מאת נדב נישרי | פורסם ב־16 בספטמבר 2026
יש אנשים שמגיעים להחלטה להתגרש כאשר הם יודעים היטב לאן הם רוצים להגיע, ויש אנשים שמבינים שהחיים כפי שהם מתנהלים היום אינם יכולים להימשך, אך אינם מצליחים לדמיין מה יבוא במקומם. הם יודעים ממה הם רוצים להתרחק, אבל מתקשים לומר למה הם רוצים להתקרב, ובפער הזה שבין המציאות המוכרת לבין העתיד הלא ברור מתעוררים פחד, בלבול ולעיתים גם תחושה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים.
כאשר הזוגיות הייתה במשך שנים המסגרת שסביבה התארגנו הבית, ההורות, הפרנסה והזהות האישית, הפרידה יכולה לעורר שאלות שחורגות הרבה מעבר ליחסים עם בן או בת הזוג. לצד השאלה היכן נגור ואיך נסתדר כלכלית, מופיעות גם שאלות עמוקות יותר: מי אני מחוץ למערכת היחסים הזאת, מה אני רוצה מהחיים שלי, אילו חלקים מעצמי הזנחתי לאורך הדרך ואיזה אדם אני מבקש להיות מכאן והלאה.
בגישת שותפות חדשה, השאלות האלה הן חלק משמעותי מהתהליך, משום שההסכמות שנבנה במהלך הפרידה אמורות לשרת את החיים שיתקיימו אחריה. כדי לדעת אילו הסכמות מתאימות לנו, אנחנו צריכים להתחיל לפתח תמונה של העתיד הרצוי, גם אם בתחילת הדרך היא חלקית, משתנה ואינה כוללת תשובה לכל שאלה.
כשאין כיוון, לא חייבים להתחיל בתשובות
אחד הקשיים במשבר הוא התחושה שצריך לפתור הכול בבת אחת, משום שהחלטה אחת נראית תלויה בהחלטה אחרת: קשה לבחור מקום מגורים בלי לדעת מה תהיה חלוקת הזמן עם הילדים, קשה לתכנן עבודה בלי להבין את ההוצאות, וקשה לחשוב על כל אלה כאשר חלק גדול מהאנרגיה מופנה להתמודדות עם כאב, כעס או פחד.
במצב הזה, הדרישה מעצמנו לדעת בדיוק כיצד ייראו החיים בעוד חמש שנים עלולה להוסיף לחץ במקום לייצר כיוון. אפשר להתחיל בשאלות קרובות ופשוטות יותר, כגון איך היינו רוצים להרגיש בבית שלנו, איזו נוכחות היינו רוצים שתהיה לנו בחיי הילדים, מה חשוב לנו לשמר ומה כבר איננו מוכנים להמשיך לשאת.
גם אמירות כמו „אני רוצה בית שאפשר לנשום בו”, „אני רוצה להיות הורה שיש לו סבלנות” או „אני רוצה להרגיש שאני מסוגל לעמוד על הרגליים” יכולות להיות נקודת פתיחה משמעותית. בהמשך יהיה צורך לתרגם אותן להחלטות ולפעולות, אך כבר בשלב הראשון הן מתחילות להפוך את תחושת חוסר הכיוון לשיחה על מה שחשוב לנו.
משבר יכול להיות הזדמנות, גם כאשר הוא כואב מאוד
האמירה שמשבר הוא הזדמנות יכולה להישמע מנותקת כאשר אדם מתמודד עם אובדן, דאגה לילדים וחוסר ודאות כלכלי. כדי שתהיה לה משמעות, צריך לאפשר מקום גם לכאב ולמחיר של השינוי, בלי לדרוש מהאדם להיות אסיר תודה על מה שקרה ובלי להבטיח שהכול יסתדר מעצמו.
