הניסיון שלי לימד אותי שאם הוא צריך להתגלות – הוא יתגלה בזמן הנכון בתוך התהליך. גם אם אני יודע שהסוד הזה הוא אותו פקק שצריך לחלץ כדי להתקדם הלאה ולדבר על פתרונות פרקטיים לחיים שאחרי הפרידה, אני אתן לבני הזוג להגיע אליו בזמן שלהם ובדרך שלהם. מה הפקק של יואב וקרן שישבו עכשיו מולי? מה הסוד שתוקע אותו? הפגישה הראשונה הגיעה לישורת האחרונה ולא הצלחנו לדבר כמעט על שום נושא שרלוונטי להסכם. “אנחנו יוצאים במצב יותר גרוע ממה שנכנסנו, לא התקדמנו בכלל”, אמרה קרן בזמן שיואב יצא להירגע בחוץ לפני שאני נפרד מהם. “את לא יודעת כמה התקדמתם”, עניתי, “אבל אני מבין את ההרגשה שלך כי באמת לא הגענו לשום הסכמה בנושאים שעל הפרק. לפעמים כדי לדבר על העתיד צריך לתת מקום לכאב מהעבר לצאת. יואב עוד לא שם, אבל מה שקרה היום יעזור לו מאוד להגיע לשם. כל הכבוד לך על זה שנתת לו את המקום הזה לפרוק את הכאב, אני יודע שזה לא היה לך קל, אבל זה הדבר החכם לעשות כדי שתוכלו להתקדם. כל ניסיון להאיץ בתהליך הזה רק יעכב אתכם”. היא שתקה, היה נדמה לי שהבינה שדרך ארוכה לפניהם ואי אפשר יהיה לעבור אותה בריצה בזמן שצד אחד מתקשה עדיין ללכת. קבענו להיפגש שוב בעוד שבוע.

לפגישה הבאה הם הגיעו יחד, “זה ממש מבוך למצוא את הקליניקה”, אמר יואב וחייך. זה החיוך הראשון שלו שראיתי מאז שנפגשנו בפעם הראשונה לפגישת הכרות לפני יותר מחודש. שפת הגוף שלו הייתה שונה, פחות דרוכה. נראה שגם קרן זיהתה את זה ורצתה לנצל את החלון שנפתח פתאום ואולי תכף ייסגר, כדי להתקדם: “אני מבקשת שנסגור קודם כל את זמני השהייה. חצי-חצי נראה לי הכי טוב לכולם”. “איך אתה רואה את זה?”, שאלתי את יואב. “אני גם חושב שזה הדבר הכי נכון, אבל בכנות קשה לי לדמיין את זה. קשה לי לחשוב על מצב כזה בו אני חוזר הביתה מהעבודה ולא יכול לנשום את הילדים שלי ולבלות איתם בערב ולהשכיב אותם לישון. פשוט לא יכול”. קרן המשיכה במאמציה לא להביט לכיוון יואב ואמרה כשמבטה מופנה אליי: “זה מה שהולך לקרות. לא יהיו פשרות בנושא הזה. גם אני לא מוכנה לראות את הילדים פחות מחצי מהזמן. אין טעם לבזבז זמן על הדיון הזה ובטח שלא על זה שאתה נאחז במשהו שלא יכול להשתנות. בבקשה בוא נתקדם. המצב הזה רע לכולנו”.

עוד לפני שסיימה את המשפט, שפת הגוף של יואב נדרכה שוב. היה ברור ששלב הנינוחות היחסית בה התחילה הפגישה הסתיים ואת החדר מילאה שוב האנרגיה הקשה מהפגישה הקודמת. הוא התפרץ: “את פירקת את המשפחה הזאת, את הבאת את החרא הזה עלינו, אז את תתפשרי. אני לא רוצה חצי-חצי ולא 60-40 ולא 80-20, אני רוצה שלילדים שלנו יהיו אבא ואמא שחיים באותו הבית. את מסוגלת להבין את זה או שאת כבר במקום אחר וכלום לא מעניין אותך? אני שמח שיש לך כבר תסריט שלם בראש ויש לך את הדירה שלך את החיים החדשים שלך ואת הימים הפנויים שלך ואת היציאות שלך. אני יודע שאת חושבת שבתסריט הזה אנחנו נהיה חברים טובים, אבל אני בחיים לא אהיה חבר שלך. אני אעשה מה שצריך בשביל הילדים, אבל לא מגיע לך שום דבר יותר מזה”.    

