יש שלב בתהליך הגירושין שמקבל מעט מאוד תשומת לב: מה שבא אחרי. לא ההסכם, לא בית המשפט, לא ההליך. השנה הראשונה. הפרק הזה מוקדש בדיוק לשם. נדב ישרי ובתאל בר גיורא, שניהם מגשרים שחוו בעצמם פרידה, משוחחים עם דניאל על מה שעובר על אנשים בשנה הראשונה, על הקשיים שאין עליהם סטורי יפה, ועל הבחירות שמשנות הכל.

ההסכם הוא לא הסיפור

נדב פותח בנקודה שחשובה להגיד בקול: ההסכם הוא לא המטרה. “ההסכם הוא חתיכת נייר. מי יפקח עליו? מי יבדוק? ההורה השני.” אם שני ההורים לחצו ידיים ומסתכלים אחד לשני בעיניים, ההסכם הוא שיקוף של ההסכמות. אם לא, הוא לא שווה הרבה.

הסיפור האמיתי הוא הפרידה עצמה. לא הטכני, לא הנייר, אלא התמודדות עם אדם שהקמת איתו בית, אהבת אותו, הבאת איתו ילדים. “חצי מהדי.אן.איי. של הילדים מגיע ממנו. אני מסתכל עליהם ורואה אותו.” הדיסוננס הזה, הצורך לדבר עניינית עם מישהו שמאוד כואב לך, לא לראות את הילדים כל יום, זה הסיפור. והשנה הראשונה לפרידה, מהרגע שזה עלה על השולחן, היא השנה המשמעותית ביותר.

סוף השבוע הראשון בלי הילדים

אחד הרגעים הקשים שאנשים לא מדברים עליהם מספיק הוא השבת הראשונה בלי הילדים. נדב מספר על זוג שהיה איתו בגישור שבו האמא אמרה בפשטות: “אני אמות מזה.” ונדב אומר שזה מוכר לו מאוד, כי גם הוא עבר את זה.

הוא מספר על סוף השבוע הראשון שלו בלי הבנות. “עד אז לא הייתי בלי הבנות אף לילה בחייהן.” הוא בחר לנסוע לסדנת טנטרה במדבר, להגיע לטקס שבו צרח, רקד ובכה שלוש שעות. “הרגשתי שזה טקס הגירושין שלי.”

יש כאלה שיגידו: לאן אתה בורח? שב עם העצב. נדב עונה לזה בכנות: “אני הבנתי שהחיים לא נגמרים. תמיד יהיה זמן לשבת ולחקור. אבל ברגע שאני יודע שאני במשבר, אני רוצה להתמודד עם השעות הקשות כשאני חזק, לא כשאני חלש.”

לבחור את הסיפור שאתה מספר לעצמך

בתאל מדברת על הבחירה המודעת שעשתה כשגרה ממול לגרוש. “פתחתי את הוילון וראיתי לתוך הסלון שלו. אמרתי לעצמי: זה אני יכולה להפסיק. עשיתי את הוילון.” ואז אנשים היו באים לספר לה מה הוא עושה, ואמרה להם לעצור. “אני רוצה לבנות לעצמי חיים חדשים. אני לא רוצה להתעניין בדברים שלו.”

היא ייסדה עם חברות “קהילת גרושים ונהנים”, שהפכה לעוגן חברתי חשוב. “ליקטתי את כל הגרושים מסביבי ויחדנו שבתות.”

על השינוי הנפשי הפנימי היא מדברת בצורה ברורה: “במקום להגיד לעצמי אוי אני בודדה ומסכנה, אני אגיד זה הזמן של בתאל החדשה. מי זאת בתאל החדשה?” גירושין מביאים הזדמנות נדירה שמעטים מזהים אותה: לברוא את עצמך מחדש, באמצע החיים.