ההזדמנות נמצאת בכך שהמשבר מערער מסגרות והרגלים שעד אותו רגע נראו קבועים. דברים שהמשיכו להתקיים במשך שנים מכוח השגרה נפתחים לבחינה מחודשת, ובתוך המציאות הזאת אפשר לשאול שאלות שקודם לכן לא קיבלו מקום: האם הדרך שבה אני עובד מתאימה לי, האם אני חי בהתאם לערכים שלי, האם אני יודע לבקש עזרה והאם מערכות היחסים שלי מאפשרות לי להיות האדם שאני רוצה להיות.
אין צורך להניח שהמשבר התרחש כדי ללמד אותנו שיעור מסוים כדי להפיק ממנו משמעות. אפשר לבחור מה נעשה עם המציאות שנוצרה, אילו דפוסים נרצה לשנות ואילו יכולות נרצה לפתח באמצעות ההתמודדות איתה.
במובן הזה, הגישה הרוחנית יכולה להתבטא בנכונות להקשיב פנימה, לזהות מה מבקש להשתנות בחיינו ולבחור כוונה שתלווה אותנו בדרך. הביסוס המעשי מגיע כאשר הכוונה הזאת מקבלת ביטוי ביומן, בתקציב, באופן שבו אנחנו מנהלים שיחות ובהחלטות שאנחנו מקבלים.
לדמיין את העתיד הרצוי כדי לדעת מה לבנות
רבים מאיתנו רגילים לקבל החלטות מתוך בחינה של מה שיש כרגע, ולאחר מכן לבדוק אילו אפשרויות המציאות מאפשרת. זאת דרך חשובה לבדיקת היתכנות, אך כאשר היא הופכת לנקודת המוצא היחידה, העתיד עלול להצטמצם להמשך של ההווה, גם אם ההווה עצמו הוא הדבר שאנחנו מבקשים לשנות.
דמיון של העתיד הרצוי מאפשר להרחיב תחילה את טווח האפשרויות. לפני שאנחנו פוסלים רעיון בגלל הכסף, הזמן או חוסר הביטחון, אנחנו מבררים מהו הדבר שאנחנו מבקשים ליצור ומה עומד מאחוריו, ורק לאחר מכן בודקים כיצד אפשר להתקרב אליו במסגרת התנאים הקיימים.
כדאי לדמיין דווקא יום רגיל בעתיד, משום שהחיים נבנים מתוך השגרה ולא רק מתוך רגעי השיא. אפשר לשאול איפה אנחנו מתעוררים, איך נראה הבוקר, כיצד אנחנו עובדים, מי נמצא סביבנו, איך אנחנו מתקשרים עם ההורה האחר ומה אנחנו מרגישים כאשר אנחנו חוזרים הביתה בסוף היום.
אם אנחנו מדמיינים בית רגוע, למשל, כדאי לברר מה יוצר את הרוגע: האם מדובר בפחות ויכוחים, בהוצאות שאפשר לעמוד בהן, בסביבה קרובה לאנשים תומכים או בזמן פנוי שאינו מתמלא כולו במטלות. ככל שהתמונה נעשית מוחשית יותר, כך אפשר לזהות את התנאים שיתמכו בה.
מה ההבדל בין Have–Do–Be לבין Be–Do–Have?
אפשר לתאר שתי דרכי חשיבה באמצעות המילים Have, Do ו־Be, המתייחסות למה שיש לנו, למה שאנחנו עושים ולאופן שבו אנחנו רוצים להיות. זהו כלי להתבוננות ולתכנון, שמסייע לזהות מהיכן אנחנו מתחילים את תהליך קבלת ההחלטות שלנו.
בגישה של Have–Do–Be, נקודת המוצא היא מה שכבר נמצא בידינו, או מה שאנחנו מרגישים שחסר לנו. מתוך התנאים האלה אנחנו מחליטים מה אפשר לעשות, ורק בסוף מדמיינים איזה אדם נוכל להיות כתוצאה מכך. החשיבה יכולה להישמע כך: „כשיהיה לי מספיק כסף, אוכל להפחית עבודה ואז אהיה הורה נוכח”, או „כשבן הזוג שלי יפסיק להכעיס אותי, אוכל לדבר בצורה רגועה ואז אצליח להיות אדם מאוזן יותר”.
