לא טוב.
ואם לילד אין אוכל בבית אחד — זה לא משנה איפה הוא נמצא.
הוא מרגיש את זה.
ולכן ההסתכלות חייבת להיות רחבה.
אנחנו רותמים את ההורים אחד למען השני.
אתה לא האויב.
להיפך.
אתה רוצה להצליח — אתה צריך שהיא תהיה יציבה.
וכשמבינים את זה — חזקת הגיל הרך פשוט לא רלוונטית.
אבל היא עדיין קיימת — וזה יוצר בלבול.
ולמה היא קיימת?
כי יש מאבקי כוח.
כי תמיד יהיה מי שיחפש עוד כלי.
אבל המגמה ברורה:
אנשים רוצים פחות מאבק
יותר גישור
יותר שליטה על החיים שלהם
ואנחנו רואים את זה גם בפודקאסט — בכמות ההאזנות, בפניות.
העולם הולך לשם.
והמערכת המשפטית פשוט מתאימה את עצמה באיחור.
היינו גם בפרויקט ממשלתי שעסק בגירושין.
והיה שם דיון — האם בכלל צריך להתערב?
ואמרנו להם: ברור שכן.
כי יש שוק פרוץ שגורם נזק לילדים.
נזק שאנחנו רואים שנים קדימה.
והכיוון — הוא ברור.
ולכן אני אופטימי.
אבל עדיין — זה מבלבל אנשים.
וזה בדיוק התפקיד שלנו:
להחזיר את השיח לשאלה:
מה נכון לכם?
מה נכון לילדים שלכם?
מה הערכים שלכם?
כי חוק כללי — לא יכול להתאים לכל משפחה.
זה בלתי אפשרי.
וכל משפחה צריכה לבחור.
אני רוצה גם להגיד משהו חשוב:
יש נשים שאומרות — קשה לי.
קשה לי שהתינוק לא יהיה איתי.
וזה לגיטימי.
ואבא יכול לראות את זה.
ולהגיד: אוקיי.
נעשה את זה בהדרגה.
אבל גם להציב גבולות.
אני לא מוותר על האבהות שלי.
ואפשר לבנות תהליך.
אבל כשמכניסים את זה דרך חוק — זה הופך למאבק.
וזה כבר לא קשור אליכם.
זה קשור למשהו חיצוני.
וזה מיותר.
אז אני מקווה שנטרלנו את המוקש הזה.
כי זה באמת לא רלוונטי.
מה שרלוונטי זה אתם.
הילדים שלכם.
והחיים שלכם.
אז תודה רבה.
תודה לך.
דבר חשוב מאוד.
אני שמח שעשינו אותו.
ותודה שבאת.
ותודה לשרון קניאל.
ותודה לקו 25 שהביא אותי.
התחבורה בתל אביב השתפרה — עוד תשתפר.
אבל זה דיון אחר.
ואני רוצה לבקש מהמאזינים:
אם אתם מכירים אנשים בתהליך גירושין ויש ילדים קטנים — תנו להם לשמוע את הפרק הזה.
שלא יופתעו מהמושג הזה.
שידעו איך להתמודד עם כל העצות שהם יקבלו.
והתשובה הפשוטה היא:
אנחנו נחליט איך לגדל את הילדים שלנו.
תודה על העצות — אבל אנחנו נחליט.
אני רוצה להוסיף משהו:
מגיעים הרבה זוגות שאומרים שהם מאזינים לפודקאסט.
והם מגיעים מוכנים.
ואז כמעט לא צריך לנטרל רעשים.
כי הם כבר יודעים להפריד בין מה שחשוב להם לבין רעשי הרקע.
וזה מדהים.
אז תודה לכם.
תפיצו.
תעזרו להפיץ את הכלים האלה.
ונתראה בפרק הבא.