ערבות ישראל, שלום וגישור בין חרדים לחילונים - פרק 78
פרק 78 בפודקאסט "משהו עם גישור"
יש תקופות שבהן חברה שלמה נדרשת לשאול את עצמה לא רק מה עמדותיה, אלא מה מחזיק אותה יחד. לא מה מפריד בין הקבוצות שבתוכה, אלא מה מאפשר להן להמשיך להתקיים כחברה אחת, גם כאשר יש ביניהן פערים עמוקים בתפיסות עולם, באורחות חיים, בשפה, בהנהגה ובמקורות הסמכות. בתקופות כאלה, עצם היכולת לדבר נעשית משאב לאומי. לא פחות מכך. פרק 78 של הפודקאסט “משהו עם גישור” עוסק בדיוק במקום הזה: במפגש שבין הציבור החרדי לציבור הכללי, במשמעות של שלום בתוך חברה יהודית וישראלית, ובאפשרות לראות בגישור לא רק מקצוע או כלי ליישוב מחלוקות, אלא שפה חברתית שיכולה להחזיק יחד מציאות מורכבת מאוד.
אחת התרומות החשובות של הפרק היא עצם ההזזה של נקודת המבט. במקום לשאול רק מה הבעיה בין חרדים לחילונים, הוא שואל מה חסר במפגש ביניהם. במקום להישאר בתוך שיח של האשמות, חשדנות או ייצוגים תקשורתיים, הוא מזמין מעבר לשיח על ממשקים, על קהילה, על שלום, על אחריות הדדית ועל האפשרות ליצור מערכת יחסים שיש בה מורכבות, אבל גם כבוד. זה אינו ניסיון לטשטש פערים, וגם לא ניסיון לייצר אחידות מלאכותית. להפך. יש בפרק הכרה ברורה בכך שהחברה הישראלית מורכבת מקבוצות שונות, עם פחדים שונים, עם ערכים שונים ועם דרכי חיים שונות. אבל דווקא משום כך, השאלה איננה האם קיימים פערים, אלא כיצד חברה מתמודדת איתם בלי להתפרק.
גישור כשפה חברתית, לא רק ככלי מקצועי
אחת הנקודות החשובות שעולות בפרק היא שהגישור אינו מתחיל בחדר הגישור ואינו נגמר בהסכם. גישור, במובנו העמוק, הוא תפיסה שלמה של יחסים אנושיים. הוא מבוסס על ההבנה שלא כל מחלוקת צריכה להסתיים בהכרעה, שלא כל פער מחייב מלחמה, ושגם כאשר יש קונפליקט ממשי, אפשר לגשת אליו מתוך רצון להבין, להכיל, לפרק מתח ולבנות עתיד. בפרק הזה הגישור מוצג לא רק ככלי ליישוב סכסוכים פרטניים, אלא כשפת שלום, כשפה שיכולה להפוך להיות תשתית לחיים משותפים בחברה מפולגת.
המשמעות של התפיסה הזו גדולה במיוחד בהקשר הישראלי. החברה בישראל אינה סובלת רק ממחלוקות. היא סובלת מהיעדר מסגרות מספקות לניהול מחלוקות. היא מלאה בדיונים, אבל חסרה שיח. מלאה בדעות, אבל ענייה בהקשבה. מלאה בתגובות, אבל מצומצמת ביכולת להשהות, להכיל ולשאול מה קורה בצד השני. הגישור, במובן הזה, אינו רק שיטה מקצועית אלא תיקון תרבותי. הוא מבקש להחזיר למרכז את האפשרות לדבר לפני שמסלימים, להבין לפני שמכריעים, ולשאול על העתיד לפני ששוקעים בעבר.
בפרק עולה גם הרעיון של יצירת “צבא של מגשרים” – לא במובן הצבאי כמובן, אלא במובן של פריסה רחבה של אנשים שיודעים להחזיק שיח, לפרק מחלוקות, ולתווך בין בני אדם בתוך קהילה, במקום עבודה, במשפחה או במרחב האזרחי. זה רעיון חשוב משום שהוא מגדיר את הגישור לא רק כעיסוק של מומחים, אלא כמיומנות שהחברה כולה צריכה לטפח. חברה שמבקשת לשרוד תקופה של הקצנה, אינה יכולה להסתמך רק על מוסדות פורמליים. היא צריכה לבנות לעצמה תשתיות אנושיות של שיח, של תיווך ושל אחריות.
השורשים היהודיים של הגישור ושל מושג השלום
אחד החלקים החזקים בפרק הוא החיבור בין עולם הגישור לבין המקורות היהודיים. לא כקישוט, ולא כניסיון לייצר לגיטימציה מלאכותית, אלא כהצבעה על כך שהשפה הגישורית נטועה עמוק בתוך המסורת היהודית. הדיון על משה ואהרון, על ההבדל שבין הכרעה לבין עשיית שלום, על מושג הפשרה ועל הציווי לפתוח דווקא בה – כל אלה מציגים את הגישור לא כהמצאה מודרנית, אלא כדרך יהודית עמוקה להתמודדות עם מחלוקת. אהרון הכהן מוצג בפרק כמי שאינו מחכה שהסכסוך יגיע למבוי סתום, אלא נכנס אליו מוקדם, שומע, מרכך, מחזיר את האדם ליכולת לראות את חרטת האחר, ומאפשר פיוס במקום שבו העמדה הראשונית הייתה נוקשה או פצועה.
החידוש הגדול כאן הוא לא רק הידע ההיסטורי או התורני, אלא המשמעות המעשית שלו. אם שורשיה של היהדות מכירים בכך שלא כל אמת צריכה להופיע בצורה נוקשה, ושיש מצבים שבהם דווקא השלום הוא התכלית, אז אפשר להבין את הגישור לא כוויתור על ערכים, אלא כיישום עמוק שלהם. בפרק נאמר בצורה ברורה שכדי שיהיה שלום, אדם צריך להשתנות. זה משפט שיש בו עומק רב, משום שהוא מנוגד לרוח התקופה. התרבות הציבורית כיום מחנכת לא פעם לאחיזה מוחלטת בעמדה, לזיהוי כל פשרה עם חולשה, ולמחשבה שהאותנטיות פירושה לא לזוז מילימטר. אבל שלום אמיתי אינו נולד מן הנוקשות, אלא מן היכולת להתאים, להתגמש, לשנות צורה כדי לאפשר חיים משותפים.
זו נקודה מהותית גם ביחסים בין קבוצות בחברה. כל עוד כל קבוצה תדרוש שהשנייה תכיר רק באמת שלה, לא יהיה מפגש. יהיה רק מאבק. אבל אם השלום הוא ערך, ואם יש הבנה שחיים משותפים מחייבים תנועה, רגישות ויכולת להשתנות, אז נפתח פתח אחר. לא פתח למחיקת זהויות, אלא פתח לקיומן זה לצד זה.
הבעיה איננה רק הפער בין המגזרים, אלא היעדר המפגש
אחת התובנות המרכזיות שעולות בפרק היא שהמתח בין חרדים לחילונים, ובמידה רבה גם בין קבוצות אחרות בחברה הישראלית, אינו ניזון רק מהבדלים אמיתיים, אלא מהיעדר מפגש אמיתי. כאשר קבוצות אינן נפגשות, הן לומדות זו על זו דרך תיווך. וכאשר התיווך הזה נעשה בעיקר דרך תקשורת, רשתות חברתיות, כותרות פוליטיות וסיפורים מוקצנים, התוצאה כמעט בלתי נמנעת: הצד השני נעשה מושג מופשט, מאיים, מעצבן או חשוד. הפרק חוזר שוב ושוב על הפער הזה בין המפגש האנושי הישיר, שהוא בדרך כלל מורכב אבל מכבד, לבין התמונה הציבורית שמציגה עולמות מקבילים, כמעט עוינים זה לזה.
זו תובנה בעלת משמעות רחבה מאוד. משום שחברה אינה מתפרקת רק בגלל מחלוקות. היא מתפרקת כאשר המחלוקות עוברות תהליך של דה-הומניזציה. כאשר הצד השני כבר אינו אדם אלא קבוצה. כאשר במקום לראות אדם עם משפחה, פחדים, תקוות, אמונה או כאב, רואים תבנית. וכאשר זה קורה, הדיון כבר אינו על פתרון, אלא על מחנה. שפה גישורית, לעומת זאת, מחייבת החזרה של האדם לקדמת הבמה. היא שואלת מי עומד כאן, מה מפחיד אותו, מה חשוב לו, מה הוא מבקש להגן עליו, ואיך אפשר לנהל את ההבדל בלי לפרק את היחסים.
במובן הזה, הקריאה שבפרק לייצר עוד מפגשים, עוד סמינרים, עוד מרחבים שבהם אנשים יושבים ומדברים באמת, איננה נוסטלגיה. היא אבחנה מדויקת של צורך חברתי. אם המפגש היחיד בין קבוצות שונות בחברה מתרחש דרך מאבק פוליטי, כותרת עיתונאית או תקרית קיצונית, החברה תישאר שבויה בידי דימויים. אבל אם נוצרים מרחבים של היכרות, של שיחה, של שהות, של דיון שאיננו מבקש להכניע אלא להבין – קורים דברים אחרים. גם כאשר אין הסכמה מלאה, יש הכרה. וגם כאשר נשארים חילוקי דעות, הם אינם חייבים להפוך לניתוק.
