גירושין כאבלות: למה פרידה מרגישה כמו אובדן, ואיך עוברים את זה נכון | עם ד"ר אתי אבלין
פרק חשוב ועמוק על הקשר שבין גירושין, שכול, אבלות ואובדן, ועל הדרך הנכונה יותר ללוות פרידה בלי להיגרר למלחמה מיותרת.
גירושין נתפסים לרוב כאירוע משפטי או כשלב מעבר בחיים. בפועל, עבור רבים מהאנשים העוברים את התהליך, מדובר באחד המשברים הרגשיים העמוקים ביותר שהם חווים. למרות זאת, בניגוד לאובדן של אדם שנפטר, גירושין אינם זוכים למעמד חברתי ברור של אבל, אינם מלווים בטקסים מסודרים, ואינם מקבלים הכרה מספקת מהסביבה. הפער הזה בין עוצמת החוויה הפנימית לבין האופן שבו היא נתפסת כלפי חוץ, הוא אחד הגורמים המרכזיים לקושי בהתמודדות עם תהליך הגירושין.
במהלך הפרק מתואר באופן חד וברור כי גירושין אינם רק סיום של מערכת יחסים, אלא תהליך של אבל מורכב. מדובר באובדן כפול: אובדן האדם שמולו חיינו, גם אם הקשר היה מורכב או קשה, ואובדן של החיים כפי שדמיינו אותם — הזוגיות, המשפחה, העתיד שתוכנן ולא יתממש.
הייחודיות של האובדן הזה היא בכך שהוא אינו חד-משמעי. האדם שמולנו אינו נעלם, אלא ממשיך להתקיים, לעיתים אף כחלק בלתי נפרד מהחיים כהורה לילדים. מצב זה יוצר מורכבות רגשית יוצאת דופן: מצד אחד, יש רצון להתרחק ולהיפרד; מצד שני, קיימת המשכיות הכרחית של הקשר. המתח הזה מקשה על סגירת התהליך הרגשית, ולעיתים אף מעכב אותה לאורך זמן.
שאלות ותשובות על הקשר בין אבלות לגירושין
כן. גירושין כוללים מאפיינים ברורים של תהליך אבל: אובדן של מערכת יחסים, אובדן של זהות זוגית ואובדן של עתיד משותף שתוכנן ולא יתממש.
הייחודיות בגירושין היא שהאובדן אינו מוחלט — בן הזוג ממשיך להיות נוכח, במיוחד כאשר יש ילדים משותפים. מצב זה יוצר מורכבות רגשית עמוקה יותר, משום שאין “סגירה” מלאה של הקשר.
רבים נכנסים לתהליך מתוך הבנה רציונלית שהפרידה נכונה עבורם, אך החוויה בפועל שונה.
הקושי נובע מכך שהגירושין אינם רק החלטה — אלא פירוק של מערכת חיים שלמה.
בנוסף, התגובה היא לא רק רגשית אלא גם גופנית, ולכן התחושות עשויות להיות עוצמתיות ולא פרופורציונליות למה שנראה מבחוץ.
בניגוד לאובדן של אדם שנפטר, גירושין אינם מלווים בהכרה חברתית מסודרת.
אין טקסים, אין שפה ברורה של אבל, ולעיתים יש ציפייה “להמשיך הלאה” במהירות.
הפער הזה יוצר תחושה של בדידות — כאילו החוויה אינה לגיטימית או מובנת, למרות שהיא עמוקה מאוד.
כן. אלו תגובות טבעיות לתהליך של פירוק.
כאשר אדם יוצא ממערכת זוגית ארוכת שנים, הוא מאבד לא רק את הקשר אלא גם את המסגרת, השגרה והזהות.
התחושות של פחד, חוסר קרקע או בלבול אינן סימן לבעיה — אלא חלק מהמעבר.
לא בהכרח. במקרים רבים מדובר במשבר טבעי והכרחי.
המשבר מאפשר עיבוד של השינוי ומעבר הדרגתי למציאות חדשה.
ניסיון “לעקוף” את המשבר או לדכא אותו עלול דווקא להאריך את התהליך וליצור קושי מתמשך.
כאשר רגשות אינם מקבלים מקום, הם אינם נעלמים — אלא מתבטאים בדרכים אחרות, כגון התנגדות, קונפליקט או קושי להגיע להסכמות.
הכרה ברגשות ועיבוד שלהם מאפשרים תהליך מדויק יותר, יציב יותר ופחות קונפליקטואלי.
כאשר הממד הרגשי אינו מטופל, הוא נכנס לתוך התהליך הפרקטי.
לדוגמה, התנגדות להסכמות אינה תמיד נובעת משיקול משפטי או כלכלי, אלא מצורך רגשי שלא קיבל מענה.
לכן, התייחסות רק להיבטים טכניים אינה מספיקה לניהול תהליך אפקטיבי.
לא. הפגיעה בילדים אינה נובעת מעצם הגירושין, אלא מהאופן שבו הם מתנהלים.