“למה אתה בטוח שאני זאת שיוצאת מהדירה?”, ענתה. יואב הניח את כפות הידיים על פניו, כמסרב להאמין, והתחיל למלמל “אין לך בושה. פשוט אין לך בושה. את החלטת להרוס לי את החיים”. המבט שלי נדד הלוך וחזור ביניהם בזמן שאת החדר מילאה שתיקה כשהם הלכו והתכנסו בתוך עצמם. גם אני שתקתי, רציתי לתת להם אפשרות לשמוע את המחשבות של עצמם ולנסח בעצמם את ההמשך. הרגשתי שזו נקודה קריטית וכל התערבות שלי עלולה לקחת אותם למקום שנח לי, אבל לא בהכרח טוב להם. אלה הרגעים בגישור בהם אני נזכר במשפט החכם “אף אחד עוד לא הצטער על משפט שלא אמר”. אני יודע שהם מחכים שאעשה משהו, שאגיד את המשפט או אשאל את השאלה שתעזור להם לצאת מהמקלט שנכנסו אליו. אני גם יודע מתוך הניסיון שלי שאם אעשה את זה, לא אתן להם את האפשרות להרגיש שיש להם את הכח לצאת לבד מהסיטואציות האלה, כח שהם צריכים להכיר בקיומו כי הוא יהיה השביל הכי נכון עבורם בתהליך שהם עוברים. “אני מספר לו עכשיו הכל” אמר יואב והסב את ראשו לכיוונה של קרן, כדי לקבל את האישור שלה. “ספר לו”, ענתה קרן, מנסה לשדר שכל זה לא מזיז לה, על אף שרגליה זזו באי נוחות בולטת.

“קרן גילתה שהיא לסבית. כלומר, היא גילתה את זה מזמן, עוד לפני שיותם נולד, אבל רק עכשיו גילתה לי. יותר נכון אולצה לגלות כי ראיתי התכתבויות שלה שלא השאירו מקום לספק. יש לה בת זוג. היא היתה עם נשים אחרות כל הזמן הזה. היא היתה עם נשים תוך כדי ההריונות ומייד אחרי הלידות ולפני שנסענו לחופשות משפחתיות וכשחזרנו מהחופשות. היא היתה עם נשים וחזרה לישון איתי באותה המיטה כל לילה. וכלום. לא ידעתי כלום. היא לא חשבה להגיד לי כלום. הכל היה שקר. הכל! כל החיים שלנו היו שקר אחד גדול. ועכשיו היא רוצה חצי-חצי עם הילדים ולהישאר בדירה ושנהיה חברים ושנרכב ביחד על חדי קרן לעבר השקיעה, אני, הילדים, היא והחברה שלה”. יואב החל להשתנק, הבכי שניסה לדחוס פנימה התפרץ בבת אחת. הוא הסתכל על קרן ובקול שבור הטיח בה: “והכי גרוע בכל זה הוא שאני עדיין אוהב אותך”.

רקיעות הרגל הלא רצוניות של קרן הפכו לרעידות, פניה שידרו מבוכה, היה ברור שהיא מעדיפה שתיפער האדמה ותחלץ אותה מהחדר הזה ומהלבה של האמת שהתפרצה בו ברגע אחד, רגע שניסתה להימנע ממנו בכל דרך. יואב חזר לכסות את פניו בכפות הידיים. שוב שקט עטף את החדר. זו לא היתה השתיקה המעיקה שמילאה אותו קודם, זה היה שקט שיצרו שני אנשים שהשילו מעליהם משקל של טון מהכתפיים וצריכים רגע להתרגל להיעדרו. “הפקק חולץ”, חשבתי ביני לבין עצמי. זה רגע שראוי לשהות בו, זה רגע מפתח בתהליך,  ומשם הדרך לשיחה על העתיד נפתחה. נכון שגם היא היה מלאה במכשולים, אבל כל עוד הם פוסעים עליה, אפשר לבנות פה הסכמות שיתחילו לפזר את הערפל שנמצא בעתיד בו כל מה שהכירו עד עכשיו הולך להשתנות.

