יש לכם שאלה? אפשר להתחיל בצ’אט הייעוץ למטה מימין.

גל פרידמן, ציפורלה ועבודת צוות: איך מחזיקים קבוצה יוצרת 18 שנה? – פרק 69

בפרק הזה נדב משוחח עם גל פרידמן, שחקן, יוצר וממובילי ציפורלה, על השאלה שמעסיקה לא רק יוצרים אלא גם זוגות, שותפים וארגונים: איך מחזיקים קבוצה חיה, יוצרת ומתפתחת לאורך שנים. מתוך הסיפור של ציפורלה נפתחת שיחה עמוקה על ערכים, עבודה פנימית, תקשורת לא אלימה, היכולת לקבל ביקורת, הצורך לראות את האחר, והאפשרות לבנות תרבות קבוצתית שלא נשענת רק על אגו, הישרדות ותוצאה, אלא על תהליך, הקשבה, וחתירה אמיתית לקרבה אנושית. זהו פרק על תיאטרון, אבל לא פחות מכך על גישור, על מערכות יחסים, ועל מה שנדרש כדי שאנשים יוכלו ליצור, לעבוד ולחיות יחד לאורך זמן.

גל פרידמן, ציפורלה ועבודת צוות: איך מחזיקים קבוצה יוצרת 18 שנה?

פרק 69 בפודקאסט "משהו עם גישור"

יש פרקים שהערך שלהם נמצא בנושא המוצהר שלהם, ויש פרקים שהערך שלהם נמצא בשכבות שמתחת לנושא. הפרק עם גל פרידמן שייך באופן מובהק לסוג השני. לכאורה זו שיחה על ציפורלה, על תיאטרון, על יצירה, על קבוצה של אנשים מוכשרים שהחזיקה מעמד כמעט שני עשורים. אבל מתחת לפני השטח זו שיחה הרבה יותר רחבה ועמוקה על בני אדם, על מערכות יחסים, על דינמיקה קבוצתית, על קונפליקטים, על הקשבה, על אגו, על התפתחות אישית, ועל השאלה שמעסיקה לא רק שחקנים או יוצרים אלא גם זוגות, שותפים, מנהלים, עובדים, מגשרים וכל מי שמנסה להבין איך אנשים יכולים באמת לחיות, לעבוד וליצור יחד לאורך זמן.

אני מודה שיש בי משיכה טבעית לאנשים שחושבים מחוץ לקופסה, ובמיוחד לאנשים שמצליחים לעשות את זה לא רק כרעיון אלא כשיטת חיים. גל פרידמן, כשחקן, כותב, יוצר ומי שמוביל יחד עם אחרים את ציפורלה לאורך שנים, מביא לפרק הזה לא רק ניסיון מקצועי אלא תפיסת עולם. הוא מדבר על יצירה, אבל הוא בעצם מדבר על בניית קבוצה. הוא מדבר על חזרות, אבל הוא בעצם מדבר על דיאלוג. הוא מדבר על מופע, אבל הוא בעצם מדבר על מערכת יחסים ארוכת טווח בין בני אדם שחייבים ללמוד איך לא רק להצליח יחד, אלא איך לא להתפרק בדרך. וכאן בדיוק נמצא הערך הגדול של הפרק הזה לכל מי שחי בתוך קבוצה, משפחה, שותפות או ארגון.

איך ציפורלה מצליחה להחזיק קבוצה יוצרת לאורך 18 שנה

כאשר שומעים על קבוצה כמו ציפורלה שמחזיקה כמעט 18 שנה, האינסטינקט הראשון הוא להסתכל על התוצאה. לראות את ההישג, את המותג, את ההפקות, את הקהל, את התוצרים. אבל דווקא בתוך השיחה עם גל מתברר שהתשובה לא נמצאת בתוצאה אלא בתשתית. במילים אחרות, ציפורלה לא מחזיקה מעמד בגלל שהיא מצליחה; היא מצליחה כי היא השקיעה מההתחלה בתנאים שיכולים לאפשר לקבוצה להחזיק מעמד. והנקודה הזאת משמעותית מאוד, משום שרוב הקבוצות, השותפויות והצוותים מתנהלים הפוך: קודם רצים לתוצאה, ורק כשמשהו נשבר מנסים להבין מה קרה לבסיס. אצלם, כך עולה מהשיחה, הייתה כבר בתחילת הדרך בחירה לכתוב ערכים, להגדיר עקרונות, ולבנות שפה משותפת שתוכל להחזיק בני אדם לאורך זמן.