תקשורת, פוליטיקה והכלכלה של ההקצנה
הפרק אינו נאיבי. הוא אינו מציג תמונה רומנטית של מציאות שבה כל בני האדם רק מחכים לשבת יחד ולהבין זה את זה. להפך. יש בו ביקורת ברורה מאוד על המבנים שמזינים את ההקצנה: פוליטיקה שמתפרנסת מפילוג, תקשורת שמתגמלת חיכוך, ותרבות ציבורית שבה זעם, ביזוי וטינה זוכים לחשיפה גבוהה יותר מאשר מורכבות, עדינות ושלום. אחת האמירות החזקות בפרק היא שהמערכות הללו לא רק משקפות פילוג, אלא לעיתים גם מייצרות אותו במודע, משום שיש מי שמרוויח ממנו. זו אמירה חריפה, אבל היא מבטאת חוויה עמוקה שרבים בחברה הישראלית מכירים: התחושה שהקצנה היא לא רק תקלה, אלא שיטה.
המשמעות של הדברים הללו לעולם הגישור גדולה במיוחד. גישור פועל בקצב אחר, בשפה אחרת ובתמריצים אחרים. הוא אינו מתגמל הקצנה אלא פירוק שלה. הוא אינו נשען על רייטינג אלא על אמון. הוא אינו זקוק לאויבים אלא לבני אדם. לכן, כל ניסיון להכניס שפה גישורית למרחב הציבורי מחייב גם הבנה שהמאבק איננו רק על תוכן, אלא על אקולוגיה שלמה של שיח. כלומר, לא מספיק לומר דברים נכונים. צריך גם לבנות עבורם מרחבים, קהלים ותשתיות. אם כל המרחב הציבורי בנוי כך שהכעס משתלם יותר מן השלום, השפה הגישורית תישאר בשוליים, גם אם היא נכונה מוסרית ואנושית.
ומכאן גם הקריאה המעשית של הפרק: לא לחכות לממסד, לא להסתמך על התקשורת הגדולה, אלא לבנות עולם מקביל של אנשים, קהילות, מפגשים, קורסים, שיחים ומרחבים שבהם שפת השלום יכולה לעבור מאדם לאדם. יש כאן תפיסה מעניינת מאוד של שינוי חברתי: לא כמהלך שמוכתב מלמעלה, אלא כתהליך שנבנה מלמטה, דרך הפצה של שפה, דרך חינוך, דרך דוגמה, דרך התמחות, דרך כלים נגישים ודרך קהילה של אנשים שרוצים לחיות אחרת.
מה אפשר ללמוד מן הציבור החרדי על קהילה, ומה הציבור החרדי יכול ללמוד בחזרה
הפרק מציע התבוננות מורכבת בציבור החרדי. מצד אחד, יש בו הערכה ברורה לעוצמת הקהילה, ליכולת להחזיק מערכות יחסים, לייצר תחושת שייכות, להישען על מנהיגות קהילתית ולשמר שפה פנימית של אחריות הדדית. מוצג בו רעיון חשוב מאוד: קהילה חזקה מחייבת יכולת להתמודד עם סכסוכים בלי לפרק את עצמה, ולכן באופן טבעי היא מפתחת כלים של תיווך, פשרה, הנהגה ושמירה על היחד. מצד שני, הפרק אינו מהסס לומר שהציבור הכללי נחשף פעמים רבות לציבור החרדי דרך הייצוגים הפחות טובים שלו, דרך קיצוניות, דרך אירועים מביכים ודרך דמויות שאינן משקפות את העומק, המוסר והחוכמה שקיימים בתוך החברה החרדית.
המורכבות הזו חשובה מאוד, משום שהיא מונעת אידיאליזציה מצד אחד ודמוניזציה מצד שני. אפשר ללמוד מציבור על קהילתיות, על ערך השלום, על מסורת של פשרה, על עומק מוסרי ועל שפה יהודית של יחסים, בלי להתעלם מבעיות, מקצוות ומהפער בין אידיאל לבין ייצוג ציבורי. ואפשר גם להפנות מבט חזרה אל הציבור החרדי ולומר: אם יש בידיכם מסורת עמוקה כל כך של שלום, של אהרון הכהן, של פשרה ושל אחריות קהילתית, החברה הישראלית זקוקה לכך שתהיו נוכחים בזה יותר, גלויים בזה יותר, משמיעים את הקול הזה יותר. זה כבר אינו רק עניין פנים-חרדי, אלא תרומה אפשרית לחברה שלמה.
באותה מידה, הציבור הכללי נדרש כאן לחשבון נפש. לא במובן המאשים, אלא במובן המברר. אם אדם גדל בתוך שנאה לחרדים, או לכל קבוצה אחרת, והמפגש האנושי משנה אצלו את כל התמונה, זה מלמד לא רק על האחר אלא גם על מנגנוני החינוך, התקשורת והתרבות שבתוכם הוא גדל. זו נקודה עמוקה מאוד, משום שהיא מחזירה את האחריות הביתה. לא רק “למה הם לא מבינים אותנו”, אלא גם “איך אנחנו למדנו לא להבין אותם”.
גישור בתוך זוגיות, הורות וקונפליקט דתי
אחד החלקים המעניינים בפרק הוא המעבר מן הרמה החברתית-הלאומית לרמה האינטימית והמשפחתית. מתוך השיחה על חרדים וחילונים, עולה גם הדיון בזוגות שבהם אחד מבני הזוג חזר בשאלה או בתשובה, ובקונפליקטים שמתעוררים סביב חינוך הילדים, אורח החיים, שבת, כשרות וגבולות הזהות בבית. דווקא כאן מתברר עד כמה השפה הגישורית נחוצה. משום שבמקרים כאלה, אם ניגשים לסכסוך רק מתוך פחד, ערכים מופשטים או מאבק על שליטה, קל מאוד לאבד את הילדים עצמם בתוך הסערה. אבל כאשר ניגשים מתוך השאלה מה טוב לילדים, איך שומרים על הבריאות הנפשית שלהם, ואיך בונים מציאות שבה כל צד יקבל מקום בלי שהמאבק יהרוס את המערכת, נפתחות אפשרויות אחרות.
יש כאן ביטוי יפה לעיקרון שאתה מקפיד עליו שוב ושוב גם במקומות אחרים: לא להתמקד רק במה שהיה, אלא במה שרוצים לבנות מעכשיו והלאה. גם כאשר זוג נשאר יחד, וגם כאשר הוא נפרד, השאלה המכרעת איננה רק מי פגע במי או מי שינה את עולמו. השאלה היא איך מגדלים ילדים בתוך מציאות מורכבת בלי לפרק אותם, איך מגינים עליהם בלי למחוק אחד מן ההורים, ואיך מאפשרים לכל צד לשמור על זהותו בלי להפוך אותה לכלי מלחמה.
זו נקודה שמחברת היטב בין הרובד המשפחתי לרובד החברתי. בשני המקרים, ההנחה היא שהבדלים אינם הבעיה המרכזית. הבעיה המרכזית היא האופן שבו מתמודדים עם הבדלים. כאשר ההתמודדות נעשית מתוך לחץ, חרדה ומאבק, גם פערים קטנים הופכים לבלתי נסבלים. כאשר היא נעשית מתוך תהליך, דיאלוג, בהירות ומטרות משותפות, גם פערים משמעותיים יכולים להפוך לברי ניהול.
ערבות ישראל איננה סיסמה, אלא אחריות מעשית
שם הפרק – “ערבות ישראל” – איננו רק כותרת יפה. הוא טומן בתוכו עמדה מוסרית. ערבות איננה הסכמה מלאה, ואיננה מחיקה של הבדלים. ערבות פירושה שאני רואה את הקשר ביני לבין האחר גם כאשר הוא שונה ממני. שאני מבין שחברה איננה אוסף של יחידים שנאבקים זה בזה על כוח, אלא מערכת יחסים שיש בה אחריות הדדית. ערבות פירושה ששלומו של האחר איננו עניינו הפרטי בלבד, משום שחיים משותפים מחייבים אותי לשאול מה קורה במרחב שבינינו.
במובן הזה, הפרק מציע תפיסה של שלום שאינה רכה או תמימה, אלא עמוקה ומעשית. שלום איננו רק ברכה או איחול. הוא דרך חיים. הוא שפה. הוא בחירה. הוא מיומנות. והוא גם משימה. יש בפרק תחושת דחיפות ברורה: לא מתוך היסטריה, אלא מתוך הכרה בכך שחברה שלא תפתח לעצמה כלים של שלום, תמשיך להיסחף אל תוך מבנים של הקצנה, תיווך מעוות, ופירוק היחד. הקריאה להפיץ את השפה, לשתף, ללמד, להיפגש, לדבר ולהנגיש כלים בחינם אינה רק מהלך מקצועי. היא נתפסת כאן כחלק ממאמץ אזרחי-מוסרי רחב יותר.
