בגידה בזוגיות: האם זה באמת סוף הקשר, או דווקא רגע שמחייב לעצור, להבין ולטפל?
פרק 41 בפודקאסט "משהו עם גישור"
בגידה היא אחת המילים הטעונות ביותר בעולם הזוגיות.
די לשמוע את המילה הזאת כדי שמשהו יתכווץ בבטן. עבור רבים, עצם המושג מעורר באופן כמעט מיידי רגשות של כאב, הלם, כעס, השפלה, אובדן אמון ולעיתים גם רצון מיידי לפעול, לחשוף, להילחם, להעניש או לפרק.
אבל דווקא בגלל העוצמה הרגשית העצומה שמילה כזו מעוררת, חשוב לעצור ולהתבונן בה בזהירות.
אחת הנקודות החשובות שעולות בפרק היא שבגידה היא אכן משבר עמוק, לפעמים אפילו רעידת אדמה של ממש, אבל היא לא תמיד סוף הסיפור. היא לא בהכרח גזירת גורל שמובילה אוטומטית לגירושין. בהרבה מאוד מקרים, בגידה היא לא רק אירוע שצריך להגיב אליו, אלא גם סימן שצריך להבין. לא כדי להצדיק, לא כדי למחוק את הכאב, ולא כדי להקטין את חומרת הפגיעה, אלא כדי לנסות להבין מה קרה בתוך הקשר, למה זה קרה, ומה אפשר לעשות מכאן והלאה.
וזו הבחנה מהותית.
יש הבדל בין גישה שמסתכלת על בגידה רק כעל הוכחה לכך שהכול אבוד, לבין גישה שמבינה שמדובר באירוע קשה מאוד, אבל כזה שיכול, במקרים מסוימים, להפוך גם לנקודת מפנה.
למה כל כך קל להידרדר למקום של מלחמה
אחד הדברים הראשונים שעולים בפרק הוא הביקורת על השיח הציבורי סביב בגידה. הרשתות, סרטונים, עצות מחברים, פרשנים מזדמנים, חוקרים פרטיים, קבוצות פייסבוק, טוקבקים, “מומחים” שמדברים בסיסמאות. כל אלה יוצרים הרבה פעמים תחושה שיש דרך אחת נכונה להגיב: לחשוף, להאשים, לצאת למאבק, להפעיל כוח, לשבור את הכלים.
אבל זה בדיוק המקום שבו מתחיל הנזק.
כאשר אדם נמצא ממילא בתוך סערה רגשית, כל קול מבחוץ עלול להעצים את הכאב, את הפחד ואת תחושת האיום. במקום לעזור לו להבין, הקולות האלה פעמים רבות דוחפים אותו להחריף את הסיטואציה. במקום לאפשר עיבוד, הם מייצרים תגובתיות. במקום לפתוח אפשרויות, הם סוגרים אותן.
זו אחת האמירות החשובות בפרק: יש מצבים שבהם לא צריך עוד עצות, אלא ליווי מקצועי.
לא צריך עוד מי שיגיד “אין מה לעשות”, “ברור שצריך לעזוב”, “ברור שזה נגמר”, או “אתה חייב לגלות הכל”. צריך מישהו שיודע להכיל את עוצמת הכאב, אבל גם לחשוב בתוך המשבר ולא רק מתוך המשבר.
לא לטאטא, לא להכחיש, לא להקטין
הפרק מדגיש דבר מאוד חשוב: בגידה היא לא משהו שצריך לטאטא מתחת לשטיח.
זה לא אירוע קטן. זה לא “שטות”. זה לא “טעות טכנית”. זה לא משהו שאפשר פשוט להגיד עליו “טוב, נמשיך הלאה” ולקוות שיעבור מעצמו.
קרה כאן משהו כואב מאוד.
ולכן אחד הצעדים הראשונים והקריטיים בהתמודדות הוא בכלל להכיר בעוצמת הפגיעה. לתת לה שם. לא להקטין אותה, לא למהר לסדר אותה, ולא לנסות למחוק אותה בכוח.
העמדה המקצועית שעולה בפרק היא לא שאפשר למחוק בגידה, אלא שצריך ללמוד לחיות עם הידיעה שהיא קרתה, אם בוחרים להמשיך יחד. זה הבדל גדול. כי הרבה זוגות מגיעים לטיפול או לשיח כשהם מחפשים הבטחה לא ריאלית: שיום אחד זה פשוט ייעלם. אבל זה לא עובד כך.
פגיעה כזו לא נמחקת.
אפשר לעבד אותה.
אפשר להבין אותה.
אפשר לרפא חלקים ממנה.