כאשר התהליך כולל קונפליקט גבוה, חוסר יציבות ותקשורת פוגענית — הילדים נפגעים.
לעומת זאת, כאשר ההורים מצליחים לנהל את התהליך מתוך אחריות ושיתוף פעולה, הילדים יכולים להסתגל למצב החדש בצורה טובה יותר.
גירושין אינם רגע אחד של החלטה, אלא תהליך הכולל שלבים: הבשלה, פירוק, משבר ובנייה מחדש.
הבנה זו מאפשרת סבלנות, הפחתת לחץ וציפיות ריאליות יותר לגבי הקצב והמורכבות של התהליך.
כן, אך לא באופן מיידי.
המעבר למציאות חדשה דורש זמן, עיבוד והסתגלות.
כאשר התהליך מתבצע מתוך מודעות, הבנה וקבלה של המורכבות — ניתן להגיע ליציבות ואף לבנות חיים מדויקים יותר עבור כל אחד מהצדדים.
תמלול ערוך – “משהו עם גישור” עם ד”ר אתי אבלין
ברוכים הבאים לפרק נוסף של “משהו עם גישור”.
הרבה פעמים בפודקאסט הזה אנחנו מדברים על העוולות, על הכאב, על התחושה שיש למי שעובר גירושין כאילו מישהו יקר לו מת. אנחנו מדברים הרבה על ההתמודדות, על המשבר, על פירוק החיים כפי שהכרנו אותם. ואני רוצה לומר בכנות שהרבה מאוד מהשיח הזה, ומההבנה שלי את עולם האבל והאובדן בתוך גירושין, למדתי מהאורחת שלנו היום.
זו אישה מאוד משמעותית עבורי, גם באופן אישי וגם בעשייה המקצועית שלי. במשך שנים אני מתייעץ איתה, משתף, שואל, ולומד ממנה המון. ולכן אני מאוד שמח, וגם מתרגש, לארח כאן את ד”ר אתי אבלין, מומחית בשכול ובאבלות.
אתי, תודה שאת כאן.
אתי פותחת ואומרת דבר יסודי מאוד: כאשר אדם מאבד מישהו שמת, החברה יודעת מה לעשות. יש טקס, יש לוויה, יש קבורה, יש שבעה, יש שפה. אבל בגירושין אין כמעט כלום מזה. ובדיוק לכן מדובר לא פעם באבל כפול.
מצד אחד, יש אובדן של האדם שהיה חלק מחיי. גם אם היה לי קשה איתו, גם אם חיכיתי להיפרד, עדיין יש פה אובדן. מצד שני, יש אובדן של מה שפינטזתי שיהיה לי. של הנישואים שקיוויתי להם, של המשפחה שרציתי, של החיים שתכננתי לעצמי. והאובדן הזה כמעט לא מקבל הכרה.
במקום שיגידו לאדם “אתה עובר אבל”, הרבה פעמים אומרים לו “יופי שנגמר”, “טוב שסיימת”, “קדימה, תמשיך הלאה”. אבל בפנים יש כאב, חיות, בלבול, זעקה, רגשות שלא קיבלו מקום.
מכאן אנחנו מדברים על כך שבגירושין יש לא פעם זעקה כלואה. כמו אדם שקיבל בשורה איומה ורוצה לצעוק, אבל לא מרשה לעצמו, או שהסביבה לא מאפשרת לו. אין מקום לצעקה הזאת, אין לה טקס, אין לה שפה, ואז היא נשארת סגורה בפנים – ונכנסת ישר לתוך התהליך.
אתי נותנת לזה שם חשוב: אובדן ללא הכרה. האדם חווה פירוק והתפרקות, אבל מבחוץ אין לזה תוקף. הסביבה לא רואה אבל, אלא רק פרידה. ומכאן מתחילה אחת הבעיות הגדולות: במקום לעצור ולתת מקום לרגש, עוברים ישר לפרקטיקה.
זכויות, טפסים, כסף, חלוקה, הסכם.
אבל האדם עצמו עדיין באמצע סערה.
אתי מסבירה שכשלא נותנים מקום לחלק הרגשי, הסכנה היא שהרגשות יוצאים דרך המאבק. לא באמת רבים רק על כסף. רבים על בושה, על כאב, על השפלה, על פחד, על אכזבה. כל מה שלא קיבל שפה, יוצא דרך המלחמה.
מכאן אנחנו עוברים לשאלה חשובה: איך בכלל עוברים תהליך של אבלות בתוך גירושין.
אתי מציעה קודם כול לשיים את החוויה. לקרוא לה בשם. לומר לאדם: אתה עובר תהליך של אובדן. אתה עובר אבל. אתה לא חלש, אתה לא מגזים, ואתה לא “לא מתקדם”. אתה בתוך תהליך רגשי עמוק שצריך מקום.
ברגע שיש שם לחוויה, יש מעט שקט. מישהו רואה אותי. מישהו מבין מה קורה לי. והדבר הזה, למרות הפשטות שלו, הוא בעל כוח עצום.