סיכום: מה החברה הישראלית צריכה עכשיו
בסופו של דבר, פרק 78 אינו עוסק רק בחרדים ובחילונים. הוא עוסק בשאלה רחבה יותר: האם החברה הישראלית מסוגלת להחזיק בתוכה הבדלים בלי להתפרק מהם. הוא מציע תשובה זהירה אך ברורה: כן, אבל לא מעצמו. לא בלי עבודה. לא בלי שפה. לא בלי מפגש. ולא בלי אנשים שמוכנים לקחת אחריות על המרחב שבין הקבוצות, הקהילות, המשפחות והזהויות.
התרומה הגדולה של הפרק היא בהצבת הגישור במקום הרבה יותר רחב מן המקום המקצועי המקובל שלו. לא רק אמצעי לפתרון סכסוך, אלא דרך לחשוב חברה. לא רק תהליך שמיועד למי שכבר הסתבכו, אלא שפה שיכולה למנוע הסתבכויות מיותרות. לא רק מקצוע, אלא עמדה אנושית ותרבותית. ובתקופה שבה נדמה לעיתים שהקצנה מדברת חזק יותר מן המורכבות, זו אמירה חשובה מאוד.
אם יש רעיון אחד שנשאר אחרי ההאזנה לפרק הזה, הוא אולי זה: שלום אינו נאיביות, וגישור אינו חולשה. להפך. בעולם מפולג, היכולת לדבר, להכיל, לתווך, להשתנות ולבנות יחד עתיד היא אחת מצורות הכוח החשובות ביותר שיש.
שאלות ותשובות: ערבות ישראל, שלום וגישור בין חרדים לחילונים
כן, אך זה לא קורה מעצמו. הפערים בין הציבור החרדי לציבור הכללי הם אמיתיים ונוגעים לזהות, לאורח חיים ולמקורות סמכות, ולכן ניסיון “לגשר” עליהם באמצעות סיסמאות או רצון טוב בלבד לא מחזיק לאורך זמן. שיח אמיתי מתחיל מהכרה בפערים ולא מהכחשתם. גישור מציע דרך לעבוד עם הפערים, לא לבטל אותם. הוא מאפשר לכל צד להישאר במקום שלו, אך בתוך מסגרת שבה ניתן להבין את הצד השני ולבנות צורות חיים משותפות גם בלי הסכמה מלאה.
הטעינה הגבוהה אינה נובעת רק מהבדלים עצמם, אלא מהאופן שבו הם מתווכים. כאשר רוב המפגש בין קבוצות מתרחש דרך תקשורת, פוליטיקה ורשתות חברתיות, נוצרת תמונה מוקצנת שמחזקת פחדים, סטריאוטיפים ותחושת איום. היעדר מפגש אנושי ישיר מעמיק את הבעיה, משום שהצד השני הופך לרעיון ולא לאדם. גישור מבקש לשנות בדיוק את זה — להחזיר את האדם למרכז, ולהחליף את השיח על קבוצות בשיח בין בני אדם.
ערבות ישראל אינה אומרת שכולם חושבים אותו דבר או חיים באותו אופן. המשמעות שלה היא שיש קשר שאינו תלוי בהסכמה. זהו עיקרון שמבוסס על אחריות הדדית: גם כאשר יש מחלוקת, הקשר נשאר. בתוך תפיסה כזו, המטרה אינה לנצח את האחר, אלא למצוא דרך לחיות יחד. גישור פועל בדיוק בתוך המרחב הזה — הוא מניח שיש מערכת יחסים שצריך להחזיק, ולכן מחפש פתרונות שמאפשרים המשכיות ולא רק הכרעה.
בהחלט. אמנם גישור מוכר בעיקר ככלי ליישוב סכסוכים בין אנשים פרטיים, אך העקרונות שלו רלוונטיים גם ברמה החברתית. היכולת לנהל שיח, להבין אינטרסים, לזהות פחדים ולבנות פתרונות מוסכמים אינה מוגבלת לחדר הגישור. כאשר שפה גישורית נכנסת למרחב הציבורי — בין אם דרך חינוך, קהילה או הנהגה — היא יכולה להשפיע על האופן שבו קבוצות שלמות מתנהלות זו מול זו.
המסורת היהודית מכילה יסודות עמוקים של שלום ופשרה. דמויות כמו אהרון הכהן מייצגות גישה שאינה מחכה להכרעה אלא פועלת ליצירת שלום בין בני אדם. גם ההעדפה ההלכתית לפתוח בפשרה לפני דין משקפת הבנה שהאמת המשפטית אינה תמיד מספיקה כדי להחזיק יחסים. המשמעות היא שגישור אינו רעיון זר ליהדות, אלא ביטוי מודרני לעקרונות שקיימים בה כבר דורות רבים.
לא בהכרח, אך הוא כן מחייב תנועה. שלום אינו תוצאה של עמידה מוחלטת במקום, אלא של יכולת להתאים, להקשיב ולפעמים גם לשנות. זה לא אומר לוותר על זהות או על ערכים, אלא להבין שלא ניתן לקיים חיים משותפים בלי מידה מסוימת של גמישות. גישור אינו מבקש מאנשים לוותר על עצמם, אלא להרחיב את היכולת שלהם לפעול בתוך מציאות שבה יש גם אחרים.
מפגש ישיר משנה את כללי המשחק. כאשר אנשים נפגשים באמת, הסטריאוטיפים נחלשים והמורכבות חוזרת. הצד השני מפסיק להיות מושג והופך לאדם. גם אם אין הסכמה, נוצרת הבנה, ולעיתים גם כבוד. ללא מפגשים כאלה, השיח נשאר ברמת דימויים, והפערים נוטים להקצין. לכן יצירת מרחבים של שיחה — קבוצות, סדנאות, מפגשים קהילתיים — היא חלק מרכזי בכל ניסיון לבנות גשרים בחברה.
כן, ולעיתים זה אחד המקומות שבהם הוא נחוץ ביותר. כאשר בני זוג או בני משפחה מחזיקים בעמדות שונות ביחס לדת, לאורח חיים או לחינוך ילדים, הקונפליקט נוגע בשאלות זהות עמוקות. גישור מאפשר לנהל את המחלוקת בלי לפרק את הקשר, ולהתמקד בשאלות מעשיות כמו טובת הילדים, יציבות רגשית ויכולת לחיות יחד או להיפרד בצורה אחראית. במקום מאבק על “מי צודק”, נוצר תהליך שמכוון לשאלה “איך ממשיכים מכאן”.
דווקא להפך. גישור אינו מתעלם מקונפליקט אלא נכנס אליו בצורה ישירה. הוא אינו מניח שהכול יסתדר מעצמו, אלא מציע דרך עבודה שדורשת אחריות, הקשבה ויכולת להתמודד עם מורכבות. במציאות שבה מאבקים נוטים להסלים, היכולת לנהל סכסוך באופן שמוביל לפתרון היא מיומנות עמוקה, ולא גישה נאיבית. גישור אינו מבטל כוח, אלא משתמש בו בצורה אחרת — כוח של הבנה, של תהליך ושל בניית עתיד משותף.
Toggle Content
תמלול מלא של הפרק
(0:01) משהו עם גישור, פרק של ערבות ישראל אני רוצה לקרוא לזה.
(0:07) אני יושב כאן עם הרב חנוך וייטמן, שהוא מגשר בצוות שלנו, חרדי.
(0:15) ואני וחנוך מותאים את עצמנו הרבה פעמים מדברים על הציבור החרדי, הציבור הכללי.
(0:25) הממשקים ביניהם, על מה שקורה בציבור החרדי בעולם הגישור.
(0:33) ובפרק הזה אנחנו רוצים קצת לשתף אתכם בדילמות שלנו, בעשייה שלנו, ואפילו אולי באיזו קריאה להזמנה לשיח, כי המפגש של הקהילה החרדית עם הקהילה הכללית והקהילה הדתית-לאומית בארץ, בטח בתקופה כזו של מלחמה ואחרי מלחמה, המפגש הזה יגדיר אותנו פה כעם, כחברה, כתרבות, עם שורשים ארוכים ועתיד, שהיום יש מי שיגיד שאולות בערפל, אבל במקום הזה של הגישור, והשיח הגישורי, אנחנו יודעים כי הנה נראה, אנחנו יושבים כאן ומנהלים שיח של איך אנחנו מנהלים את העולם ביחד, ואיך פועלים ביחד, איך חיים ביחד בדו-קיום, ואני רוצה היום להזמין את המאזינים לקחת חלק בשיח הזה שהוא באמת גדול מאיתנו, וחשוב לאין שיעור.
(1:42) אז שלום חנוך.
(1:43) שלום וברכה.
(1:44) כבוד גדול להיות פה, שמחה גדולה.
(1:47) גם לי, האמת זה, אתה יודע, אני אתאר איך שנפגשנו, חנוך היה, למד בקורס הבסיסי שלנו במקוון, ואחרי זה בא ועשה את הפרקטיקום, ולאורך כל השיעורים, וגם בהתמחות, קסם של אדם.