אפשר להקטין את הכאב שלה לאורך זמן.
אבל אי אפשר למחוק את עצם ההתרחשות.
וזה לא אומר שאין תקווה. להפך. זה אומר שהתקווה צריכה להיות מבוססת על אמת, לא על הכחשה.
אפשר ללמוד לחיות עם משבר, אבל לא בלי עבודה
אחת ההשוואות היפות בפרק היא ההשוואה לפציעה גופנית. אדם ששבר רגל בתאונה לא מפסיק לחיות. הוא משתקם. הוא נעזר בקביים. הוא עובר תהליך. הוא לומד מחדש איך לצעוד. גם אחרי שהרגל מתאחה, יש זיכרון בגוף. גם אם חוזרים לתפקד, ברור שקרה שם משהו.
כך גם בבגידה.
אם זוג בוחר להישאר יחד, הוא לא חוזר פשוט ל”מה שהיה קודם”. הוא לא באמת יכול. משהו קרה. משהו נסדק. ולכן התהליך הוא לא חזרה אוטומטית לנקודת ההתחלה, אלא בנייה של דרך חדשה.
בפרק מתואר היטב עד כמה הדרך הזו מורכבת. זה לא תהליך ליניארי. זה לא צעד קדימה וזהו. לפעמים יש התקדמות, ואז רגרסיה. יש ימים טובים ואז נפילה. יש רגעים של קרבה ואז שוב הצפה. זו תנועה עדינה, מורכבת, לא יציבה, שדורשת הרבה מאוד סבלנות, בשלות ונכונות לשהות בכאב מבלי לברוח ממנו.
מי שמצפה ל”תיקון מהיר” לרוב יתאכזב.
מי שמוכן לעבודה עמוקה, עשוי לגלות שדווקא מתוך המשבר נוצרת הבנה שלא הייתה קודם.
בגידה לא תמיד נובעת מאותו מקום
אחד הדברים המדויקים בפרק הוא הניסיון לנפץ מיתוסים. ובאמת, סביב בגידה יש הרבה מאוד מיתוסים.
המיתוס הראשון הוא שתמיד יש “אשם”.
כלומר, שאם אחד בגד, בהכרח השני גרם לזה. או להפך, שמי שבגד הוא בהכרח אדם רע, קר, חסר לב או מקולקל מוסרית, והסיפור נגמר שם.
הפרק מבקש לסבך את התמונה, ובצדק.
לא כל בגידה נובעת מאותו מקור.
לא כל בגידה מספרת את אותו סיפור.
לא כל בגידה מעידה בהכרח על קשר הרוס.
ולא כל בגידה מעידה שהצד השני “אחראי” למה שקרה.
יש מקרים שבהם בגידה צומחת מתוך ריחוק, בדידות, שיפוטיות, ביקורת, היעדר שיח, או תחושת מחסור עמוקה בתוך הקשר. ויש מקרים שבהם היא לא נובעת דווקא מחיי זוגיות רעים במיוחד, אלא מדינמיקה אחרת לגמרי.
לכן אי אפשר לעבוד עם אירוע כזה מתוך תבנית אוטומטית.
צריך להבין את המקרה.
צריך להבין את האנשים.
צריך להבין מה היה שם.
וצריך לעשות זאת בלי לשטח, בלי להצטדק, ובלי למהר למסקנות.
בגילאי 40–50, הרבה בגידות הן פחות “תשוקה רגעית” ויותר “חיבור רגשי”
אחת הנקודות המעניינות בפרק היא ההתבוננות על בגידות בגילאי 40–50. שם עולה הבחנה חשובה מאוד: במקרים רבים, בגידה בגיל הזה אינה מתחילה דווקא מ”נדלקתי עליו” במובן השטחי. היא לא תמיד מתחילה ממראה חיצוני או ממשיכה רגעית. היא הרבה פעמים מתחילה ממקום אחר לגמרי: חוויה של נעימות.
מישהו רואה אותי.
מישהו מקשיב לי.
מישהו לא שופט אותי.
מישהו מדבר איתי בנעימות.
מישהו יוצר איתי מרחב שבו אני לא מרגיש מותקף, מבוקר או מרוחק.
זה לא נשמע דרמטי, אבל דווקא כאן טמון משהו עמוק מאוד. לפעמים בגידה לא מתחילה במין, אלא בשיחה. לא במגע, אלא בתחושת הקלה. לא בפיתוי, אלא בהרגשה נוחה. החיבור שנוצר מחוץ לקשר לא נתפס בהתחלה כאיום, אלא כמקום נעים. ורק בהמשך, בלי לשים לב, נחצה גבול.