זוהי בחירה לא מובנת מאליה. בעולם שבו אנשים רבים רוצים “להתחיל לעבוד” מיד, “לרוץ”, “לייצר”, “להצליח”, יש משהו כמעט מהפכני בעצם ההחלטה לעצור, לנסח ערכים, להגדיר איך מתנהלים, ולשאול לא רק מה אנחנו עושים אלא מי אנחנו כקבוצה ואיך אנחנו רוצים לפעול. לא במקרה זה מה שמרתק בשיחה הזאת. משום שזה לא רק מודל לתיאטרון. זה מודל לקבוצת שותפים, לזוגיות, לצוות, למשרד, ללהקה, לארגון ואפילו למשפחה.

בכל מקום שבו בני אדם צריכים לפעול יחד, השאלה של הערכים קודמת בסופו של דבר לשאלה של הביצועים. אפשר להצליח בלי לדבר על זה חודשיים או שנה, אבל לאורך זמן אי אפשר להחזיק ביחד אם אין הבנה של איך אנחנו מתנהלים, איך אנחנו מדברים, מה מותר, מה אסור, ואיך אנחנו נשארים בני אדם גם כשהדברים לא נוחים.

למה עבודה פנימית של כל אדם היא תנאי לעבודה קבוצתית

אחת האמירות הכי חזקות בפרק היא הדרישה, כמעט התנאי, שכל אחד מהאנשים בקבוצה יהיה מחויב לעבודה פנימית על עצמו. לאו דווקא באותו פורמט, לאו דווקא אצל אותו מטפל, ולאו דווקא דרך אותה שיטה, אבל כן מתוך הבנה ברורה שאדם שאינו עובד על עצמו, אינו באמת יכול להחזיק קבוצה לאורך זמן. זו אמירה מהותית, משום שהיא מעבירה את הדיון מהקבוצה אל הפרט בלי ליפול לאינדיבידואליזם. היא לא אומרת “תטפל בעצמך ותהיה לבד”, אלא להפך: תטפל בעצמך כדי שתוכל להיות עם אחרים. תכיר את עצמך, תבין את המקומות הרגישים שלך, תלמד להחזיק תסכול, קנאה, עייפות, כעס, פחד, צורך בהכרה, צורך בשליטה, כדי שלא תביא את כל זה בצורה לא מעובדת אל תוך הקבוצה.

זהו רעיון חשוב מאוד גם מחוץ לעולם היצירה. כמה זוגות, כמה שותפים, כמה צוותים וכמה ארגונים היו יכולים להיראות אחרת אם כל אחד מהמעורבים בהם היה מבין שהתהליך הפנימי שלו הוא לא עניין פרטי בלבד, אלא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו הוא ישפיע על הסביבה. הרי בסופו של דבר, אדם לא מביא לקבוצה רק את הכישרון שלו או את המקצועיות שלו. הוא מביא גם את הפחדים שלו, את הפצעים שלו, את ההרגלים שלו, את מנגנוני ההגנה שלו, את הקצב שלו, את הדפוסים שלו. אם כל אלה באים לא מעובדים, הם הופכים מהר מאוד למתח, לדרמה, לפיצוץ, לחוסר הבנה. אם יש עליהם עבודה, מודעות ושפה, יש סיכוי הרבה יותר גדול שהקבוצה לא תהפוך לשדה קרב אלא למרחב שבו אפשר לגדול יחד.