(2:06) זו הייתה הסכמה רחבה בכל הלומדים בקורס, קסם של אדם.
(2:12) בשקט, בצנעה, בענווה, השפיע המון, לימד אותנו גם קצת דברי תורה, והראה לנו הרבה ממשקים דומים בין התפיסה החרדית לתפיסה שלנו, של שותפות חדשה, של גישור.
(2:30) לא רק בגישור במשפחה, בכלל, בין אדם לאדם.
(2:34) אז אני יודע שאתה קצת מרגיש לא בנוח, וקצת נבוך, וזה בסדר, אבל אנחנו נעבור את זה, כי אני כבר ראיתי אותך עובר את זה, ומאחורה יש כל כך הרבה קסמים, ואני חושב שזה מאוד מאוד חשוב שאנשים יכירו את העשייה ואת האמונה שלך, את האני מאמין שלך.
(2:53) אז…
(2:54) תן לנו אותו בבקשה.
(2:55) אני חושב, ודיברת פה על הממשקים בין החברה החרדית לשותפות חדשה, באמת הגישור עצמו הוא שורשיו מאוד ארוכים בהיסטוריה היהודית.
(3:06) יש לנו את אהרון הכהן, שחי לפני 3,300 שנה, שבעצם הגמרא אומרת שיש שתי גישות של משפט.
(3:14) יש את המשפט של משה, שהזוג היה מגיע, היו רבים, סכסוך עסקי, באים למשה רבינו, משה רבינו מכריע, ייקוב הדין את ה…
(3:22) אבל אהרון, אומרת הגמרא, אוהב שלום ורודף שלום.
(3:25) זאת אומרת, אהרון הכהן היה שומע על זוג שרב.
(3:27) היה מגיע לאחד, אומר לו, שומע ששתיים רבו, ראובן ושמעון רבו, מגיע, מתיישב איתם.
(3:32) מגיע לראובן, נכנס אצלו הביתה, קודם כל הוא רואה את אהרון הכהן, ישר נעמד, מה זכיתי לביקור של כבודו?
(3:39) מתיישב, יושבים על הספה, ואהרון הכהן אומר לו, שמעתי שאהבת עם שמעון.
(3:44) הוא אומר לו, איך שמעת?
(3:45) הוא אומר, פגשתי אותו, והוא בוכה, והוא כולו עצוב.
(3:48) למה עשיתי לו ככה?
(3:50) איך פגעתי בו?
(3:51) והוא אומר, וואו, גם אהרון הכהן הגיע לאיזה הרגשה טובה לבית, וגם שמעון מתחרט.
(3:55) אמר לו, כן, גם אני מתחרט, זאת הייתה כזאת שטות.
(3:58) מה עשיתי?
(4:00) אמר לו, כן, אמר לו, כמה חשוב זה השלום.
(4:03) אחר כך הוא מסיים, יוצא מעול של ראובן, הולך לעול של שמעון, אותו דבר.
(4:07) מה זכיתי שכבודו הגיע?
(4:09) הוא מתיישב, הוא מדבר איתו.
(4:11) אמר לו, הוא מצטער, הוא בוכה, קשה לו עם כל ה…
(4:13) סכסוך הזה.
(4:16) ואז אומרת הגמרא שהיו באים שתיהם ומתפייסים, נופלים אחד על השני חבוקים.
(4:22) בעצם באדם שעושה איזו מריבה או פוגע במישהו, אז המצפון תמיד נמצא.
(4:27) אבל קשה לנו להודות בזה, קשה לנו להודות שעשינו טעות.
(4:30) אבל ברגע שהגיע באמת אהרן הכהן ומציג את הגישה של הצד השני, הוא עושה את זה כמו גישור נרטיבי, הוא מצטער, הוא בצער, אז הוא אומר גם אני בצער.
(4:38) הוא צריך להכניס לאנשים את הרואה חרטיו ובעצם לפרק את המתח.
(4:42) אז זה כבר אז בעצם התחילה הגישה הזאת, שהגמרא אומרת שיש גישת משה וגישת אהרון, שזה שתי הגישות.
(4:49) ולאורך ההיסטוריה גם, הגמרא אומרת שיש מושג של צדק ומשפט, משפט ושלום.
(4:54) מה זה משפט ושל שלום?
(4:56) אומרת הגמרא, זהו פשרה.
(4:58) מגיעים שתי אנשים לבית הדין, מצווה לפתוח בפשרה.
(5:01) הדיינים אמרו להם, אתם רוצים דין?
(5:03) או שאתם רוצים פשרה, כדאי לכם לעשות פשרה, פשרה שלום, ופשוט מנסים לעשות פשרה.
(5:08) וככה הם יוצאים מרוצים, בלי להיכנס מי צודק, מי לא צודק, יושבים איתם, מדברים איתם ומגיעים לפשרה.
(5:13) וזה כל דין ככה נפתח.
(5:16) אז זה כבר נפסק בגמרא לפני 1800 שנה, וזה נכנס לשולחן ערוך, הרמב״ם פוסק את זה בשולחן ערוך, שיש מצווה בפשרה.
(5:23) מהמם.
(5:24) אז בעצם, אהרון הכהן, הוא נחשב למגשר הראשון, והעשייה הגישורית, שותפות חדשה ובכלל עולם הגישור זה לגמרי חופף לערכים של היהדות שאומרת בוא נפתור בעיות במילים, בוא לא נכריע.
(5:42) הרי אנחנו מבינים, וזה החשיבות של הקהילה, ושפה העולם החרדי מאוד חזק בתוך הדבר הזה, כדי לשמור על הקהילה וכדי שאנשים יוכלו ליהנות מהכוח של הקהילה, מתחושת הביחד הזו, שאתה לעולם לא לבד כי תמיד יש לך על מי להישען, אתה חייב לדעת להתמודד עם סכסוכים, הרי יש סכסוכים, יש, גם בקהילה החרדית וגם איפה שיש שלושה יהודים ושישה בתי כנסת, יש הרבה מאוד קונפליקטים, השאלה איך פותרים אותם.
(6:10) והגישור הוא גישה שהיא מאוד מקדמת את הקהילתיות, כי היא פותרת את הבעיות לא על בסיס מה היה, של מי אמר למי, אלא, מבינים כי עשינו טעויות, אלא בוא נדבר על העתיד.
(6:22) ובעתיד אנחנו מבינים שאנחנו באותה קהילה, אנחנו מבינים שאנחנו שכנים, וכשמניחים את היסודות בתוך הדבר הזה, אנחנו באמת יכולים להפוך את המחלוקת שהייתה למקום לחזק את הקשר.
(6:35) ולכן, אני חושב שזה מאוד ברור שבציבור החרדי יש הרבה מגשרים, שאולי לא מגשרים, אבל הרבנים הקהילתיים והאנשים שמסביב, זה מאוד מאוד חזק בתוך המקום הזה.
(6:47) שזה משהו שאנחנו כציבור חילוני, הלוואי והיו יותר, עם כל השיסוי והביזוי שאנחנו חווים היום עם הפוליטיקאים שלנו והמנהיגי הציבור, אני אומר במרכאות, כי מנהיגים שמפרגים, אבל אנחנו מסתכלים על הציבור החרדי ואומרים, הלוואי, ולנו היו מנהיגים כאלה שמייצגים את הציבור, ולנו הייתה היכולת להיות כל כך מגובשים, במקום שאנחנו מרגישים כל כך לבד.
(7:12) כל כך לבד הציבור הכללי, וגם לדעתי לאומי, אני מאמין באיזשהו מקום.
(7:18) ובמקום הזה אני תוהה איך היה אפשר להביא את השפה הגישורית, שבציבור החרדי היא מאוד ברורה, איך אפשר להביא אותה אלינו?
(7:30) ביהדות הרבה משתמשים בעצם במושג של שלום.
(7:33) שלום זה המושג של שלמות, להשלים את הדבר.
(7:37) כתוב שהקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם, אז הוא שאל את האמת אם היא לברוא את העולם, את הבן אדם, לא את העולם, את הבן אדם, אז הוא אמר לא ייברא כי כולו שקרים.
(7:46) אז כתוב שהקדוש ברוך הוא השליך את האמת, זה כתיב אמת מרץ תצמח, בעצם כופף את האמת.
(7:52) מה זה לכופף את האמת?
(7:53) זה בעצם השלום.
(7:54) השלום הוא לא רק, השלום הוא צורה של חיים שלפעמים צריך להשתנות בהתאם לנסיבות כדי להיות ביחד.
(8:01) כי אם אני הולך…
(8:03) ייקוב הדין את ההר, אז אין שום אפשרות לחיות בעולם הזה.
(8:06) כל אחד, איש את רעו חיים בלעו.
(8:08) אני, מה שאני חושב, מה שאני מאמין.
(8:09) אבל לפעמים צריך לשנות, כי השלום הוא הערך.
(8:12) השלום הוא התכלית של הסוף.
