תמלול ערוך

נדב: שלום אבישר, וברוכים הבאים לפרק נוסף בסדרת “פירוק והרכבה” של הפודקאסט “משהו עם גישור”. אז תסביר לנו, למה פירוק והרכבה?

אבישר: מהרעיון הבסיסי שמשפחה, כשם שהיא מתפרקת, כך ניתן להרכיב אותה מחדש. באינספור צורות.

נדב: למה אתה אומר שמשפחה מתפרקת?

אבישר: אולי לא המשפחה שמתפרקת. המבנה הישן שהכרנו מדורות לפנינו, שאבא ואמא וילדים חיים במשותף, לא בהכרח באושר. ויש פה שינוי שממש מתהווה לנגד עינינו בעשורים האחרונים. מהמקום שאליו הגעתי, שבע שנות גירושין ושני ילדים מתבגרים במשמורת משותפת, כל מה שהרגיש לי כשינוי מאיים לפני עשור הפך להיות מציאות החיים שלי. ומוכרח להודות שהחיים טובים.

נדב: זה תהליך ארוך וקשה מאוד, אבל הגעת למקום טוב. בלב הרעיון לייצר את הפודקאסט הזה עומד הרעיון שיש הרבה מקום לאופטימיות, ששינוי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ושאם מאמצים אותו אפשר להגיע למקומות מופלאים. אבל איך? איך אדם שעכשיו נמצא בתהום יכול בכלל להגיע למקום הזה?

אבישר: זה אכן תהליך, לא קורה ביום אחד. וקלישאות הן קלישאות בגלל שזה תרחישים שחוזרים על עצמם. לא משנה כמה גרוע יכול להיות יום נתון, למחרת השמש שוב זורחת. לחיים תמיד יש הזדמנות לשינוי.

נדב: אני מחובר לזה. פעם אמר לי מישהו בחדר גישור: בתקופה הזאת כל הקלישאות נכונות. ועדיין, אדם שקיבל את ההודעה, שהעולם שלו הזדעזע, שהביא פרנסה, היה בסדר, לא הכה, לא הימר, ופתאום אומרים לו שהכללים השתנו. הכל נופל.

אבישר: אני זוכר שהאינסטינקט הראשוני שלי היה להשתחרר ממה שהגיע מהדור שלפני, שאנשים לא התגרשו. וחשבתי: איך היא עושה את זה? בסוף הבנתי שאי אפשר להילחם בתהליך, אי אפשר לעצור אותו. ואני חושב שבהרבה מקרים אנשים מגיעים לגירושין אחרי שכבר ניסו, כבר שוחחו, כבר פנו לעזרה מקצועית. ונשארה שאלה: מה עדיף, לתת לדבר לשנות צורה, או להיאחז בכל מחיר? ובעידן המודרני, להיאחז בכל מחיר לא מוכיח את עצמו.

נדב: נכון. אבל עדיין, יש את הצד היוזם ויש את הצד המקבל. הצד היוזם כבר שנה שנתיים התבשל, עבר תהליכי אבל. ופתאום הצד השני צריך לרוץ ולהדביק פער.

אבישר: נכון. ויש בצד הנעזב אפילו משהו מסוים: הוא לא צריך להתמודד עם שיקולי מצפון, הוא מרגיש שמשהו נכפה עליו. זה מחזיק כשנשארים מלמעלה. אבל ברגע שהוא יבוא עם זה לצד השני, מהר מאוד יגלה שהצד השני רואה את זה אחרת. ואז הדברים מקצינים, וזה בדיוק מה שרצינו למנוע.

נדב: אז מה קרה בסיפור שלך? אנשים פונים אליך כאחד שהתגרש בטוב, מנהל מערכת יחסים טובה עם אמא של הילדים. אבל היית במקום אחר לגמרי. מה קרה שם?

אבישר: אכן, להיות נעזב ולהשלים פערים ותהליכים במהירות, זו סיטואציה קשה. ואני, אותה נקודה אילצה אותי לשאול את עצמי: מה יכולתי לעשות אחרת? ובעיקר, מה אני עושה עכשיו? המציאות משתנה, הודיעו לי שמה שהיה לא יהיה יותר. צריך לעכל את הבשורה, לדאוג להווה, ובאיזה מקום גם להסתכל קדימה. ושם גיליתי את ההורות כעוגן. מהמקום שבו הייתי, כבר ידעתי שקריירה יכולה להביא לכאן או לשם, אבל זה לא החיים. זוגיות, יכלת להשפיע המון, אבל כשלא עובד לא עובד. ודווקא ההורות, שם עדיין יש לי זמן. שם אני יכול לבנות, לתקן, לשנות. זו הייתה התובנה הראשונה. ואז היה לי ברור שאני שואף למשמורת משותפת. שגם אם לא הצלחתי בניסוי, זה לא אומר שאני מוותר על האבהות שלי.

