חצי מיליון ילדים שאף אחד לא שואל אותם: מה באמת עובר על ילדים כשהורים מתגרשים
פרק 24 בפודקאסט "משהו עם גישור"
יש נתון שקשה לעכל: כמעט חצי מיליון ילדים בישראל חיים עם פרידה של הוריהם. לא חוו אותה פעם, חיים בתוכה. ומרוב שזה הפך לחלק מהנוף, הפסקנו לראות כמה מורכבות יש שם.
מיכל פפר, מייסדת עמותת “בין לבין”, הגיעה לזה מהבטן. התגרשה לפני כעשר שנים, עם ילדה בת שנתיים. ומה שלא ציפתה לו היה כמה קשיים מגיעים אחרי. לא ברגע הפרידה, אלא בשנים שאחריה. היא מתארת את התחושה כמו הליכה בחדר חשוך מלא בורות. ולקח לה כמה שנים טובות לפלס לעצמה דרך. ואז החליטה שהיא רוצה לעזור לאחרים לעשות את אותו דבר.
מה הילדים לא מספרים
ילדים לא בוחרים בגירושין. זה נכפה עליהם. ולמרות זאת, הם לרוב הצד הכי שקט בסיפור. שומעים הרבה יותר על ההורים, פחות על מה עובר על הילד בגובה מטר ועשרים.
מיכל מסבירה שיש לגירושין השלכות רגשיות ותפקודיות גם יחד. מצד אחד, ילד שעובר בין שני בתים לומד להתארגן, לחשוב כמה צעדים קדימה, לקחת אחריות. אלה מיומנויות שיש להן ערך. אבל יש גם מחיר רגשי, ואי אפשר להתעלם ממנו.
הדבר הפסיכולוגי העמוק שהיא מציינת הוא זה: אבא ואמא הם לא רק אנשים שהילד אוהב. הם חלק ממי שהוא. כשהורה אומר משהו רע על ההורה השני, הילד לא רק שומע ביקורת על מישהו אחר. הוא חש שמשהו בו עצמו נפגע. מכאן נובעת חוויית “קרועים בין לבין”, שממנה גם קיבלה העמותה את שמה.
הנתונים שאף אחד לא אוהב לשמוע
מיכל לא מתחמקת מהנתונים הקשים. ילדים להורים גרושים מראים, כקבוצה, מתאמים גבוהים להתנהגויות סיכוניות. פי ארבעה וחצי האשמות פליליות לעומת ילדים שהוריהם נשואים. פי אחד וחצי נשירה מבית ספר. פי חמישה כניסה להריון בגיל מוקדם. קשיים בבניית מערכות יחסים בבגרות.
אבל מיד היא מוסיפה את ההסתייגות החשובה: הגירושין לא הם הגורם הקובע. הגורמים הקובעים הם שניים. הראשון הוא רמת הקונפליקט בין ההורים וכמה זמן הוא נמשך. השני הוא מידת הקשר שנשמר בין כל הורה לילד.
ולכן, ילדים שהוריהם התגרשו בהליך של הידברות ושמרו אחר כך על קשר מכבד, בכל הפרמטרים, עפו. בלימודים, במנהיגות, ביחסים, בחברה. הגירושין לא פגעו בהם. ההפך, הם קיבלו מודל של איך מתמודדים עם משבר גדול בלי להרוג אחד את השני. זה שיעור שלא ניתן ללמד בשום דרך אחרת.
מה הקהילה יכולה לעשות
אחת הנקודות המרכזיות של מיכל היא שגירושין הם לא בעיה פרטית. הם עניין קהילתי. ומה שבין לבין מנסה לעשות הוא לשנות את ה-default, שהקהילה תדע איך לתמוך. שהמורה תדע להיות מבוגר משמעותי ברגע הנכון. שהדוד והדודה ידעו מה ביכולתם לעשות. שסבא וסבתא יבינו כמה חשוב שלא יקחו צד.
היא מספרת שכשהעמותה נכנסת לבתי ספר, היועצות לרוב חושבות על כמה ילדים שהוריהם התגרשו השנה. אבל השאלה הנכונה היא כמה ילדים שהוריהם התגרשו מתי שהוא נמצאים בבית הספר היום, כי גירושין הם לא אירוע, הם נסיבות חיים. הקשיים לא מגיעים תמיד בשנה הראשונה. לפעמים הם מגיעים כשנכנסת זוגיות חדשה. כשיש בר מצווה. כשמגיע טופס עבודת שורשים ממשרד החינוך, שמניח שאמא ואבא חיים יחד ואין בו מקום לסיפור אחר.