(8:14) אתה אומר את זה, ואני מצמרמרות, כי, א’, כל כך נכון, אני אומר את זה בבולד, מה שאומרת, בשביל השלום צריך להשתנות.
(8:25) אתה לא יכול לצפות שאתה תבוא לצד השני, תגיד לו, זה מה שאני חשבתי כל הזמן.
(8:29) לא תשתנה ויהיה שלום, לא, השלום מצריך אותך להשתנות והשלום, אם אני מבין ממך, זה ציווי, זה מטרה, זה ברמה של עשרת הדיברות בעיניי אפילו, באמת ברמה מאוד מאוד גבוהה.
(8:45) ואנחנו פה כחברה, וזה הרבה אחרי הפוסט מלחמה, שאתה יודע, אני אומר לאנשים, שאני מאחל שיהיה שלום, אתה יודע, מרימים כוסית לחיים, אני אומר, הלוואי שיהיה שלום.
(8:58) והם היו אומרים לי, לא יהיה.
(9:01) ואני אומר, מה זאת אומרת?
(9:04) איך מסוגל אדם, לא תגיד עכשיו אנחנו פה יושבים בתוך איזה, עם הפלסטינאים ומדברים, אנחנו יושבים עכשיו בינינו ובין עצמנו, ואנשים לא מסוגלים להרים תפילה, להרים כוסית למען השלום?
(9:15) עד לכאן הגענו?
(9:17) שזה נורא ואיום.
(9:18) אבל אני חושב שבדיוק המסר הזה זה התיקון, להגיד זה שאתה מצפה לשלום, ואתה אומר אני מוכן להשתנות בשביל השלום, כדי שלילדים שלנו יהיה בו ביטחון, ויהיה טוב, ונוכל לחיות ביחד בדיאלוג כולנו, בתוך המדינה, מחוץ למדינה, בכל העולם, אנחנו חייבים לחזור ולקדש את השלום, ואתה פה אומר לי שהשלום זה לא מונח שמאלני בזוי, אתה אומר לי שלום זה מונח…
(9:43) המונח כן, בשורשי היהדות.
(9:46) כן, לגמרי.
(9:47) זה מאוד מרגש אותי לשמוע את הדבר הזה.
(9:50) כתוב שהעונש הכי גדול שהקדוש ברוך הוא יכול לתת לבן אדם זה אין שלום לרשעים.
(9:54) זאת אומרת, ברגע שבן אדם אין שלום, אין לו כלום.
(9:56) אין לו שקט, אין לו שלווה, הוא לא יכול ליהנות מכלום.
(9:59) כי בעצם יש לו חוסר, ואם הוא יש לו, יש לו שלום, יש לו הכל.
(10:04) מדהים הדבר הזה.
(10:06) אתה יודע, וזה בדיוק מתחבר…
(10:07) אני לא איתלה בארונות, אבל אני נדב על הבן של אהרון, קוראים לו נדב, אז אני טיפה מרגיש שם איזשהו חיבור במקום הזה, גם כשקראתי על העשייה של אהרון הכהן מאוד אהבתי את המקום הזה, כי אני חושב שזה בדיוק המקום שלנו, להפיץ את השפה הזאת של השלום.
(10:25) אנחנו עושים את זה עכשיו גם עם הקורס הדיגיטלי שלנו, החינמי, בכל מיני שפות, שמעביר את הקורס גישור בסיסי.
(10:32) לכל מי שרוצה, כי אנחנו אומרים בואו תדברו את השפה הזו של השלום, גישור זאת שפת השלום, זה איך מייצרים שלום בין אויבים, איך אנחנו מייצרים את האינטרסים, איך אנחנו מזהים את האינטרסים שלנו ושל הצד השני, שמה לעשות כשאתה בא לקונפליקט אתה לא בוחר מול מי אתה עומד, אתה מול מי שהמציאות מביאה בפניך, ואני מאמין שמה שהמציאות מביאה זה מה שאנחנו יכולים לעמוד לעמוד בו ולהצליח בו וגם למעשה אין לנו ברירה אחרת.
(11:01) אז את כל הכלים האלה עכשיו אנחנו גם נותנים, אנחנו גם נותנים אותו גם לציבור החרדי וגם לציבור הכללי וגם לכל הציבור מי שרוצה שיכנסו לאתר הלימודים שלנו, יש שם את כל הקורס, אני אומר את זה חינם ואני אומר את זה לא כמכירתי, אני אומר את זה כי אני בתחינה, בתחינה באמת, כשיש לך את הכלים איך לעשות שלום ואתה רוצה לתת אותם.
(11:21) אבל אם העולם היום שהוא כל כך מפולג ומבוזר, אולי אם היינו יותר עם כל החרדים שבאמת אפשר להעביר ואנשים מכירים ומדברים אחד עם השני ויש קהילה, אולי זה היה באמת עוזר לנו.
(11:34) כי אני הייתי רוצה לבנות את הדבר הזה בציבור הכללי, הרבה ללמוד מהציבור החרדי על הקהילה.
(11:40) יש דברים שהייתי לוקח פחות, יש דברים שאני לוקח יותר, זה כמובן.
(11:44) אבל את הקהילתיות הזו, וזו השפה שלנו.
(11:49) אני רגע מסדיר לעצמי את הנשימה, אני יוצא פה בחדר, אתה עם החושב מה להגיד ומה נכון, כי אתה שוקל את המילים, ואני מאוהב בדבר הזה עד אין קץ, אני יכול לדבר על זה נון סטופ, אבל אני רוצה לתת לך את המקום, ולהגיד מה חשוב לך לומר, זאת אומרת, מה כשאתה מסתכל על המצב, על העולם, על הגישור, על העולם המשפטי, על העולם, איך אנשים פותרים מחלוקות.
(12:20) הנקודה של שלום, מה שדיברנו, זה באמת, ראיתי באחד הספרים שהוא מביא, שהוא מדבר על ההרכבה של המילה שלום לעומת ההרכבה של המילה מחלוקת.
(12:29) באמת, ביהדות יש הרבה פעמים שדורשים את האות, למה אות כזאת, למה אות כזאת.
(12:32) הוא מדבר על השין, הוא אומר שהשין בעצם של השלושה ראשים, ששתי אנשים נפרדים, הם חייבים את האמצע בעצם, בשביל לאזן אותם.
(12:39) כשאדם נמצא בתוך סיטואציה, עם כל הרגשות שלו, הוא לא באמת יכול לצאת, הוא נכנס לקונפליקט, הוא חייב את המישהו שיוציא אותו ויגיד לו תסתכל מהצד, יש פה ראש שמאלי, ראש ימני, נשים ויש את השין האמצעי, השין האמצעי צריכה לקחת את המקום ולהגיד לבדם בוא תראה, בוא תקשיב, זו הנקודה הראשונה.
(12:57) והנקודה השנייה שאם לא מדברים אי אפשר להגיע לפתרונות אף פעם, כל אחד יכול להיות, כמו שאומרים שחרדים מדברים חרדים על חילונים במקווה וחילונים מדברים חילונים על חרדים בבר, כדי, צריך לשבת ולדבר ולהבין את הקשיים ולהבין מה מפריע לכל אחד, מה הפחדים שלו, במיוחד פה בעקבות מה שאומרים הרפורמה.
(13:14) כל אחד פשוט, זה היה פה פחד של כל הצדדים, וצריך לשבת ולדבר, להכיר בזה.
(13:19) נכון.
(13:21) אתה יודע, ישב פה בפרק הקודם שעשינו, היה פרק עם יותם, שמנהל את הבית ספר לגישור שלנו, ואני אמרתי שם שיש לי איזה מעשה, שאני באותו זמן מאוד דאגתי לאופיר, בן הדוד שלי, שהוא כמו אח שהיה בעזה, הוא עדיין בעזה.
(13:37) ואמרתי לו כמה אני מחזיק, כי הוא אמר לי, לפני שהוא נכנס לעזה, הוא אמר, תמשיכו להפיץ את…
(13:42) את השפה שלכם.
(13:44) ואיך שאנחנו מסיימים את הפודקאסט, אני פותח את הטלפון והוא שלח הודעה, אני בדרך הביתה.
(13:50) יפה.
(13:51) אני, דמעות פה, באמת, זה היה באמת מאוד מרגש, הוא יצא לסוף שבוע והוא תיאר והוא חזר.
(13:58) זה היה סוף שבוע והוא חזר ביום ראשון, ושוב אנחנו כבר שבועיים לא שומעים אותו.
(14:05) אבל כשהוא יצא הוא אמר לי שמה שקורה שמה, זה להבין את כל השקר וכל הרמאות וכמה הם כועסים על התקשורת ועל המנהיגים כי יש שם אנשים מכל העדות, מכל המגזרים והם ביחד, ישנים ביחד, לא מתקלחים ביחד, לא מתקלחים שם, זה תנאים נוראים מה שהם עוברים שם, כולם אבל הוא אומר, אנחנו מבינים שהכל היה פה בלוף, אנחנו לא, אנחנו מסכימים?
(14:34) אני והמתנחלים, אנחנו מסכימים?
(14:38) פה, ימין, שמאל, אין.
(14:40) אין.