האמירה הזו חשובה לא כדי להצדיק בגידה, אלא כדי להבין אותה. כי אם לא נבין מה בעצם משך את האדם אל מחוץ לקשר, נישאר רק עם הכעס, ולא נוכל לעבוד על השורש.
העולם השתנה, והזוגיות משתנה איתו
הפרק נוגע גם בהקשר הרחב יותר: שינויים חברתיים ותרבותיים עמוקים משפיעים על זוגיות, על קרבה, ועל הסיכון להתרחקות.
המהפכה המגדרית שינתה את חלוקת התפקידים בבית.
נשים עובדות יותר, גברים נוכחים יותר בגידול ילדים, זוגות מחפשים שוויון, עצמאות, מימוש אישי וזוגיות משמעותית יותר.
במקביל, צורת התקשורת השתנתה.
פעם דיברו. אחר כך כתבו הודעות. אחר כך עברו לוואטסאפ. היום לפעמים הקשר מצטמצם ללייק, לב, אימוג’י, תגובה קצרה. במילים אחרות, התקשורת נעשתה מהירה יותר, נגישה יותר, אבל לא בהכרח עמוקה יותר.
בתוך מציאות כזו, זוגות רבים חיים יחד, מתפקדים, מנהלים בית ומשפחה, אבל מפסיקים באמת לדבר. מפסיקים להיפגש. מפסיקים לייצר ביניהם חוויה של קרבה ממשית. וכשזה קורה לאורך זמן, הסיכון להתרחקות גדל.
הבגידה, במובן הזה, היא לפעמים לא רק אירוע של הפרת אמון, אלא גם תסמין של מערכת שלא קיבלה מספיק הזנה רגשית.
לא כל מי שבוגד מתגרש, ולא כל גירושין הם בגלל בגידה
עוד מיתוס שהפרק מפרק בצורה יפה הוא הרעיון שבגידה היא בהכרח הסיבה המרכזית לגירושין. בפועל, התמונה מורכבת יותר. גם אם בגידה היא תופעה נפוצה יחסית, היא לא תמיד מובילה לפירוק. ויש זוגות רבים שבוחרים להישאר, לטפל, להתמודד, ולעיתים אפילו לבנות קשר טוב יותר אחר כך.
זו נקודה משמעותית מאוד.
כי אם אדם בטוח ש”בגידה שווה סוף”, הוא בכלל לא יבדוק אפשרויות אחרות. הוא ייכנס מיד לנרטיב סגור. אבל אם הוא מבין שיש גם אפשרות אחרת, הוא יכול לבחור. לא בהכרח להישאר, ולא בהכרח להיפרד. לבחור מתוך הבנה, לא מתוך היסטריה.
כדי לשקם קשר אחרי בגידה חייבים שני צדדים
הפרק מאוד ברור בנקודה הזאת: אי אפשר לעשות שיקום זוגי אמיתי אם רק צד אחד נלחם עליו. כדי לעבור משבר כזה צריך ששני הצדדים יתגייסו. זה לא אומר שהם יהיו באותו מקום רגשי, וזה לא אומר שיהיה להם אותו קצב, אבל זה כן אומר ששניהם צריכים לרצות לקחת חלק.
בלי זה, גם איש מקצוע מעולה לא יוכל להציל את הקשר.
זה נכון כמעט לכל תהליך זוגי, אבל אחרי בגידה זה נכון במיוחד. משום שכאן נדרש שילוב נדיר וקשה של שני דברים יחד: מצד אחד, לתת מקום מלא לכאב של הצד הנפגע. מצד שני, לייצר תנועה משותפת קדימה. אם אחד רוצה רק למחוק, והשני רק לברוח, אין כאן באמת תהליך.
רעשי רקע הם לפעמים אחד האויבים הגדולים של שיקום
אחת ההמלצות החזקות בפרק היא לצמצם רעשי רקע.
וזה חשוב מאוד.
רעשי רקע הם לא רק חברים ומשפחה. הם גם שיחות אינסופיות עם אנשים מבחוץ, עצות נחרצות, חיטוט, טלפונים, הסתה, לחץ, עורכי דין שנכנסים מוקדם מדי למוד מלחמה, ותחושה שכל העולם מנהל את המשבר במקום בני הזוג עצמם.
כשהמערכת ממילא מוצפת, כל רעש כזה רק מגביר את הסערה.
ולכן, בחלק מהמקרים, דווקא הצעד החכם ביותר הוא לעצור. לא להחליט מיד. לא לרוץ. לא לפתוח חזיתות. לא לתת לעשרות קולות מבחוץ להשתלט על הסיפור.