מה לעשות עם הגעגוע
נדב שואל שאלה מאוד פרקטית: מה עושים כשהילד מתגעגע להורה השני? כשהוא בוכה ורוצה ללכת?
מיכל מסבירה שהאינסטינקט של ההורה לפרש את זה כדחייה אישית הוא טבעי ולגיטימי, אבל לא נכון. לילד שעובר בין שני בתים יש געגוע מתמיד. משהו תמיד חסר. זה לא קשור לאיכות ההורות, זה המצב הבסיסי שבו הוא חי. הדבר הנכון הוא לתת לגיטימציה לגעגוע, לאפשר לילד לדבר עם ההורה השני מבלי להישאר ליד ולהאזין. ומהצד השני, לא להציף את הילד בשיחות ובהודעות כשהוא אצל ההורה האחר, כי גם זה מעיק עליו.
מה בין לבין עושה בפועל
בחולון פועל כבר מרכז, ומרכז נוסף בתל אביב בדרך. בין לבין מציעה: קו סיוע אנונימי וחינמי לילדים גם בצ’אט, סדנאות מיינדפולנס לילדים ולבני נוער, קבוצות העצמה בבתי ספר, ייעוץ ראשוני להורים, גישור, הדרכת הורים, וגם הצגת תיאטרון שנכתבה על ידי בימאית שבעצמה בת להורים גרושים. האתר של העמותה, הראשון מסוגו בעברית, מסביר לילדים מה זה גירושין בשפה שלהם, מה זה מזונות, ואפילו מאפשר לצחוק על הדברים האלה.
תמלול ערוך
נדב: שלום מיכל.
מיכל: אהלן.
נדב: למה אנחנו כאן היום?
מיכל: אנחנו כאן כי יש כמעט חצי מיליון ילדים בישראל שעוברים פרידה של הוריהם, ומרוב שזה מסביבנו כבר הפסקנו לראות כמה מורכבות יש שם. ילדים להורים גרושים הם אחד מהמאפיינים של העידן המודרני. ילדים שהמבנה המשפחתי שלהם שונה, שהחיים שלהם מתחילים בצורה אחת וממשיכים בצורה אחרת. זה כרוך בהמון התמודדויות, תפקודיות ורגשיות, שיש להן השפעות ארוכות טווח. זה לא חייב להגיע למקום הקשה. אבל הילדים האלה, כי הם ילדים, לא בחרו בזה, לא תמיד שואלים אותם, ואנחנו פחות רואים אותם. אנחנו שומעים הרבה יותר את ההורים שלהם.
נדב: איך הגעת לזה?
מיכל: תנאי הכרחי כמובן, התגרשתי. בן הזוג ואני נפרדנו לפני כעשר שנים. הייתה לי ילדה בת שנתיים. בהתחלה זה מתחיל יפה, אבל בשנים שאחרי הרגשתי הרבה קשיים שלא צפיתי. הרגשתי כמו בחדר חשוך עם הרבה בורות. לקח לי כמה שנים טובות לייצב, להשקיט ולפלס את הדרך שלי. ואז חשבתי שאני רוצה לעזור גם לאחרים לפלס את הדרך.
נדב: פילסת את הדרך של עצמך, ובעצם פילסת דרך להרבה אחרים דרך עמותת בין לבין.
מיכל: אני מקווה. הקמנו את המיזם הזה בשנת 2007 במסגרת עמותת טופז, חממה ליזמות חברתית. השאיפה שלנו היא לייצר מקום שעוזר לילדים ולהורים ולמשפחות להתמודד עם השינוי הזה. כי זה שינוי, זה לא חייב להיות משבר. ואפשר לצמוח ממנו, גם הילדים וגם ההורים.
נדב: איך הילדים יכולים לצמוח מהמשבר הזה?
