“אני לא יכול להיות כאן, אני חייב לצאת לסיבוב”. הפיל שעמד במרכז החדר מאז תחילת תהליך הגישור, התחיל לרקוע ולהרעיד את הקירות. עד אז הוא לא הפריע לחגית וג’וני לדבר על איך ייראו חייהם וחיי יובל, עמית ואדם, ילדיהם, במקרה בו יחליטו להיפרד. ג’וני לא רצה להיפרד, הוא אמר את זה בדקה הראשונה של פגישת ההכרות שלי איתם. מאז שעלה לבדו לארץ מאנגליה כדי להתגייס לצה”ל, היא הייתה כל עולמו. חברה, בת זוג, המשפחה היחידה שלו בארץ שהייתה שונה מכל מה שהכיר לפני. היא נתנה לו בית רחוק מהבית שעזב והוא לא יכל לדמיין חיים בלי האישה סביבה בנה את חייו. היא התאהבה בו כי היה שונה מכל הגברים הישראלים שהכירה עד אז. ג’נטלמן אמיתי, צ’רמר, איש שיחה מרתק. היא נתנה לו בית, הוא נתן לה את המקום שתמיד חיפשה ובמשך 15 שנים הם ניסו לשמור על הבועה הזאת מפני העולם שבחוץ. אלא שבשלב מסוים הבועה הזאת התחילה לסגור על חגית. ככל שהיא רצתה לחוות יותר, ללמוד ולהתפתח – כך, לתחושתה, ניסה ג’וני לחסום את פתחי האוורור שלה. הוא ידע לעשות את זה, כדרכו, בצורה נעימה ובמילים משכנעות. הדברים שמשכו את חגית והלהיבו אותה בג’וני הפכו כעת בעיניה למניפולציה שנועדה להגביל אותה ולמנוע ממנה מלהגשים את עצמה. הימים שלה התמלאו בתסכול ובכעס, בעיקר על עצמה, על כך שהיא נופלת שוב ושוב ל”טרור הרגשי”, כפי שהיא קראה ליכולת של ג’וני ללחוץ לה על כל הנקודות שמפעילות אותה. בלילות עטפו אותה רגשות אשם על עצם המחשבה להיפרד מהאיש שעבורה החליט להתנתק ממולדתו ולהשתקע בארץ בה ידע שתמיד ירגיש זר.  

עד שיום אחד הרגישה לחץ בחזה אחרי עוד התפרצות זעם על יובל בת ה-9 שלא פינתה את הצלחת שלה. יובל רצה לחדר בדמעות וחגית התיישבה כשהיא מניחה יד על החזה הכואב. מרגישה שהאוויר הולך ואוזל מריאותיה, היא קיבלה את ההחלטה. בערב כבר דיברה עם ג’וני. “אני רוצה שנלך לגישור, זה לא יכול להימשך ככה”. ג’וני ניסה להבין, לשכנע אחרת, ללחוץ על הנקודות. על אף שידעה שזה יגיע, הרגישה חגית את הנסיגה המתקרבת והמוכרת שלה, אבל הצליחה לעצור אותה בחצי הדרך. “יש דבר שנקרא הסכם שלום בית לחילופין גירושין. קראתי עליו הרבה. מכינים הסכם גירושין למקרה שמתישהו נצטרך אותו ואז מכינים הסכם שלום בית שיגדיר מערכת כללים והסכמות ביננו כדי שנוכל להישאר ביחד”. זה שכנע את ג’וני. הם קבעו פגישת הכרות ואחריה מייד התחילו את תהליך הגישור.

“אני בכלל לא יכול לחשוב על סיטואציה כזאת, אבל בכל מקרה אנחנו נישאר ביחד, אתה תראה”, ג’וני ענה לי כששאלתי אותם איך הם רוצים לחלק את הזמן עם הילדים. אחת לכמה דקות הוא חזר על המשפט הזה. מפעם לפעם שלח יד ואחז בידה של חגית שלא ניסתה להדוף אותו ואמר לה שהוא אוהב אותה. שפת הגוף שלה שידרה רתיעה מהמחוות האלה אבל מפיה יצאה חצי לחישה, “גם אני”.