במקום זה, למקד את האנרגיה.
להיכנס לליווי.
לברר.
להבין.
לראות אם יש עם מה לעבוד.
לא להפוך את עצמך לקורבן קבוע של הסיפור
הפרק נוגע בעוד נקודה עמוקה: הפיתוי להיכנס לנרטיב של קורבן.
צריך להיזהר ממנו.
חשוב מאוד לתת מקום לכאב של מי שנפגע.
חשוב מאוד לאפשר לו לכעוס, להישבר, להרגיש.
חשוב מאוד לא למהר לבקש ממנו “לסלוח” או “להתקדם”.
אבל יחד עם זאת, יש הבדל בין כאב לגיטימי לבין זהות קורבנית.
כאשר אדם נשאב לתוך תודעת קורבן עמוקה, הוא עלול להישאר שם שנים. ואז גם אם הקשר יסתיים, וגם אם יתחיל קשר חדש, וגם אם החיים ימשיכו, המשבר ימשיך להגדיר אותו.
לכן הדרך הנכונה איננה הכחשת כאב, אלא עיבוד של כאב בלי להפוך אותו לזהות היחידה.
בגידה יכולה להיות גם נקודת צמיחה
זו אולי האמירה האמיצה ביותר בפרק: בגידה יכולה להפוך, במקרים מסוימים, למקור של צמיחה.
לא כי היא דבר טוב.
לא כי צריך לרומם אותה.
לא כי היא רצויה.
אלא כי לפעמים, דווקא משבר כל כך חריף מאלץ זוג לעצור באמת, להסתכל על עצמו, לדבר אחרת, להבין דברים שלא העזו להבין קודם, ולבנות משהו חדש.
יש זוגות שאחרי בגידה עושים ריסטארט עמוק לקשר שלהם.
חוזרים לדבר.
חוזרים לראות זה את זה.
חוזרים לרצות.
חוזרים להיות נוכחים.
זה לא קורה תמיד, וזה לא קורה לבד. אבל זה קורה.
והאפשרות הזאת לבדה היא סיבה טובה לא לסגור את הסיפור מוקדם מדי.
גם אם נפרדים, אפשר שהמשבר יהפוך למשהו שעוזר בעתיד
עוד נקודה יפה בפרק היא שגם אם בסופו של דבר הזוג לא נשאר יחד, העבודה שנעשית סביב המשבר יכולה להיות יקרה מפז. כי הכלים שנרכשים שם לא הולכים לאיבוד. הם נשארים עם האדם. הם משפיעים על מערכות היחסים הבאות שלו. הם משפיעים על הקשר שלו עם ההורה השני. הם יכולים להפוך גם פרידה לתהליך בוגר, שקול ופחות הרסני.
במילים אחרות, טיפול או ליווי סביב בגידה הם לא רק ניסיון “להציל את הבית”. הם גם דרך להציל את האדם, את האפשרות שלו לבנות קשרים בעתיד, ואת הסיכוי שלו לא להישאר תקוע באותו דפוס.
סיכום: לא להגיב רק מהבטן, אלא להבין מה נכון
בגידה היא משבר אמיתי.
היא כואבת.
היא מטלטלת.
היא מערערת אמון, ביטחון וזהות זוגית.
אבל היא לא תמיד גזר דין.
ובוודאי שלא תמיד נכון לטפל בה דרך פחד, הסתה, תגובתיות, או החלטות מיידיות.
לפני שנכנסים למלחמה, כדאי לעצור ולשאול:
מה קרה כאן באמת?
מהו עומק הפצע?
האם יש רצון משני הצדדים לעבוד?
האם יש כאן קשר שיכול להשתקם?
האם אנחנו מוקפים באנשים שמגדילים את הסערה, או באנשי מקצוע שיכולים להחזיק אותה?
לפעמים התשובה תהיה פרידה.
לפעמים התשובה תהיה שיקום.
אבל כמעט תמיד, הדרך הנכונה להתחיל היא לא באינסטינקט של הרס, אלא בהבנה.
כי אם יש משהו שהפרק הזה מלמד היטב, זה שבגידה היא לא רק סוף של משהו.
לפעמים היא גם תחילתו של בירור עמוק, כואב, אבל אמיתי.
ומתוך בירור כזה, אפשר במקרים רבים לצמוח.
שאלות ותשובות בנושא בגידה
האם בגידה בהכרח מובילה לגירושין?
לא. למרות התחושה הראשונית, רוב הזוגות אינם מתגרשים בעקבות בגידה. במקרים רבים ניתן להתמודד עם המשבר ואף לשקם את הקשר – אם יש רצון משני הצדדים.