יש בחשיבה הזאת הכרה במציאות, אבל לעיתים היא הופכת את החיים הרצויים לתלויים בתנאים שאינם בשליטתנו או שאינם צפויים להתקיים בקרוב. אנחנו ממתינים לכך שמשהו בחוץ ישתנה לפני שאנחנו מרשים לעצמנו להתחיל לפעול אחרת.
בגישה של Be–Do–Have, אנחנו מתחילים בהגדרת האדם שאנחנו רוצים להיות והאיכויות שאנחנו רוצים להביא לחיים שלנו, ממשיכים לבחינת הפעולות שיבטאו זאת, ורק לאחר מכן בודקים אילו משאבים ותנאים יידרשו ומה כבר עומד לרשותנו. למשל, אדם שמבקש להיות הורה נוכח יכול להתחיל לשמור זמן קבוע לילדיו, לצמצם הסחות דעת ולבחון שינוי הדרגתי בשעות העבודה, גם לפני שהשיג את המצב הכלכלי שאליו הוא שואף.
הסדר הזה אינו אומר שהתנהגות נכונה מבטיחה כסף, זוגיות או הצלחה, משום שהתוצאות מושפעות גם מנסיבות ומאנשים אחרים. הוא מאפשר לנו לבחור את הכיוון ואת הפעולות שלנו בלי להמתין לכך שכל התנאים יהיו מושלמים.
קודם מגדירים לאן רוצים להגיע, ואז מחברים את החזון למציאות
כאשר מיישמים את הגישה הזאת בתהליך גירושין, אפשר לעבוד בשלושה שלבים הקשורים זה לזה: להגדיר איזה עתיד ואיזה אופן חיים אנחנו רוצים ליצור, לזהות את הדרך שיכולה להוביל לשם, ואז לחבר את הדרך למשאבים, למגבלות ולהתחייבויות הקיימים היום.
לדוגמה, אישה שמרגישה שאין לה כיוון עשויה לגלות שהדבר שהיא מבקשת הוא עצמאות ותחושת מסוגלות. אם היא מתחילה רק ממה שיש לה כרגע, היא עלולה לראות בעיקר פערי הכנסה, ניסיון מקצועי מצומצם ופחד משינוי, ולהסיק שאין לה אפשרות להתקדם. אם היא מתחילה מהעתיד הרצוי, היא יכולה לבחון מה משמעותה של עצמאות עבורה ולבנות מסלול הדרגתי שכולל הכשרה, עבודה, תמיכה ותקופת הסתגלות.
באותה מידה, אב שמבקש להיות נוכח יותר בחיי ילדיו יכול להתחיל מהשאלה איזו הורות הוא רוצה לקיים, ורק לאחר מכן לבדוק כיצד לוח העבודה, מקום המגורים וחלוקת האחריות צריכים להשתנות כדי לתמוך בה. ייתכן שהבדיקה תוביל להתאמת השאיפה לתנאים הקיימים, אך היא גם עשויה לחשוף אפשרויות שלא היה בוחן אילו התחיל רק מהאמירה „אין לי זמן”.
בסופו של דבר, התהליך הוא תנועה בין חזון למציאות: החזון מספק כיוון, הבדיקה המעשית מבהירה מה אפשרי, והמפגש ביניהם מאפשר ליצור תוכנית שאפשר להתחיל לחיות לפיה.
איך מבדילים בין עתיד רצוי לבין פנטזיה של בריחה?
בעת משבר טבעי לדמיין מציאות שבה כל הקשיים נעלמים, בן הזוג לשעבר מפסיק להפריע, הילדים מסתגלים מיד והחיים החדשים מלאים בחופש. הדמיון הזה יכול לתת הקלה רגעית, אך כדי להפוך אותו לתכנון צריך לבדוק אילו חלקים ממנו תלויים בנו ומה תהיה האחריות שלנו בתוך החיים שאנחנו מבקשים.