“אפשר לדבר כמה דקות בארבע עיניים?”, הפתיעה קרן. “בטח”, עניתי, אדבר עם כל אחד מכם בנפרד ואז נתכנס שוב ונמשיך. יואב שלף את קופסת הסיגריות מהתיק ויצא. ברגע שנסגרה הדלת פגשתי לראשונה קרן אחרת. פגיעה, מלאה ברגש, מחוברת לעצמה. “כל כך כואב לי. יואב אבא כל כך טוב והיה בן זוג מדהים. אני לא רציתי לפגוע בו ככה. בנינו ביחד ממשפחה שהייתי יכולה רק לחלום עליה. כל כך פחדתי שאם אספר לו זה יפרק את הדבר הזה שהיה העוגן שלי בחיים. ידעתי שבסוף לא תהיה ברירה, ידעתי שלא אוכל לא להיות מי שאני, אבל משכתי עוד שנה ועוד שנה, והילדים נולדו והכל עבד, ואמרתי לעצמי אחרי החג הזה אני מספרת לו, ולא מצאתי את הכח, ואחרי החופשה הבאה אני עושה את זה, ולא הצלחתי. ועכשיו זה יצא בצורה הכי גרועה שיש ואני אוכלת את עצמי על זה. אני לא יודעת כמה זמן כבר לא הצלחתי לישון לילה מלא. אני רק רוצה שיהיה לו טוב, שיהיה לנו טוב. אני לא מצליחה אפילו להסתכל עליו, המבט שלו מלא בכל כך הרבה כאב ואכזבה, אני לא יכולה לעמוד בזה”.

“תודה ששיתפת אותי, אלה דברים מאוד חשובים”, אמרתי. “אני יכול להגיד לך משהו בכנות?”. היא הנהנה. “כשיואב כאן את משדרת פרקטיות קרה. אני מבין למה את עושה את זה ויודע שאת עושה את זה כדי לשמור על עצמך וזה לגיטימי ואנושי, אבל את הכנות הזאת ואת הפגיעות ואת הקושי שהראית לי עכשיו – הוא חייב לראות. מבחינתו את פירקת את הבית, הוא מיוסר מכאב ובחרדה עצומה מהעתיד ואת מדלגת מעל כל האירוע הזה בקלילות, כאילו זה לא נוגע לך. תראי לו שקשה לך, כי באמת קשה לך, תהיי אותנטית. אני רואה ומרגיש כמה קשה לך. תני לו להרגיש את זה גם, תני לו להרגיש שהוא לא לבד בזה. זה יקל עליו, זה יקרב אותו, זה גם יקל עלייך. אל תחששי מזה”. “תודה”, היא אמרה, “אני אעשה את זה”.