האם אפשר “לסלוח ולשכוח” בגידה?
לא באמת. בגידה היא אירוע שלא ניתן למחוק, אך כן ניתן ללמוד לחיות איתו, לעבד אותו ולהקטין את השפעתו לאורך זמן במסגרת תהליך נכון.
האם בגידה תמיד נובעת מבעיה בזוגיות?
לא בהכרח. לעיתים כן, אך יש מקרים שבהם הבגידה אינה נובעת ישירות מהתנהלות הצד השני. לכן חשוב לבחון כל מקרה לגופו ולא לפעול מתוך הנחות אוטומטיות.
למה בגידות רבות מתחילות דווקא מקשר רגשי?
במיוחד בגילאים מבוגרים יותר, בגידה לא מתחילה ממשיכה פיזית אלא מחיבור רגשי – תחושת הבנה, הקשבה והיעדר ביקורת, שלעיתים חסרות בתוך הקשר הקיים.
האם כדאי לערב חברים ומשפחה לאחר בגידה?
לא תמיד. לעיתים קרובות עצות מהסביבה מחמירות את המשבר. עדיף להיעזר באיש מקצוע שמסוגל להכיל את המורכבות ולכוון לפתרון.
מה התנאי הבסיסי לשיקום זוגיות אחרי בגידה?
רצון של שני הצדדים. ללא נכונות משותפת להתמודד ולעבור תהליך – קשה מאוד לייצר שיקום אמיתי.
האם בגידה יכולה להיות נקודת צמיחה?
כן. למרות הכאב, במקרים מסוימים בגידה יכולה להוביל להבנה עמוקה יותר של הקשר ולבנייה מחודשת שלו בצורה טובה ובריאה יותר.
תמלול מלא של הפרק (פרק 41)
קפץ לי אתמול סרטון בפייסבוק.
איך לזהות בגידה.
קפצתי, אני חושב שזה היה הסרטון של חוקר פרטי והוא אומר: קודם כל שימו לב לשלושת הדברים שאתם יכולים כדי לזהות בגידה. אחד – התחושת בטן שלכם, שתיים – שקרים, הם משקרים לכם, שלוש… אני לא זוכר אותו.
אבל זה עשה לי תחושה מאוד לא נעימה, הסרטון הזה, כי זה בעצם מנסה להנציח את הסיטואציה שבגידה זה איום ונורא, הולכת להיות המלחמה.
מישהו פה חושב להתגרש?
בוא ניקח עכשיו חוקר פרטי, בוא נגלה מה היה מה.
אני שואל – למה זה טוב?
בגירושין אין אשמה. גם בגד, לא בגד – אין שם אשמה.
זה משפיע באמת בשוליים.
זה כל כך… אבל יכול להשפיע בתוך מערכת היחסים, ואם יש בגידה – היא לא נופלת בחלל ריק.
משהו שם קרה, והרבה פעמים כשמגיעים אלינו זוגות אחרי בגידה בחדר הגישור – יש שם משהו מאוד כואב, מאוד מכאיב, מאוד בעייתי שצריך להתמודד איתו.
ולפעמים כשבאים לחדר הגישור זה מאוחר מדי.
אם היו הולכים לטיפול, יכול מאוד להיות, יכול מאוד להיות שבכלל לא היו מתגרשים, שהיו רואים את הבגידה כהנפת דגל, כמקור שעכשיו אפשר לטפל לפני שמאוחר מדי.
בשביל לדבר על זה, הנושא הזה של בגידות, הבאתי לפה חברה טובה, קולגה – נועה איבגי, יועצת זוגית ומינית שעובדת בקליניקה שלה בחיפה, אבל גם עושה ייעוץ אונליין עם זוגות בכל הארץ.
ורציתי לדבר עם נועה על הבגידה.
אז נועה, איך את רואה את זה?
נושא של בגידות.
אז קודם כל שלום, היי נדב, איזה כיף שאני כאן, זכות גדולה עבורי, ושלום גם למאזינים שלנו.
שלום למאזינים.
נכון שכששומעים את המילה בגידה, גם אם זה עוד לא משהו שאתה בעצמך חווה או משבר שחווית, זה עושה וואו גדול רגשי.
ככה ברמת הקונוטציות שזה מעלה, והוואו הזה והעוצמות שהמושג הזה מביא איתו – הן כל כך גדולות שלצערי הרבה מאוד מקרים אנשים גם נשאבים לתוך העוצמות האלה, וגם מאוד מאוד בקלות זורקים בחינם עצות לחברים שלהם או לקרובים שלהם שנמצאים בתוך משבר כזה.