נדב: שמת את הילדים במרכז. ראש הפסגה הוא שאני הולך להיות האבא הכי טוב שיש.

אבישר: חד משמעית. כל מה שרציתי כשהילדים נולדו קיבל פי כמה תוקף בנקודה הזאת. גם גירושין בתחילת שנות הארבעים, כל הקלישאות נכונות. ומשבר הוא הזדמנות.

נדב: והילדים הם ההזדמנות שדרכם הגעת לפריחה. נתת להם והם נתנו לך. מה זה הרגיש?

אבישר: גיליתי שצריך להסתכל על אמא של הילדים שלי כאדם חיובי, כאדם טוב. מגיע לה שהחיים שלה יהיו טובים. לי, בתור אבא, יש אינטרס מובהק שהחיים שלה יהיו טובים, כי אם היא תהיה מאושרת, סיכויים טובים שהילדים שלי יהיו מאושרים. וכנ”ל גבי, אני צריך למצוא את האושר שלי. זה לא סוויץ’. מתרגלים לחשוב על עצמנו כיחידה אחת, ופתאום זה מתפרק. אבל יש משהו מאוד בהיר בנקודה הזאת: מה חשוב, מה אני רוצה שיקרה.

נדב: אמרת שהתייעצת עם כל מי שהיה מוכן להקשיב. ומה מצאת?

אבישר: גיליתי שיש יועצי מלחמה, שמסתכלים על גירושין כזירה עם מנצח ומפסיד. ויש אנשים שמצליחים לראות את זה ממעוף הציפור, ולהבין שמתחולל פה שינוי שלא חייב להיות מלחמתי. כי לא משנה כמה הייתי כועס, לא מדובר פה באויב. מדובר פה באם ילדיי.

נדב: ובאמת אחד הדברים הקשים שאני פוגש הוא שגברים לא תרגלו לדבר. הגבר מדבר עם אשתו, ובמשבר הכי גדול שלו, כשהיא כבר לא שם, אין לו עם מי. ואז מגיעים אנשים שרוצים לתפעל את הבלבול שלו.

אבישר: נכון. ולכן מה שמצאתי מועיל הוא אנשים שפשוט נותנים לך לדבר. ככל שאנחנו יותר מדברים, אנחנו שומעים את עצמנו. ואפשר רק לשאול: זה הגיוני? זה לא הגיוני?

נדב: ובתוך הבלגן, ניסית לדמיין לאן אתה רוצה שהחיים יגיעו?

אבישר: כן. בתחילת ימי הגירושין התחלתי לכתוב יומן. כשרגשות קשים ואפלים השתלטו, גיליתי שאחרי שניים שלושה עמודים יש שחרור. ואז גם התחלתי לצייר חזון: שותפות ברמת הלוגיסטיקה, ימים קבועים, סופי שבוע. ואמרתי לעצמי: אם אתחיל לחיות כאילו זה כבר קיים, אני מאיץ את התהליך. וזה הגיע.

נדב: יש בזה משהו שמאוד מרגש אותי, כי אנשים נלחמים תוך כדי שהם צועקים טובת הילד. ואתה בחרת לשים את ההורות כמקפצה שלך. ובאמת, המחקר אומר שהגורם הקובע לאושר הילדים הוא לא גירושין, אלא התקשורת בין ההורים. הילדים שהוריהם התגרשו ונשארו בתקשורת טובה מגיעים גבוה מאוד בכל הפרמטרים.

אבישר: וגם יש פה ממד של תיקון. כי הגירושין מגיעים אחרי תקופה שהמודל בבית לא היה טוב. כשבאים ומתגרשים בטוב, הילדים רואים איך מתמודדים עם משבר גדול בלי להרוג אחד את השני. בלי לוותר על השליטה לגדל אותם. זה שיעור אדיר שנותנים להם.

נדב: ולסיכום, למי שמאזין ונמצא עכשיו בנקודה קשה?

אבישר: גירושין זה דבר קשה. להיות גרוש לעומת זאת, התוצאה יכולה להיות ממש טובה. חמותי לשעבר, סבתא של ילדיי, אמרה משפט שנשאר אצלי: “אשתך זה מונח זמני, אשתך לשעבר זה לכל החיים.” וכמסר אחרון, שמתי את הילדים במרכז, שמתי גם את עצמי במרכז. ואני יכול להסתכל עליי ולהגיד: זה כי פעלתי נכון.

נדב: הפירוק הוא לא הפירוק. הוא לטובת הרכבה מחודשת.

אבישר: בדיוק. תודה רבה.