(14:41) וזה בדיוק האמירה הזאתי שפה, איך הגענו למצב שאני יושב עם אדם יהודי, אתה, אנחנו כולנו פה נלחמים, זה שמאל, ליברלי, שמאל, ימין, זה כבכל בסיס של הישראלי והיהודי.
(14:53) זה מה שפיצל בינינו, ואתה יושב פה כיהודי כהלכתו, שחור לבן עם כיפה, ואומר לי המטרה היא שלום, ואני אומר לך כ…
(15:00) אדם, אני גר במרכז תל אביב, אני פה נראה מאוד ליברל.
(15:04) לא, לא, גם אני רוצה רק שלום, תן לי רק שלום.
(15:08) וזה מדהים איך הדבר הזה הוא כל כך בסיסי והוא כל כך בנפשנו, ואנחנו, איך הפכנו את זה לריב כזה גדול, שאנחנו גם בסך הכל רוצים את השלום.
(15:18) זה הזוי.
(15:18) הזוי.
(15:20) כן.
(15:20) אז אתה יודע מה, וזו המשימה שלנו.
(15:23) זו המשימה, בגלל זה אני חושב שגם התחלתי בקריאה.
(15:25) כי הדבר הזה הוא גדול מאיתנו.
(15:28) עכשיו, אנחנו נמצאים במקום שכל הזמן בא להקצין.
(15:31) אני מעלה פוסט על חיבור לשלום לעשות, אני מקבל שמונה לייקים.
(15:38) אני מעלה פוסט שיש בו משהו, ואני לא, אני גם הפסקתי, והייתי מעלה משהו שיש בו זעם וטינה וכעס, והוא היה מתפוצץ.
(15:46) ואני לא מסוגל לשחק את המשחק הזה.
(15:49) ואני אומר, אבל אנחנו צריכים את האנשים.
(15:52) בגלל זה הכלי הזה, הפודקאסט הזה, מבחינתי באמת, אני משתמש בו ככלי להגיע לאנשים, כי אנחנו צריכים את העזרה הזאתי, של אנשי השלום, להפיץ את השלום.
(16:03) כאילו אני אומר, יש פה איזו בעיה שיש אנשים שבעצם מתפרנסים מזה, שאומרים שהכתבה תהיה על אדם נשך כלב ולא על כלב נשך אדם.
(16:11) נכון.
(16:11) העיתון לא יכול להיפתח בבוקר ולהגיד, לא היה כלום, אז העיתון היום לבן.
(16:15) צריך לייצר משהו, וכמו שאתה אומר, ככל שיש יותר חיכוך, זה יותר מעניין, זה יותר מקורי.
(16:20) ויש אנשים שזה הפרנסה שלהם, וזה נורא, זה נורא.
(16:25) ואיפה אנחנו?
(16:25) והם לא מודעים להשלכות שלהם.
(16:28) אתה יודע מה, אני אגיד לך על זה משהו יותר קשה.
(16:32) הם מודעים.
(16:34) אני מכיר את האנשים האלה.
(16:36) היה לי לא מזמן מפגש באיזה ארוחה.
(16:41) במקרה, והיו שם כמה אנשים שזה עבודתם, שהם קצת היו מעושנים וקצת שתו, אז קצת דיברו בצורה פתוחה.
(16:48) אנשים שאני יודע מה הם עושים, אנחנו מכירים את הדמויות ומי הם ליוו, והם אמרו, זה בזוי מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים עבודה שהיא יותר גרועה מעבודת, מזנות, ציטוטים.
(17:04) אבל זה הפרנסה, זה לא שלא מודעים, זה יש אנשים ספציפיים שמודעים לכך שהאמירות שלהם, הקמפיינים שהם מובילים, מפרקים את החיבור הישראלי, מפרקים בין אנשים, אבל הם מקדמים פוליטיקאי או אג’נדה מסוימת, והם מודעים למה הם עושים, יש אידיוטים שימושיים.
(17:28) ואתה מבין יש מטומטמים ששמים אותם בדרך כלל בפרונט.
(17:31) אני לא הבעיה שלי זה מי שבפרונט, מי שמקדימה, מי שמאחורה.
(17:35) ואנחנו כחברה הגענו כבר למקום שהוא מזעזע בעיניי, שאנחנו יודעים שהאיש מה יש בו?
(17:42) יש לו כסף, אז מה אם יש לך כסף?
(17:44) והוא עושה אותו לא בצורה ישרה, אבל הוא עדיין בגלל שיש לו כסף כנראה שזה בסדר.
(17:50) במקום שפעם כשמישהו היה אומר…
(17:52) הוא היה אומר דברים טיפשים, היינו אומרים לו, תשמע, זכותך להיות טיפש, אבל לא היינו הופכים אותך למנהיג, לא היינו ממליכים אותך.
(18:02) ופה אני חושב שזה שהרוב הדומם, שהוא רוב עצום, זה 95% לפחות מהאוכלוסייה הם אנשים באמת שרוצים לחיות, לעבוד, להתפרנס, לשלוח את הילדים.
(18:17) שיהיו בריאים, זה מה אנחנו רוצים.
(18:19) אבל יש אנשים שיודעים מה הם עשו, ויודעים מה הם עושים, והם עדיין עושים את זה, יש להם פרנסה.
(18:27) בעיניי זה מזעזע, אבל אין לי איך לתקן את הדבר הזה, כי הם באים עם התקציבים, הם באים עם החיבור לגופי התקשורת, ואנחנו פה…
(18:36) בלי כלים.
(18:37) יש לנו כלים אדירים, כי יש לנו את האמת.
(18:40) כן.
(18:40) יש לנו פה את השיח, ויש לנו פה את האפשרות, שאם כל בן אדם אנחנו יודעים לייצר איתו דיאלוג.
(18:45) פשוט אנחנו צריכים לבנות את זה בעולם מקביל, עולם שהוא לא מבוסס על רשתות חברתיות, הוא לא מבוסס על ערוצי התקשורת הפורמליים, הוא צריך להיות מבוסס על אנשים, כמו שפעם היה.
(18:58) ואני חושב שככל שנעשה את זה, אין לנו יותר כוח.
(19:01) זה האמירה שלי גם בפודקאסט הזה.
(19:03) ככל שיותר אנשים ידברו את השפה הגישורית, בגלל זה אנחנו מפיצים את הכלים האלה בחינם, ועושים את ההתמחויות, ובאמת…
(19:10) כדי לייצר פה, אני רוצה להגיד צבא, צבא של מגשרים.
(19:15) שבכל מקום, בכל עיר, בכל יישוב, יהיה בן אדם שהוא מגשר, שיודע להגיד לאנשים שיש ביניהם מחלוקת, כמו שאהרון היה עושה.
(19:23) בוא, בוא נשב ונדבר.
(19:25) ואם לא, סליח מעולה, אז בוא נלך למגשר מקצועי.
(19:28) אבל בטח ובטח שלא ניקח מיד במחלוקת שהייתה, אם זה בעבודה, או בעסק, או במשפחה, או בכלל בקהילה.
(19:35) שמיד ירוצו להקצנה, כי זה מפרק אותנו.
(19:41) וזו העשייה שלנו כאן היום, כל דבר הוא כל כך משמעותי.
(19:45) כן, וראינו את זה בחוש בשנה האחרונה, את התהליך הזה של ההקצנה שהולכת ומקצינה מרגע לרגע.
(19:51) נכון, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר, ואתה רואה את ה…
(19:54) עדיין את המקצינים האלה פועלים.
(19:56) איך אתה באמת ראית את ההקצנה הזאת?
(19:58) ככה, תן לי מהזווית החרדית.
(20:01) זה מעניין, כי אני הייתי מגיע לפה, מרגיש פה את הסביבה, את הצוות, ואתה לא מבין על מה מדברים, אנשים מדברים איתך, אף אחד פה לא מנסה לאכול אותך, אף אחד לא חושב שאתה מחר מחזיר אותו בתשובה בכוח הזרוע, ואנשים…
(20:13) ואתה פתאום פותח רדיו, אתה חושב שזה שתי פלנטות, יש פה שתי יקומים מקבילים, יש פה מקום אחד של אנשים שמדברים ומכבדים.
(20:22) אני הולך פה בתל אביב, מעולם לא אמר לי בן אדם, מישהו אף אחד לא צעק עליי.
(20:25) אז פעם איזה מישהו משוגע ירק, אז למה צריך לכתוב את זה בתקשורת?
(20:28) למה לתת לאנשים רעיונות?
(20:31) ואתה פותח את התקשורת וככה וככה וככה וככה, ואתה לא מבין על מה מדברים.
(20:35) יש פה ויכוח ענייני, בוא נשב נדבר.
(20:39) עכשיו אני חושב שגם הפוליטיקאים מתפרנסים מהפילוג, והם הקודקודים, וזה שורש הבעיה.
(20:44) וכל עוד זה מספק להם פרנסה, כל הקמפיינים הם רק נגטיביים, אין קמפיין חיובי.
(20:50) ככה זה נראה.
(20:52) נכון, אתה יודע, כל מילה שאתה אומר אני חותם עליה.