מיכל: זה הרבה תלוי בנו, המבוגרים. בראש ובראשונה בהורים. אבל זה תלוי גם בקהילה. בין לבין רוצה לומר שגירושין הם לא בעיה פרטית של משפחה. שנים ראינו בזה לא רק בעיה פרטית אלא גם בושה פרטית. גדלנו בתקופה שבה ילדים להורים גרושים התביישו להגיד את זה. והתפיסה הזאת עדיין קיימת. ובין לבין רוצה לומר שבכוחה של הקהילה לעזור. אם המורה בבית הספר יודעת להיות מבוגר משמעותי ברגע הנכון. אם הדוד והדודה יודעים מה ביכולתם לעשות. אם סבא וסבתא יודעים כמה משמעותי שלא לקחת צד. זו קהילה.
נדב: מה ספציפית אפשר לעשות?
מיכל: דבר אחד הוא המודעות. מה שאנחנו עושים פה עכשיו, להעלות מודעות, זה חלק מהמסע. כי לדעת, לפעמים זה כבר מספיק. כל אחד לוקח את זה למקום שלו וימצא פתרונות. דבר שני הוא לנסות לרדת לגובה מטר ועשרים, לנסות לראות איך נראית הסיטואציה בעיני הילד. איך נראה היום יום של ילד שצריך לעבור בין שני בתים? זה אומר להתבגר קצת יותר מוקדם. לקחת אחריות על מנהלי התעמלות ליום רביעי כשביום שני אתה כבר יודע שמחר אתה עובר בית. לחשוב כמה צעדים קדימה.
נדב: שזה יכול להיות גם טוב.
מיכל: בדיוק. יש לי ילדה שמיומנויות ההתארגנות שלה הן תוצאה של מעבר בין בתים מגיל שנתיים. אבל יש לזה גם מחיר רגשי. ואז אם נחזור לגובה מטר ועשרים נבין שיש לנו יכולת להקל עליהם.
נדב: היכן אנחנו יכולים לעשות את ההקלה האמיתית?
מיכל: קודם כל להיות בגובה שלהם ולראות איך הדברים נראים משם. כשאמא ואבא לא אוהבים אחד את השני, ואולי חושבים דברים רעים אחד על השני, הילדים חווים את זה מאוד חזק. כי אבא ואמא הם מי שאני. זה קונספט פסיכולוגי עמוק. כמבוגרים כמעט שכחנו אותו, אבל הם בעצם מרכיבים אותי. וכשאני שומעת משהו רע על ההורה שלי, אני מרגישה שזה חלק ממני שנפגע.
נדב: אז בעצם כשאבא פוגע באמא הוא בעצם פוגע בי?
מיכל: ממש. ילדים מתארים את התחושה הזאת כקרועים בין לבין. מכאן קוראים לנו בין לבין. זה חוויה של לב שנקרא, של קונפליקט נאמנויות. ילדים שמאוד קשה להם מסגלים לעצמם לפעמים מנגנון הגנה ואומרים: אני לא יכול יותר להיקרע בין שניים, אז אני אדה לצד אחד. ואז שואלים בגלוי מי הורה יותר טוב.
נדב: נורא ואיום.
מיכל: וגם בבתים שלמים שלא נפרדו יש את השאלה הלא מדוברת: את מי אוהבים יותר. אבל כשנפרדים הדברים מקצינים. ובמיוחד כשמעצימים ברקע את כל הדיבור הקשה, או שהופכים את הילד לשליח. תגיד לאבא שהוא צריך לשלם לטיול בצופים.
נדב: יש מחקר בקנדה שמה שילדים הכי רוצים הוא שלא ידברו דרכם. ושיש להם זמן אישי עם כל הורה, לא רק עם האחים.
מיכל: נכון. אנחנו קוראים לזה לעשות דייט, פעם בשבוע, לקחת את הילד לזמן אישי עם ההורה. זה נותן המון כוח לחיבור. ודבר נוסף חשוב: לא לדבר על הבית של אבא והבית של אמא, אלא על הבית שלי ושל אבא, הבית שלי ושל אמא. ולהנכיח את זה כבר בהתחלה. כי אחרת הילד שואל: איפה הבית שלי? אנחנו עדיין משפחה, שלמה, אבל בשני בתים.
נדב: ובעתיד, מה המחקרים מראים?