נדב מוסיף: “לדברים שאנחנו רואים מסביב אפשר לתת שמות חדשים, שמות מעצימים. שבת ראשונה לבד זה לא שבת של בדידות, זה שבת של זמן לעצמי.” השינוי בשם לא טריוויאלי, הוא משנה את האנרגיה שאיתה נכנסים לרגע.

ההורות כעוגן

אחד הדברים שנדב מדגיש הוא שההורות, שנראית כמקור הכי גדול של כאב בפרידה, היא גם עוגן. “כשהבנות היו אצלי בקורונה, לא היה לאן לברוח, הכל היה סגור. אמרתי לפחות זה, אני חייב כי גם הן עוברות משבר. השתמשתי בזה. בהתחלה זה היה פייק איט טיל יו מייק איט. ובסוף זה מה שהוציא אותי.”

הוא מדבר גם על הרגע שהורה מגלה שכשהוא עם הילדים לבד, ממש לבד, הנוכחות ההורית גדלה. “פתאום זה עליך. לא תכין ארוחת ערב, אף אחד לא יגבה אותך. לא תעשה כביסה, לא יהיו להם בגדים לבית ספר. ופתאום אתה מצליח להחזיק את זה. אתה מרגיש שאתה מחזיק.”

בן הזוג החדש: הרגע שמעמת

שניהם מדברים על אחד הנושאים הרגישים ביותר בשנה הראשונה: בן הזוג החדש של ההורה השני. זה קורה מהר. וזה מביא עמו רגשות שקשה להכיל.

בתאל מספרת: “הגרוש שלי היה בזוגיות תוך דקה וחצי. הבת שלי חזרה וסיפרה שרק דניאל תגזור לה ציפורניים. זה מערער את המקום שלי כאמא.” ואז הבחירה שעשתה: “הסתכלתי עליה ואמרתי לה: בטח תגידי לדניאל שתגזור לך, בכיף.”

נדב מדבר על הרגע שסיפר לבתו שבן הזוג החדש של האמא מקסים: “ראיתי את המשקל יורד לה מהכתפיים.” אלה הרגעים הקטנים שמגדירים מה הילדים ייקחו מהתקופה הזו.

“לנרמל”, אומרת בתאל. “כל הזמן לנרמל להם. ואם אנחנו מנרמלים להם, אנחנו גם מנרמלים לעצמנו.”

האישי נכנס למקצועי

כל המשתתפים, כולם מגשרים שעברו פרידה בעצמם, מדברים על מה שהניסיון האישי מוסיף לעבודה. דניאל מספר שכשסיפר לזוג שהוא עצמו התגרש, ראה איך זה משנה. “זה הפך אותי למגשר הרבה יותר טוב כי אני מבין ניואנסים, מה הם אומרים, מה הם מנסים לא להגיד.”

בתאל מבהירה: “בתוך חדר הגישור אני לא מכניסה אותי. אבל אני כן נוגעת בניואנסים הקטנים. בגלל שעברתי את זה ויודעת שבסוף יהיה טוב אם תבחרו שיהיה טוב, את כל התוכן הזה אני מכניסה, בניואנסים עדינים.”

הבחירה שתמיד נמצאת

נדב מסכם בנקודה שעוברת כחוט שני בכל הפרק: “יש כאלה שבוחרים ברע מכל מיני סיבות. והרוע הזה פוגע קודם כל בהם ובילדים שלהם. ויש כאלה שבוחרים להפריד את הפרידה מההורות. הילדים שלהם לומדים איך פותרים משבר. הם יודעים לתקשר, לדבר, להסביר את עצמם.”

זה מזכיר לו את משפט שלמה. “האמא הביולוגית אומרת אני מוותרת על התינוק שלי, אבל שיחיה. הורים שמתגרשים בטוב אומרים: כדי שיהיה לו טוב, אני אתמודד עם אדם שמאוד קשה לי איתו. זאת בחירה בילד. ומי שעושה את זה מגלה שהוא מרוויח עולם שלם.”