(20:56) אני שמח שגם בציבור החרדי מבינים את הדבר הזה, כי אנחנו גם כן מבינים את הדבר הזה, אבל אין בינינו ממשקים.
(21:05) והממשק היחיד שהיה יכול להיות, זה היה בתקשורת.
(21:08) בתקשורת, בטלפון אנחנו לא מדברים, מפגשים אנחנו כבר לא מקיימים, אנחנו רק נפגשים ברשתות או בתוך כל אחד בתוך הקהילה שלו.
(21:16) זאת אומרת שחובה עלינו לייצר מפגשים.
(21:20) פעם היה כזה סמינר גשר.
(21:23) אני אספר סיפור עכשיו, אבל אני…
(21:25) טוב, יש התקשורת, אז היא תרשה לי לספר את זה.
(21:28) כשהייתי בן 16, אני הייתי ב…
(21:34) היה סוף שבוע של סמינר גשר בצפת.
(21:38) נפגש חילונים ודתיים.
(21:42) ואני הגעתי ליומיים הראשונים.
(21:45) למה ליומיים?
(21:45) כי אני הייתי צריך לעבוד.
(21:46) עבדתי באבו קייקי, רמתי קייקים, אני עבודה, בחייתי זה קדוש, אז אני הולך לעבוד.
(21:52) אבל הייתי ביומיים הראשונים.
(21:54) ביומיים האלה פגשתי מישהי שנקראה אז אמילי דלרוזה.
(21:57) אמילי דלרוזה הייתה אז חוזרת בשאלה, והתחברנו, ומצאנו את עצמנו לאורך חודשים ארוכים אחרי זה מתכתבים.
(22:06) מכתבים שאני שמרתי אותם.
(22:10) ודיברנו שמאל, ימין, דעה, אני גרתי ברמת הגולן אז.
(22:14) כעבור שנים אני פותח איזה עיתון ואני רואה אותה בתמונה ענקית.
(22:18) רק שאז קראו לה אמילי אמרוסי.
(22:20) ואז היא כבר הייתה דוברת יש”ע, לאורך השנים היא כבר הפכה להיות אשת תקשורת, והיום זה אמילי אמרוסי שכולם מכירים והרבה אוהבים, אני מאוד אוהב אותה.
(22:29) כתבתי לה, שלחתי לה את הדוחרת, תראי את המכתבים של אז.
(22:32) וגם במכתבים אז היה בינינו שיח שהוא היה מכבד.
(22:36) אנחנו לא הסכמנו על כלום, זו הייתה תקופה שאני גרתי ברמת הגולן, דיברו על פינוי, היה לנו המון המון המון המון על מה לדבר.
(22:45) ואתה רואה את השיח של אז, והוא היה אוקיי, הוא ענייני, הוא לא לגופו של אדם.
(22:51) זה שאני לא מסכים עם האמונות של, עם הדרך שבה את פועלת, לא אומר שאני לא מכבד את האמונה שלך.
(22:56) בדרך כלל פספסנו, אז רוצים אולי עוד סמינרים כאלה ועוד מפגשים כאלה, לא רק לילדים, גם למבוגרים אנחנו צריכים להיפגש, אבל בלי ניסיון של החזרה בתשובה, אתה יודע, אני כן רואה פה בתל אביב, שם מאוד ניסיונות, אתה יודע, עמדות התפילין, עמדות בוא תניח שבת, זה כן מקום שלא בוא תכיר אותי כבן אדם, זה בוא כן תשפיע לי על התפיסת העולם.
(23:21) זה מה שקיים, ככה אנחנו פוגשים פה את החרדים.
(23:24) אני לא פוגש את חנוך, מזל לי פגשתי את חנוך.
(23:27) הייתי רוצה לייצר יותר מפגשים כאלה.
(23:29) אני התעסקתי עם פרויקט שקוראים לו קשר יהודי.
(23:34) זה מפגשים של מכינות קדם צבאיות עם חרדים.
(23:38) בחלק מההיכרות שלהם עם כל החברה הישראלית, יש להם גם מפגשים עם החרדים.
(23:42) אז הם באים, היה אצלי חבר’ה שהגיעו לשבת.
(23:45) המפגשים פעם בשבוע היינו מדברים, ואמר לי פעם אחד מהחבר’ה שהוא ממש כועס, הוא אומר למה אתם לא נתתם לנו להכיר אתכם, יש פה כל כך הרבה דברים ללמוד, כל כך הרבה ערכים, שום דבר, אנחנו לא קיימים במערכת, לא מדברים עלינו בשום מקום במערכת החינוך, הם לא קיימים, פרטינו זה חור שחור, למה לא דיברנו, איפה, כאילו הוא אמר אני כועס על ההורים שלי, כועס על הבית ספר, כועס על הזה.
(24:07) נכון, אני חושב שאני גדלתי במקום.
(24:10) ששונא אתכם, שנאה, אני גדלתי בשנאת חרדים.
(24:15) עכשיו אני בועט בכל דבר שגדלתי, שום דבר אצלי אני מטיל בו ספק, ולמזלי זכיתי לפגוש חרדים, איזה אנשים מהממים, הרבה יותר קרובים, אגב מאוד מאוד קרובים לציבור הכללי, ברגע שמבינים את האדם, אבל אנחנו לא נפגשים, וזה בהחלט היה איזה מסר, זה מה שאנחנו עושים כאן.
(24:34) אתה יודע, אולי אני אנצל את המקום הזה בשביל לשאול אותך על ההתמחות שלך בתוך הגישור גירושין.
(24:40) בכלל, זה גם גישור בכללי, אבל בגישור גירושין הרבה זוגות, אני יכול להגיד כי אני מכבד את השיחות ואני עושה את ההפניה ואני יודע איפה, איזה מגשר אני משבץ, זוגות שבאים על בסיס של קונפליקט דתי.
(24:53) אחד חזר בשאלה, אחד חזר בתשובה, התחילו את הדרך בצורה מסוימת ומישהו שינה את עורו מבחינה דתית.
(25:02) ויש להם ילדים, אם אין ילדים זה לא בעיה, אבל אם יש להם ילדים יש פה שאלות מאוד מאוד גדולות.
(25:08) תספר ת’אתה על המקרים האלה, איך אתה רואה אותם.
(25:12) זה מקום מאתגר, כי יש פה איזה, איך הייתי מגדיר את זה?
(25:20) סטרס מאוד גדול, יש פה, היה לי זוג עכשיו, שהאישה חזרה בשאלה.
(25:26) והאבא היה מאוד בחרדה שהוא כאילו מאבד את הילדים.
(25:30) והאישה הייתה מאוד בחרדה שאין לה פרטיות, והיא כל דבר וזה.
(25:34) וצריך, כשמדברים על הדברים וכשרואים לפרטים, רואים שהפערים לא גדולים ואפשר להתמודד.
(25:42) לפעמים הרבה יותר יהיה קשה לילדים מבחינה נפשית, כשההורים ייפרדו ויריבו והכול, כאילו, פעם אמרתי לאיזה מישהו שדיבר איתי על זה, איזה רב, שעדיף שבן אדם יהיה שפוי ולא שומר מצוות מאשר חולה נפש שומר מצוות.
(25:54) יש פה נקודה שקודם כול צריך לדאוג לטובת הילדים, שיהיו בריאים, שהבית יהיה בריא.
(26:00) עכשיו, הקונפליקט הוא מאוד מאוד חזק, אבל כשיורדים איתו לפסים מעשיים, הממשקים שגם אם בני זוג כן בחרו בשלום בית, הם יכולים להיות כמה דברים מסוימים שמישהו יצטרך להתפשר עליהם, ואפשר להמשיך לחיות ביחד.
(26:13) נכון.
(26:14) בוא נדבר במקום הזה, כי שלום בית זה, אני חושב שזה א-פטנט.
(26:19) שהכי מתאים למקומות כאלה, כי בשלום בית הרי מה אנחנו עושים שם?
(26:24) חוץ מלדבר על מה יקרה אם ניפרד כדי להוריד את העננה הזו ולייצר ודאות, אנחנו בעצם מייצרים שיח על איך אפשר לא להתגרש.
(26:32) ובאמת שואלים את ההורים לא על בסיס מה היה, אלא מה אתם רוצים שיהיה.
(26:37) איך הייתם רוצים את הילדים הקיימים, איך אתם רוצים שהם יגדלו, איזה מסרים הם יקבלו, איזה ערכים הם יקבלו, מה אם שהם יהיו גדולים?
(26:44) איך אתם רוצים לחיות את החיים שלכם?
(26:46) וברגע שאתה מנהל את השיח הזה ככה, אז אתה יכול להסביר על זה עוד הרבה, שברגע שאתה מדבר על זה כך, אתה במקום לבוא למקום של הם נראים שונה, אז הם אוטומטית שונים, לא, לא, הם אולי נראים שונה, אבל הם רוצים דברים דומים.
(27:04) ואז גם הפערים נהיים מאוד מאוד קטנים, כי שנינו רוצים שיהיה טוב לילדים שלנו, וזה אותם ילדים, ואנחנו יכולים לגדל ילד אחד, יש לו אישיות אחת.