מיכל: ילדים להורים גרושים כקבוצה מראים מתאמים גבוהים עם התנהגויות סיכוניות. פי ארבעה וחצי האשמות פליליות לעומת ילדים שהוריהם נשואים. פי אחד וחצי נשירה מבית ספר. פי חמישה כניסה להריון בגיל מוקדם. וקשיים בבניית מערכות יחסים ומשפחה בבגרות. אבל, ואני חוזרת על זה כי זה חשוב, הנתונים האלה קשורים לשני פרמטרים בסיסיים: רמת הקונפליקט בין ההורים וכמה זמן הוא נמשך, ומה מידת הקשר שנשמר בין כל הורה לילד. כשהורים עושים תהליך גירושין נכון ושומרים על קשר טוב ומכבד אחד עם השני, הילדים עפו למעלה בכל הפרמטרים. זה לא הגירושין, זה הדרך שבה מתגרשים.
נדב: אני אומר את זה הרבה לזוגות שבאים אלי. זה לא הגירושין שפוגעים בילדים, זה ההתנהלות שאחריהם.
מיכל: ויש בגירושין שנעשים בטוב ממד של תיקון. כי הרבה גירושין מגיעים אחרי שנים שהמודל בבית לא היה טוב. כשבאים ומתגרשים בטוב, הילדים רואים שאפשר לפתור משבר גדול במילים. שלא מוותרים על הזכות לגדל אותם. זה ערך חינוכי אדיר.
נדב: ומה על הקהילה שמסביב?
מיכל: הקהילה צריכה לראות את הילדים, לפעמים כשההורה עצמו בתוך המשבר שלו ולא יכול. לזכור להורים: אבא לא אמור להילחם באמא, אמא לא אמורה להילחם באבא. כי המפסידים הם הילדים שלכם, והנכדים שלכם.
נדב: דיברת על קו סיוע לילדים.
מיכל: כן. הקמנו קו סיוע לילדים שהוא אנונימי, חינמי, וגם בצ’אט, כי היום ילדים מעדיפים להתכתב. ילדים להורים גרושים לא תמיד מזהים את עצמם כנפגעים. הם חווים איזה קושי שהוא בתוך הבית, ונורמטיבי, אז לאן פונים? הקו נותן להם לגיטימציה לכאב ומקום לחשוב יחד איך להתמודד.
נדב: מה עוד בין לבין עושה?
מיכל: יש רצף שלם. טיפול נפשי ורגשי. סדנאות מיינדפולנס לילדים ולנוער. סדנאות כתיבה. קבוצות העצמה בבתי ספר שבהן ילדים פוגשים ילדים אחרים שעוברים את אותו הדבר ונותנים אחד לשני פתרונות. ייעוץ ראשוני להורים, גישור, הדרכת הורים. סדנאות להורים. הרצאות. וגם הצגת תיאטרון שנקראת ילדים גרושים, שנכתבה על ידי בימאית שבעצמה בת להורים גרושים. ויש לנו את האתר שלנו, שהוא בוודאי הראשון ואולי עדיין היחיד בעברית לילדים להורים גרושים. הוא מסביר לילדים מה זה גירושין בשפה שלהם, מה זה מזונות, ואפילו מאפשר לצחוק על הדברים האלה.
נדב: שאלה אחרונה: מה עושים כשהילד אצלך ומתגעגע להורה השני?
מיכל: קודם כל לא לקחת את זה אישית. אני יודעת שקל להגיד, אבל זה באמת לא אישי. לילדים שעוברים בין הורים יש געגוע מתמיד. יש להם שלם שהוא לא שלם. משהו תמיד חסר. ואנחנו כהורים גרושים לא מתגעגעים לגרוש שלנו, אז קשה לנו להיות אמפתיים לדבר הזה. אנחנו לפעמים חווים את הגעגוע של הילד כדחייה אישית. אז ברגע כזה: קודם כל לתת לגיטימציה לגעגוע. לאפשר לילד לדבר עם ההורה השני ולא להישאר ליד ולהאזין. ומהצד השני, לא להציף את הילד בשיחות ובהודעות כשהוא אצל ההורה האחר. אפשר לסמס, להגיד לילה טוב. אבל הרבה שיחות ביום פשוט מטרידות אותו.
נדב: מקסים. מיכל, תודה רבה. עמותת בין לבין, עבודה נפלאה.
מיכל: תודה רבה. בהצלחה.