אחר כך דיברנו על ההבחנה החשובה בין השלמה לקבלה. אתי מסבירה שהיא פחות מתחברת למילה “השלמה”, כי יש בה משהו פסיבי מדי. לעומת זאת, קבלה היא עמדה פעילה. זה מה שקרה כרגע, זו המציאות, ומה אני עושה עכשיו מתוך זה.
הקבלה מחזירה לאדם תחושת סוכנות. היא לא משנה את מה שקרה, אבל היא כן מאפשרת להתחיל לנוע.
מכאן עברנו לדבר על טקסי פרידה. הרבה פעמים אנשים באים מוכנים להסכם, עם כל הסעיפים, המספרים והחלוקות. לכאורה הכול יעיל, בוגר ומסודר. אבל בפועל חסר שם משהו עמוק: הפרידה עצמה.
דיברנו על כך שגם אם יש הסכם טוב, חשוב מאוד שיהיה גם איזשהו טקס. לאו דווקא טקס רשמי, אלא פעולה שמסמנת: משהו הסתיים. משהו היה. ועכשיו אנחנו נפרדים ממנו.
בלי הדבר הזה, לפעמים יש פרידה בלי פרידה. המסמך נחתם, אבל בפנים הכול נשאר פתוח.
אתי מדגישה שגם שנים אחרי אירוע כזה, אם לא ניתן לו מקום, הוא עלול להמשיך לחיות בתוך הגוף, בתוך הזיכרון, בתוך מערכות היחסים הבאות.
משם עברנו לדבר על ילדים. וגם כאן עלתה נקודה חשובה מאוד: ילדים לא נפגעים בהכרח מהגירושין עצמם. הם נפגעים מהדרך שבה ההורים מתגרשים.
אם התהליך מדמם, אם יש הכפשות, אם יש צעקות, אם יש אי ודאות, אם הילד צריך לנחש מי צודק או למי להאמין, זו כבר טראומה. אבל אם ההורים מסבירים, מחזיקים, משדרים ביטחון וממשיכים להיות הורים גם כשהם מפסיקים להיות בני זוג – הילד יכול להסתגל.
ודיברנו גם על זה שהנזק של גירושין קשים אינו רק בהווה. הוא לא נשאר בילדות. ילד שגדל בתוך תפיסה שפרידה היא מלחמה עקובה מדם, ייקח את זה איתו גם לבגרות. לזוגיות, לאמון, לאופן שבו יגיב בעצמו למשברים ולפרידות.
אחד החלקים הכי חשובים בפרק הוא החלק המעשי, שבו אתי מציעה כלים פשוטים ועמוקים כאחד להתמודדות.
הדבר הראשון הוא קבלה. לומר לעצמי: זה מה שקורה עכשיו. יש משבר. יש כאב. אני לא מדלג עליו.
הדבר השני הוא נשימה. נשימה עמוקה, מכוונת, סדורה, שאומרת למערכת העצבים: אני לא במלחמה על החיים שלי. אני כרגע במקום בטוח יחסית, ואני יכול לווסת את עצמי.
הדבר השלישי הוא הליכה. הליכה עוזרת לגוף ולמוח לנוע, לווסת, לעבד.
הדבר הרביעי הוא כתיבה. פשוט לכתוב. עשר דקות ביום. להוציא את מה שיושב בפנים על הדף.
הדבר החמישי הוא שיחות מיטיבות. לא שיחות שמלהיטות את הכעס, אלא שיחות עם אנשים שמחזיקים אותנו בטוב, ברוך, באנושיות.
הדבר השישי הוא נדיבות לאחר. אפילו מחווה קטנה, יחס אנושי, אמירת שלום. הדברים הקטנים האלה משנים מצב פנימי.
והדבר השביעי, אולי החשוב מכולם, הוא נדיבות לעצמי. לשאול כל יום: מה עשיתי היום כדי למלא את הדלי שלי. כוס קפה טובה, שמש, אוויר, רגע של שקט, טיפול, תנועה, נשימה. משהו אחד טוב עבור עצמי.
אתי מסבירה שכאשר הדלי הרגשי שלנו ריק, הכול הופך קשה יותר. וכשהוא מעט מתמלא, אנחנו מגיבים אחרת, מדברים אחרת, וגם התהליך כולו משתנה.
לסיום, חזרנו אל המסר המרכזי של הפרק: גירושין הם לא רק הליך טכני. הם תהליך של אובדן. וכמו כל אובדן, הם צריכים הכרה, חמלה, זמן, שפה, וטיפול נכון.
אם נלמד להתייחס לגירושין כמו למשבר אנושי עמוק, ולא רק כמו לבעיה שצריך לפתור, נוכל לצמצם דרמטית את רמת ההרס. לעצמנו, לילדים, ולהמשך החיים.
תודה רבה לד”ר אתי אבלין על שיחה חשובה, עמוקה ומאירת עיניים.
ותודה לכם על ההאזנה.