עתיד רצוי נעשה שימושי כאשר אנחנו מוכנים לשאול מה הוא דורש מאיתנו, על מה נצטרך לוותר ואילו קשיים עשויים להתלוות אליו. מי שמבקש עצמאות כלכלית צריך לבחון גם את ההרגלים, הכישורים וההחלטות שיתמכו בה, ומי שמבקש תקשורת מכבדת צריך לברר כיצד יפעל גם כאשר הצד האחר אינו מגיב כפי שקיווה.
חשוב גם לזכור שהעתיד הרצוי של אדם אחד אינו יכול לשמש הוראה לאדם אחר. אפשר לשאוף להורות משותפת טובה ולפעול לקראתה, אך ההסדר שייבנה צריך להתחשב בשני ההורים ובילדים, ולכלול מענה גם למצבים שבהם שיתוף הפעולה חלקי או קשה.
להשתמש בכוח של המשבר כדי להתחיל לנוע
משבר יכול לייצר תחושת דחיפות ונכונות לשינוי, משום שהמחיר של המשך ההתנהלות הקיימת נעשה ברור יותר. את הכוח הזה אפשר להפנות לפעולות שמקדמות את העתיד הרצוי, כמו בירור אפשרויות תעסוקה, יצירת מסגרת תמיכה, איסוף מידע כלכלי או בניית דרך מסודרת לתקשורת עם ההורה האחר.
לצד הדחיפות, חשוב לשמור על קצב שמאפשר שיקול דעת, במיוחד כאשר מדובר בהחלטות שקשה לשנות לאחר מכן. לפעמים נכון להשקיע את האנרגיה בצעד קטן שמרחיב אפשרויות, כגון פגישת ייעוץ או בדיקת מסלול לימודים, לפני שמקבלים החלטה גדולה על עבודה, מגורים או התחייבות כספית.
כך אפשר לתת למשבר תפקיד מעשי בתהליך השינוי, בלי לאפשר לעוצמת הרגש לנהל לבדה את הבחירות. השאלה המועילה היא איזו פעולה אפשר לעשות עכשיו שתקרב אותנו לכיוון הרצוי ותשאיר לנו מרחב ללמוד ולהתאים את הדרך.
כשיש ילדים, העתיד הרצוי כולל גם את השותפות ההורית
כאשר יש ילדים, תהליך הגירושין מחייב לחשוב על העתיד האישי לצד המציאות המשפחתית שתמשיך להתקיים. הרצון להתחיל מחדש צריך להתחבר לאחריות ההורית, לצרכים של הילדים וליכולת של שני ההורים לקיים שגרה יציבה.
בגישת שותפות חדשה אפשר לברר איזה סוג של קשר הורי מבקשים לבנות, כיצד רוצים שהילדים יחוו את המעברים בין הבתים ואיך תתקבלנה החלטות כאשר יהיו חילוקי דעות. גם אם בני הזוג אינם רואים באופן דומה את העבר, לעיתים ניתן למצוא מטרות משותפות בנוגע לעתיד, כגון הרצון שהילדים ירגישו אהובים, שיוכלו לשמור על קשר קרוב עם שני ההורים ושלא יצטרכו לשאת את המחלוקת ביניהם.
המטרות האלה מקבלות משמעות כאשר הן מתורגמות להסכמות מעשיות בנושאי זמן, כסף, העברת מידע וגמישות. כך תמונת העתיד הופכת לכלי שמסייע לבנות הסכם המתאים לחיי המשפחה, וגם להעריך בהמשך אם הוא אכן משרת אותה.
ההסכם צריך לתמוך בחיים שאתם רוצים לבנות
כאשר אין תמונה של העתיד הרצוי, קל להתמקד בכל סעיף בהסכם כאילו הוא עומד בפני עצמו, ולהעריך אותו בעיקר דרך השאלה מי קיבל יותר ומי ויתר. כאשר הכיוון ברור יותר, אפשר לבדוק כיצד כל הסכמה משפיעה על היכולת לעבוד, להיות הורה, לשמור על יציבות ולפתח חיים עצמאיים.