יואב נכנס לחדר והתיישב. “לא פשוט”, אמר והגניב חיוך. “מאוד לא פשוט”, עניתי, “אבל אתה עושה את זה בצורה מעוררת הערכה. עצם זה שאתה יושב פה ולא מוותר על הכנות שלך ועושה את זה בדרך שלך ולא מחפש רק להגיע להסכמות וללכת כי קשה – מגיעות לך המון מחמאות על זה. ויהיה בסדר, אני יודע שיהיה בסדר, כי מי שעושה את זה נכון כמוך, בסוף יגיע למקום טוב”. יואב ישב זקוף, אולי בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותו, ואמר: “אני יודע שאנשים שמתגרשים מאוד חרדים לגבי העתיד ואיך הוא ייראה, כי הוא מלא באי ודאות ובהמון שאלות לא פתורות. אני יודע שכאן נענה על כל השאלות האלה. אבל במקרה שלי גם העבר עבר טלטלה. כל מה שחשבתי, כל מה שהרגשתי, כל מה שבנינו ביחד – הכל התערער בגלל השקר הזה”. זאת היתה תובנה חדה, מדויקת וחשובה. “אתה צודק ואני ממש שמח בשבילך שהוצאת הכל, כולל את הסוד הזה, כי זה משא שאי אפשר לסחוב לאורך זמן. אתם בניתם הרבה דברים ביחד ששום דבר לא יוכל לקחת, ובראש ובראשונה הבאתם שני ילדים ביחד לעולם וברור לגמרי ששניכם מאוד אוהבים אותם ומוכנים לעשות בשבילם הכל. אין לנו דרך לשנות את מה שקרה, אז אם אתה מרגיש מוכן ובשל – בוא נשפיע על הזמן היחיד שיש לנו השפעה עליו – על העתיד. שלך ושל הילדים. בוא נתחיל תהליך שאני מבטיח שאם תתמסר לו תביא את עצמך ואותם לנקודה הרבה יותר טובה. מגיע לך שיהיה לך טוב, ולמרות שעכשיו קשה לראות את זה, זה לגמרי אפשרי”. “אני מוכן”, אמר.

כשחזרה קרן לחדר היא ביקשה את רשות הדיבור. “אני מצטערת יואב. אני יודעת שעשיתי את הדברים הכי עקום שיש ואני יודעת שהכאבתי לך. אין לך מושג כמה אני מתייסרת על הדבר הזה, אבל חשוב לי שתדע שני דברים: אני תמיד אהבתי אותך ואני עדיין אוהבת, כל מה שעשינו ביחד היה אמיתי ובא מתוך המקום הזה. ודבר שני, אני בקושי מאוד גדול שנובע גם מהבושה הגדולה שאני מרגישה על מה שעשיתי וגם מפחד משתק מהעתיד, אבל אני יודעת שאם נעשה את זה ביחד לשנינו יהיה יותר טוב ואם לנו יהיה טוב – לילדים יהיה טוב. אני יודעת שעכשיו קשה לך לראות את זה, אבל אנחנו שותפים הכי טובים שיש, תמיד היינו ואני מאמינה שגם נהיה אחרי הפרידה”. הסתכלתי על יואב, הוא נראה כמו אדם שהלך שעות במדבר הצחיח וגילה פתאום מקור מים שירווה את צמאונו. ניכר שחיכה הרבה זמן למילים האלה שחילצו את אותו הפקק ופתחו את הדרך לדיאלוג שסבב כולו סביב השאלה – איך אנחנו בונים ביחד שותפות שתהפוך את החיים של כל אחד מאיתנו ושל הילדים ליותר טובים. גם בנקודות של מחלוקת שהיה נראה שהדברים תקועים, הם הלכו הביתה בסיום הפגישה, חשבו על הדברים וחזרו לפגישה הבאה עם פתרונות יצירתיים.

משהו כמו חודש וחצי אחרי קיבלתי וואטסאפ בקבוצה המשותפת שפתחתי איתם בתחילת התהליך: “יצאנו כרגע מבית הדין הרבני. ההסכם אושר. תודה על הליווי הרגיש, על הסבלנות וההכלה”. לתמונה צורף סלפי של שניהם מחובקים ומחויכים. “זה הכל אתם. תהיו גאים בעצמכם. אני בטוח שכשהילדים שלכם יבינו לעומק איך ניהלתם את המשבר הזה הם יהיו גאים בכם כל החיים. ועכשיו לכו לעבוד בלעשות לעצמכם טוב”.

דניאל הרוש הוא מגשר בכיר בנישרי מגשרים

*הסיפורים בבלוג זה מבוססים על תהליכי גישור אמיתיים שהגיעו אלינו למשרד. שמות בני הזוג וכל פרט מזהה אחר שונו על מנת למנוע פגיעה בחיסיון התהליך ובפרטיות בני הזוג