ואני אתחיל… בדרך כלל מטופלות וכאלה בסיפורים שראו, לא מתוך ניסיון מקצועי.
לא יודעת אם זה המקום שזה מתבסס על טלנובלות, אבל זה בעיקר מתבסס על המקום הרגשי.
הוא גם סובייקטיבי, כי אם אני מחוברת רגשית לאחד הצדדים – ברוב המקרים החמלה תופנה לצד הנבגד או הנבגדת, ואז החיבור הוא פחות ממקום טלנובלי, הוא ממקום רגשי אמיתי.
זאת אומרת, את המקום הרגשי קשה לשפוט. אפשר להבין אותו מצד אחד, אבל מנגד, כשהמניעים הם רגשיים והם סובייקטיביים והם אינם מקצועיים – ברוב המקרים לא רק שהם לא מכוונים למקומות טובים, יעילים ופתרניים, אלא הם מגדילים את רעידת האדמה שגם ככה מתקיימת כאן.
ולכן אני רוצה לומר, וקודם התחלתי ואני אומר – בא לי להתחיל מהסוף ולאט לאט להסביר.
הסוף הוא מעודד.
ואני אסביר למה.
אני יכולה לספר על אירועים שמגיעים אליי לקליניקה, ולסבר כאן את אוזנם של המאזינים ולספר ולומר שברמת הסטטיסטיקה, לא מעט זוגות שאני מלווה, גם אחרי אירועי משבר גדולים של בגידה – רוב הזוגות, רוב הזוגות, אני יכולה לספור על יד אחת בין שניים לשלושה זוגות בודדים שאולי בטווח הרחוק לא צלחו את המשבר הזה.
אבל רוב הזוגות שמגיעים לקליניקה לאור אירועי בגידה – אלה זוגות שאפשר לעזור להם.
לא רוצה לומר למחוק, לפתור או להעלים אירוע כזה כי זה בלתי אפשרי, אבל אלה זוגות שמחליטים להמשיך להתמודד יחד.
וזה אומר שרגע לפני שאנחנו עולים בווליום שלנו ומציעים כל מיני עצות ומגדירים כל מיני הגדרות מהצד – בואו תנו לאיש או לאשת מקצוע ללוות את המקרה.
ממקום שגם כולל רגש, חמלה והבנה, אבל גם בעיקר עשוי לקחת את הזוג הזה קדימה לאור המשבר.
וזה משבר שהוא גדול מאוד, אי אפשר להקטין בו ראש.
יחד עם זאת, עם כל העוצמות ועם כל גודל המשבר – זה לא אומר שאי אפשר להמשיך ממנו.
וזה המסר, אני חושבת, מתוך הפודקאסט הזה הכי הכי חשוב.
אם אתה רוצה שניקח את זה ונפרק את זה וניתן דוגמאות, כלים וטיפים – נשמח.
אז קודם כל, הדבר הראשון שמוכרח להתקיים בתוך המרחב הטיפולי לזוג שעבר משבר ברמה הזאת – קודם כל באמת ההבנה של העוצמות של השבר שמתחולל כאן.
אל תטאטאו את זה מתחת לשולחן.
קרה פה אירוע כואב מאוד.
זאת הכוונה.
עכשיו למה אני מתחילה מזה?
מכיוון שחלק מהכלים שאני משתמשת בהם בסיוע לזוג אחרי משבר כזה הוא לתת מקום לכאב הזה בחדר, במרחב הטיפולי, וגם בהבנה שזה לא משבר שאפשר יהיה בשום צורה או דרך להעלים אותו.
האופציה היחידה שמונחת לנו כרגע על השולחן היא ללמוד לחיות איתו.
מה שכן קורה, אני הרבה פעמים נותנת דוגמה ואני אומרת: תראו, להבדיל, כן, אבל אדם למשל שעובר תאונה ואחד מהאיברים שלו נפגע, בוא ניקח למשל רגל שעברה איזה שבר משמעותי, פציעה גדולה.
החיים של אותו אדם שנפגע ברגלו לא מפסיקים לאחר התאונה.
הוא לומד ללכת עם קביים, הוא עובר פיזיותרפיה, הוא אחר כך הולך אולי גם בלי קביים, אבל גם הרגל עצמה וגם האדם בעצמו יזכרו שמשהו קרה כאן.
ויחד עם הדבר הזה, ויחד עם הטראומה שהרגל הזאת עברה, הוא ילמד לצעוד, גם אם זה יהיה עם רגל מדדה.