(27:11) ואז כל השיח סביב זה.
(27:14) ואז גם בהסכמי גירושין שמדברים על איך, על כשרות בבית, לא כשרות בבית, כן נסיעה בשבת, לא נסיעה בשבת, איך אנחנו שומרים על הערכים שהילדים גדלו איתם עד עכשיו, אבל עם תוך הבנה שצריך להראות להם שהעולם משתנה והם ייחשפו למשהו חדש.
(27:30) השיח הזה הוא, קודם כל הוא כמו משפט שלמה מבחינתי, כי ההורים באמת צריכים לבחור בטובת הילד, לפעמים על בסיס הוויתור על ה…
(27:39) על הערכים שלהם או דברים שהם חשבו בשביל לייצר שלום בנפש של הילד שלהם ושלום בינם לבין ההורה השני.
(27:48) אבל זה גם עוד פתח לחיבור אינטימי, זה בדיוק בפרק שלום הבית.
(27:52) כי אנחנו באמת מתמודדים עם הבעיות, לא מתוך מי עשה למי מה, אלא איך אנחנו רוצים בעתיד כדי שלשנינו יהיה טוב.
(28:00) שהמטרות המשותפות שלנו יתקיימו, ושעדיין כל אחד יוכל לקבל את המקום האינדיבידואלי והמקום ה…
(28:06) קלקטיבי שלו, כל אחד יקבל את מה שהוא צריך.
(28:11) זה תהליכים כל כך יפים, אתה יודע, שנינו עשינו הרבה כאלה, אז אנחנו מאוד…
(28:17) אני רואה את המבט, זה באמת מעורר הרבה שמחה.
(28:23) איזו עבודה יש לנו, אה?
(28:25) לגמרי.
(28:27) זה כאילו, אני לפעמים פונה להורה החרדי באמת במקום הזה.
(28:31) או הדתי, שיש מצב שצריך להכיר את המציאות.
(28:36) כאילו, גם אם אתה חושב על חינוך ילדים, אז אתה צריך לתת מצידך את כל הכלים שיש לך לילד, אבל בסופו של דבר, תואר המצוות זה, הוא בוחר בזה.
(28:46) אתה לא משנה אותו, אתה לא יכול לשנות, אתה יכול לתת לו את כל הכלים.
(28:50) ואם תיתן לו את הכלים בצורה מיטבית מבחינתך, אז אתה עשית את שלך.
(28:54) אין לך אפשרות לשבור את הכלים, כי אז…
(28:57) יכול להיות שהילד יינזק נפשית, כמובן, בכל דבר.
(29:00) תעשה את זה בכל מקרה, אי אפשר בכל מקרה.
(29:03) אני ליוויתי פעם מקרה שכזה, שבאמת היה, מתוך הגירושין, הילדים הפכו להיות חילונים, כי הלכו למאבק.
(29:11) אני ליוויתי מהצד, קשוח מאוד, היה מקרה באמת קשה, אבל הילדים הפכו להיות חילונים, כי היה מאבק משפטי מאוד גדול, והדילמות היו אדירות, כי אי אפשר.
(29:22) להכריח, לכל כיוון, גם אפשר להכריח להיות חילוני, אפשר להראות, וזה היופי.
(29:28) ופה גם אני אכעס עליך, כנציג הציבור, כי השיח שדיברנו בהתחלה על אהרון הכהן ועל השלום, הוא שיח כל כך יפה, והלוואי והציבור החרדי היה באמת הופך להיות מקור לחוכמה ומוסר וערכים, הלוואי, הלוואי שזה מה שהייתי רואה.
(29:46) כי זה החיבור בינינו היה כל כך גדול, אבל היום מה שאנחנו רואים, ושוב, הפוליטיקאים, הם מראים לנו את ה…
(29:52) אז נכון, כמו שדיברנו מקודם, כי בסופו של דבר, מי שחושף את הציבור הכללי לציבור החרדי זה התקשורת.
(29:58) והתקשורת לא תבחר את הבן אדם שעבד על מידותיו, והוא מתוקן, הוא בן אדם שאפשר לדבר איתו ולהתייעץ איתו, והוא חכם ועם הרבה ערכים, כי הוא לא מעניין.
(30:06) יותר מעניין אחד שהלך לשפוך משהו על איזו אישה כי לא הייתה צנועה, אותו אחד שנוהג בקיצוניות ולא על פי ההלכה, כי אין שום היתר לבזות בן אדם.
(30:14) אז יראו אותו, אבל יש מספיק אנשים שנמצאים ושתבוא לדבר איתם, יש להם הרבה מה למכור, אבל אף אחד לא רוצה להקשיב להם, אף אחד לא בא לדבר איתם.
(30:23) אני רוצה שנעשה עם זה משהו.
(30:26) הרי זה בדיוק השפה הגישורית, אני אומר את זה, ואני אומר את זה פה לך, ואני אומר את זה לכל מי שמאזין.
(30:32) אני רוצה שנעשה עם זה משהו.
(30:34) יש לנו תשתית, יש לנו את הכלים, יש לנו את הניסיון המקצועי, יש לנו אנשים מאוד טובים.
(30:39) אין לנו את התקשורת, אין, ואנחנו גם לא רוצים, אנחנו גם לא בונים על התקשורת הממסדית עם האינטרסים שלה, אנחנו לא, אנחנו רוצים להביא משהו אמיתי וטהור, אבל אנחנו צריכים את האנשים בשביל הדבר הזה.
(30:51) אז אם את או אתה שמאזינים לנו פה עכשיו, יש לכם רעיון איך להעביר את זה, אז אני מאוד מבקש את העזרה.
(31:00) המינימום זה להפיץ.
(31:03) את הפרק הזה, את הפודקאסט הזה, את השיח הזה, את הקורס החינמי שלנו, תעשו באינטרנט קורס גישור חינמי, אתם תגיעו אלינו ישירות, או בתוך האתרים שלנו, אתם תמצאו את זה, תעזרו לנו להפיץ את השפה, אתה מדבר מולי, ואני אומר, אנחנו בתוך מלחמה, אנשים נהרגים, והפתרון בידיים שלנו, ואנחנו מבינים את העוקם של התקשורת ואיך הדברים עובדים, ואנחנו חייבים לנצח את הדבר הזה.
(31:31) וזה רק בידיים שלנו, אבל אנחנו לא יכולים לבד, אנחנו צריכים הרבה אנשים טובים.
(31:36) אז זה הסיכום שלי לפרק הזה.
(31:40) בוא, הסיכום שלך.
(31:42) אתה משאיר אותי פה עם הרהורים, כמו שאומרים אחרי המשפט שלך, זה שאלה קשה, איך באמת אפשר לשנות שיח, וכמו שאמרת מקודם, דברים מגיעים מלמטה לפעמים, דווקא מתוך…
(31:54) לפעמים השני נגיע מלמטה דווקא, אלה שמדברים ומפיצים את השיח.
(32:00) נכון.
(32:01) זה היה דבר נכון.
(32:03) אתה יודע, אני כבר כל כך הרבה שנים, כדברנו, ניהלנו שיחות על איך אנחנו מגיעים לציבור החרדי.
(32:08) ואמרנו, אין פתרונות קסם.
(32:10) כשאתה בא להעביר מסר מורכב, שהוא נכון, אין פתרון קסם.
(32:14) זה לוקח זמן, בסוף זה מגיע.
(32:17) אבל כמה שיהיו יותר אנשים שמעבירים את זה, זה יעבוד יותר מהר.
(32:20) זה פה כל הסיפור.
(32:21) בסוף זה ינצח, כי אנחנו רואים שכל השקר שהיה בשנים האחרונות והפילוג והביזוי וההשמצות, תראו לאן זה הוביל.
(32:31) 7 באוקטובר זה פועל ישיר של השיטה הזאת של הקצנה ומלחמה, וזה עצוב שצריך מלחמה ומוות כדי לחבר אותנו שוב אדם לאדם על בסיס של אדם ולא על כותרות, אתה לא מה שאתה לובש, אתה מי שאתה.
(32:48) וזו המשימה שלנו, מבחינתי זה הייעוד שלי בעולם הזה.
(32:54) אז, טוב, אני בן אדם שצריך לדעת לעצור את עצמו, כי כשאדם מדבר על הייעוד שלו הוא יכול לא לעצור.
(33:02) אז, תודה חנוך, אתה שהשתתפת, אתה רואה, הצלחנו, היה פרק טוב, נכון?
(33:07) לגמרי.
(33:07) לא תשתיה מרוצה.
(33:09) אז תודה לכם שהזנתם.
(33:13) בבקשה תשתפו, בבקשה תעשו לייק, שיתוף, תגובות, כל דבר שיראה לנו שאנחנו לא לבד ושיש עוד אנשים.
(33:21) תעזרו לנו להפיץ את השפה הזאתי, יש פה המון מה לתת, פשוט קחו.
(33:27) ושיהיה שקט ושיהיה טוב ושיהיה שלום.
(33:31) שלום, נכון.