הסכמה בנוגע למקום מגורים, למשל, משפיעה על הוצאות, זמני נסיעה, רשת תמיכה ונוכחות בחיי הילדים, ולכן יש לבחון אותה כחלק ממכלול. גם חלוקת זמנים שנראית מתאימה על הנייר צריכה להיבדק מול שעות העבודה, המרחקים והיכולת של כל הורה לעמוד בה לאורך זמן.
זהו אחד התפקידים החשובים של הגישור בגישת שותפות חדשה: לחבר בין הרצונות והצרכים של בני הזוג לבין מנגנונים מעשיים, כך שההסכם יהפוך לתשתית של החיים שאחרי הפרידה.
תרגיל מעשי: יום רגיל בעתיד שאתם מבקשים
כדי להתחיל לפתח כיוון, אפשר להקדיש זמן לכתיבה על יום רגיל בעוד שנה, תוך התייחסות לבית, לעבודה, לילדים, לקשרים החברתיים ולתחושה הפנימית. אין צורך לכתוב סיפור מושלם, אלא לתאר מציאות שהייתם רוצים להתקרב אליה ושיש בה מקום גם למחויבויות ולקשיים.
לאחר הכתיבה, נסו לזהות שלוש איכויות מרכזיות שעולות ממנה, כגון יציבות, נוכחות, חופש, שייכות או יצירתיות, ולברר איזו התנהגות יכולה לבטא כל אחת מהן כבר בתקופה הקרובה. אם כתבתם שאתם רוצים שייכות, ייתכן שהצעד הראשון יהיה לקבוע מפגש קבוע עם אדם קרוב, ואם כתבתם שאתם רוצים יציבות, ייתכן שהצעד הראשון יהיה לעשות סדר בהוצאות ובמידע החסר.
בשלב הבא בדקו אילו משאבים כבר קיימים בחייכם, איזו עזרה תצטרכו ומהו צעד אחד שאפשר לבצע בשבוע הקרוב. כדאי לקבוע גם מועד שבו תחזרו לתמונה שכתבתם, כדי לבחון מה השתנה ומה למדתם, משום שכיוון טוב צריך לאפשר התפתחות ולא להפוך להתחייבות קשיחה לגרסה ישנה של עצמכם.
אפשר לבנות כיוון גם מתוך חוסר ודאות
אין צורך להגיע לתהליך הגירושין עם תשובה מלאה לשאלה מי אתם רוצים להיות, ואין צורך להפוך מיד את הכאב לסיפור של צמיחה. אפשר להתחיל בהכרה בכך שהחיים מבקשים כעת התארגנות חדשה, ובבחירה לתת מקום גם לאבל על מה שאבד וגם לסקרנות כלפי מה שעוד ניתן לבנות.
לעיתים הכיוון מתבהר דווקא מתוך הפעולות: שיחה שמחזירה תחושת מסוגלות, החלטה שמייצרת יציבות או גבול שמאפשר לנשום. כל אחת מההתנסויות האלה מספקת מידע נוסף על החיים שמתאימים לנו ועל הדרך שבה אנחנו רוצים להתנהל.
בגישת שותפות חדשה, הדמיון של העתיד והאחריות להווה פועלים יחד, כאשר האחד מאפשר לנו לראות אפשרויות והאחר עוזר לנו להפוך אותן לצעדים ולהסכמות. מתוך המפגש הזה אפשר להתחיל ליצור חיים שיש בהם בחירה ומשמעות, גם כאשר הדרך עדיין אינה ברורה במלואה.
רוצים לברר איך לבנות את הצעד הבא בתהליך הפרידה? אפשר לקבוע שיחה עם נישרי מגשרים ולבחון יחד את הצרכים, האפשרויות והדרך המתאימה לכם.