תופעה נוספת שאני משתמשת בה הרבה פעמים כדוגמה זה אנשים שחווים טינטון באוזן.
זה רעש כזה בלתי פוסק שהוא מאוד מאוד לא פשוט, מכל מיני סיבות ומכל מיני הקשרים.
אנשים חווים את זה לפעמים והם נאלצים ללמוד לחיות עם זה.
אלא אם במקרים מסוימים יש לזה פתרונות — לרוב לא.
הם לומדים לחיות עם הרעש הזה.
אירוע של בגידה זה אירוע שאתה צריך להכיר בכאב שהוא מביא איתו, בעוצמות שהוא מביא איתו, ברעידת האדמה שהוא מביא איתו, ולאט לאט לקבל את הכלים ולפתח את המיומנויות.
אם בחרת להמשיך יחד — לבחור לחיות יחד איתו.
צריך להבין שבדינמיקה של ייעוץ זוגי לאחר בגידה, הריקוד הוא ריקוד מורכב.
זאת אומרת, גם כשמצליחים ללכת צעד קדימה, הרבה פעמים פתאום מופיעים עוד שניים אחורה.
והולכים קדימה וקצת אחורה, והולכים קצת קדימה והרבה אחורה — ורוקדים את הריקוד יחד.
אבל לאורך כל הזמן מבינים את עוצמת הכאב, מבינים שזה לא משהו שאפשר להעלים, מנסים להבין סיבות שורש שהביאו למשבר הזה.
אוקיי, מתוך סיבות השורש פועלים באופן יעיל, אפקטיבי, מנסים טיפ טיפה לפנות את מקום הביקורת, ולהכניס שם איזושהי הבנה, איזושהי חמלה.
שבעצם — אוקיי, מה בעצם קרה פה?
כשאני לא אומרת בהכרח, אני לא אומרת בהכרח שהצד הנבגד חלילה הביא לזה שזה יקרה מבלי ידיעתו, או עשה כל מיני דברים או חטא בכל מיני דברים.
זה לא בהכרח.
ואני אנפץ לך כנראה במהלך הפודקאסט הזה כמה מיתוסים, ביניהם זה אחד מהם.
הרבה מאוד פעמים התיאוריה היא לחשוב…
אני כבר באמת ראיתי — לי אין מיתוסים, שומעים את הכל בחדר הזה.
אני מאמינה שכל אחד מגיע עם שק שנים של מחשבות ותהיות, ואין נכון ולא נכון.
אני כבר עברתי את זה ממזמן.
כי רואים — אם בנו הנבגד והבוגד, אני לא אוהבת את המילים האלה אגב.
אני מחפש משהו אחר, אבל זה אני.
זה מפשט להעביר את המסר, אבל זה בעצם שני אנשים שעברו דרך ביחד והתרחקו, והמשבר הוא סימבול.
לשבת.
ואפשר לפתור אותו אם רוצים.
נכון, ואני מוכרחה שנייה ברשותך, ותסלח לי שאני עושה את זה, לדייק משהו שאמרת עכשיו, שהוא בהקשר של ניפוץ מיתוסים.
ובדיוק התחלתי קודם לנסות לגעת בזה.
אחד המיתוסים באמת אומר שבהכרח אם אחד הצדדים בחר לבגוד — לצד שבגדו בו כנראה היה חלק בזה.
הוא כנראה עשה כל מיני דברים מבלי ידיעתו שהביאו לזה וכולי.
אז אני רוצה שנייה לעשות סדר.
קודם כל, בחלק מהמקרים זה אולי רלוונטי, ואז בחדר טיפולים תוך כדי ייעוץ זוגי אתה מבין מה היה, מה קרה, מה הוביל.
אבל בואו רגע ניישר קו.
בחלק מהמקרים זה גם ממש לא רלוונטי.
והייתה כאן בגידה שלא נוצרה על בסיס חיים שהם לא טובים או לא תקינים, או בהכרח שמשהו הצד השני עשה.
הסטטיסטיקות היום לא מזהירות, נדב.
בתוך כל זה שהסטטיסטיקה לא מזהירה, חייבים לקחת בחשבון.
מה אומרת הסטטיסטיקה?
הסטטיסטיקה אומרת ככה: קודם כל היום, ברמת אחוזי גירושים, בעיקר שמתמקמים בין גילאי 40 לחמישים, אנחנו מדברים על זה שאם מיד בסיום הקורונה הייתה איזושהי צניחה נקודתית באחוזי הגירושים, מיד אחר כך שוב נסיקה למעלה.
אנחנו מתקרבים היום לארבעים וחמישה אחוז מקרי גירושים.
