“אבל איך הוא יסתדר עם הילדים חצי מהזמן, הוא אפילו לא יודע להכין ביצת עין”.

“הוא אבא טוב בעינייך”? שאלתי אותה. “כן”, ענתה בלי היסוס. “אז הוא ימצא את הדרך להכין ביצת עין”, אמרתי. שניהם חייכו והמשכנו לדבר על איך השותפות שהם בונים יחד תהיה הכי טובה עבורם ועבור הילדים.

השיחה הקצרה הזאת שהתנהלה בין בני זוג שהגיעו אלי לתהליך גישור לוכדת בצורה הכי פשוטה ובהירה מורכבות שחוזרת על עצמה כמעט בכל פעם שהורים מתגרשים. אנשים בכלל ובני זוג שנפרדים בפרט, נוטים לנתח את העתיד על בסיס העבר. זה טבעי ואנושי, כי העבר (או מה שאנחנו מספרים לעצמנו לגביו) הוא ידוע ומוכר ואילו העתיד לוט בערפל. בתוך תהליך גישור הגירושין בשיטת שותפות חדשה, הייתי עד לאין ספור אבות ואימהות שבטוחים שמה שהיה והוביל אותם למקום של פרידה – הוא גם מה שיהיה לאחריה.

ברגע המורכב שהם נמצאים בו, קשה להם לדמיין מציאות אחרת, קשה עוד יותר לתת אמון ביכולת של הצד השני להשתנות לטובה והכי קשה לראות איך כל זה עובד טוב ובהרמוניה והופך את החיים של כל המשפחה לטובים יותר.

המורכבות הזאת מקבלת ביטוי מאוד בולט כשמדברים על חלוקת הזמן עם הילדים – מה שמוכר כזמני שהייה. ההכרה שפתאום יהיו ימים בהם לא נראה את הילדים היא גלולה מרה וקשה לעיכול עבור חלק מהאנשים. מהצד השני, ההכרה שאין יותר גיבוי וכשהילדים אצלי – האחריות ב-100% עליי, גם היא יכולה להיות מלחיצה.