אבל, וכאן האבל הגדול בהקשר של מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו — רוב האנשים סבורים שמתוך 45% של מקרי הגירושים, הסיבה הכי בולטת היא בגידות.
ואני רוצה לסבר את האוזן ולהסביר:
אכן היום אחוז הבגידות עומד על קרוב לשישים אחוז מהזוגות הנשואים.
אבל — וזה אבל גדול — מתוך 60% זוגות שבוגדים או מקיימים מערכות יחסים מחוץ לנישואים שלהם, רק 10% בוחרים לפרק את הבית.
זאת אומרת, אני מדברת איתך פה על נתח אדיר של 90% מתוך הקהל הבוגד.
שמתגרשים מסיבות אחרות.
כן, אתה יודע מהסיבות האחרות.
אם לא אתה — אני מגדירה את זה “חמשת הממים”:
ממון, משקל, משפחה מורחבת, ומומחיות.
אם תרצה, בפודקאסט הבא נדבר על זה בהרחבה.
מה זה מומחיות?
בעיקר מתייחס לניהול הבית: כלכלה, חינוך ילדים, חלוקת תפקידים.
אבל מה שרציתי לומר זה לנפץ את המיתוס:
לא כולם מתגרשים בגלל בגידה.
בגידה יכולה להיות נקודה שממנה אפשר גם לצמוח.
יש בגידות שהן כמעט “הסכמה בשתיקה”.
פעם זה היה נוהג.
פעם לא ציפו מבן זוג להיות גם חבר, גם מאהב, גם שותף — הכל.
הייתה אישה בת 70 שאמרה לי משפט מדהים:
“ידעתי על כל הזיונים שלו, אבל פעם אחת היה לו רומן — וזה היה מבחינתי בלתי נסבל”.
היא עשתה הפרדה בין מפגש חד פעמי לבין רומן.
היום — כל בגידה היא טאבו.
אבל למרות שזה נפוץ — זה לא חייב להוביל לגירושין.
אז נשאלת השאלה:
איך זוג מתמודד?
אם אחד רוצה להתגרש — זה ברור.
אבל אם רוצים להישאר יחד — איך כן מצילים את הזוגיות?
התשובה מתחילה בבסיס:
רצון משני הצדדים.
בלי זה — אי אפשר.
יכול להיות איש מקצוע מצוין — אבל בלי שיתוף פעולה — זה לא יעבוד.
אז איך מתקדמים?
קודם כל — להכיל את הכאב.
לא למכור אשליה של “נעבור את זה ונשכח”.
זה לא קורה.
צריך ללמוד לחיות עם זה.
דבר שני — לצמצם רעשי רקע.
רעשי רקע זה לא רק משפחה וחברים.
זה גם עורכי דין, ייעוצים, מלחמות.
לעצור.
לנשום.
להתמקד.
דבר נוסף חשוב:
רוב הבגידות בגילאים האלה לא מתחילות ממראה חיצוני.
זה לא “הוא חתיך”.
זה אינטראקציה נעימה.
אין ביקורת, אין שיפוטיות.
ונוצר חיבור.
וזה מדרדר.
ולכן צריך לבדוק:
כמה ביקורת יש בבית?
כמה שיפוטיות?
כמה קרבה?
בנוסף — העולם השתנה:
מהפכה מגדרית
זוגיות פתוחה
פוליאמוריה
תקשורת דיגיטלית
התקשורת ירדה:
מדיבור → SMS → וואטסאפ → אימוג’ים
וזה לא בונה קשר.
אז צריך להשקיע:
תשומת לב
אחריות אישית
תקשורת
בגידה יכולה להיות סימן לצמיחה.
אם לוקחים אותה פנימה —
אפשר לגדול.
זה בדיוק כמו קונפליקט:
יש כאלה שנמנעים
יש כאלה שסובלים
ויש כאלה שרואים בזה הזדמנות
בגידה יכולה להיות הזדמנות לצמיחה.
ולכן — ללכת לייעוץ.
לטיפול.
גם אם נפרדים — הכלים נשארים.
אפשר גם להגיע להסכם שלום בית.
שזה בעצם לעצור בצומת — ולהחליט.
ואז יודעים מה בוחרים.
ואפשר גם להתגרש — ולהישאר בקשר טוב.
זה תלוי בפרספקטיבה.
חשוב מאוד לבחור את הסביבה.
לא להיכנס לנרטיב של קורבן.
אבל כן לתת מקום לכאב.
אי אפשר למחוק.
אבל אפשר לצמוח.
וזה המסר.
תודה רבה שהאזנתם.
להתראות בפרק הבא.