במובן הזה, אחד הדברים היפים בפרק הוא שהוא מציג קבוצה לא כאוסף של אנשים מוכשרים בלבד, אלא כמערכת אנושית שחייבת לטפל בעצמה כדי לשרוד. וזה כל כך רחוק מהתפיסה הרווחת של “נסתדר”, “נזרום”, “יהיה בסדר”, או “לא צריך לעשות מזה עניין”. בדיוק מזה צריך לעשות עניין. לא עניין דרמטי, אלא עניין מודע. כי כשלא עושים מזה עניין בזמן, זה הופך לבעיה גדולה אחר כך.

ערכים, קבוצה ותקשורת: מה מחזיק יצירה משותפת לאורך זמן

אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד בשיחה הוא הדרך שבה גל מדבר על קבוצה כשריר. לא כמושג יפה, לא כאידיאל, לא כסיסמה, אלא כמשהו שצריך לפתח, לחזק, לאמן ולעבוד עליו כל הזמן. זו תפיסה עמוקה מאוד, משום שהיא שוברת את האשליה שלפיה קבוצה טובה היא תוצר של כימיה טבעית, מזל, או אנשים “מתאימים”. לא. קבוצה היא עבודה. קבוצה היא פעולה. קבוצה היא משהו שדורש משמעת, תרגול, שפה, סבלנות ואימון.

זה נכון כמעט לכל קשר אנושי משמעותי. גם זוגיות היא שריר. גם הורות היא שריר. גם שותפות עסקית היא שריר. גם תקשורת היא שריר. כלומר, אי אפשר לצפות שמשהו יעבוד רק כי רוצים שהוא יעבוד, רק כי יש אהבה, רק כי יש כוונות טובות, או רק כי פעם זה עבד. צריך לחזור ולעשות פעולות קטנות ועקביות שמחזקות את היכולת לחשוב כקבוצה ולא רק כאינדיבידואל. 

בעולם כל כך הישרדותי, תחרותי, מהיר ואגואי, המחשבה הקבוצתית אינה ברירת המחדל שלנו. בדיוק להפך. ולכן אם לא מאמנים אותה – היא נחלשת. ואם לא מפתחים אותה – היא מתפרקת.

כאן גם נכנסת החשיבות של השפה. לא במקרה הקבוצה הזו פיתחה ערכים, תרגילים, מושגים, שמות פנימיים, דרך חשיבה. קבוצות שמחזיקות לאורך זמן יוצרות לעצמן שפה. בלי שפה משותפת אי אפשר לשמר מורכבות. בלי שפה משותפת אי אפשר להכיל קונפליקט. בלי שפה משותפת, כל אחד מתרגם את מה שקורה לפי העולם שלו, והפערים גדלים מהר מאוד. השפה אינה רק איך מדברים; היא גם איך חושבים, איך מפרשים, ואיך חוזרים לקרקע משותפת כשמשהו מתחיל להתערער.

מה אפשר ללמוד מציפורלה על קונפליקטים, הקשבה ודינמיקה אנושית

הפרק הזה חשוב בעיניי במיוחד משום שהוא מאפשר לראות קונפליקט לא כתקלה, אלא כחלק בלתי נפרד מיצירה, מקבוצה ומחיים. אין פה פנטזיה על הרמוניה אינסופית. אין פה הצגה נאיבית של “אנחנו אוהבים אחד את השני ולכן הכל עובד”. להפך. גל מדבר על רגעים לא פשוטים, על חיכוכים, על הצורך לעבור גם דרך מקומות לא נעימים, על טיפול קבוצתי, על למידה של תקשורת לא אלימה, על הקשיים שקיימים כאשר אנשים מביאים את עצמם במלואם – ובייחוד בעולם שבו הביקורת נוגעת בדיוק במקומות הכי רגישים של הזהות.

בעולם המשחק והיצירה, כמו שהוא מתאר, אתה לא מביא “משהו חיצוני”. אתה מביא את עצמך. כתבת, הצעת, שיחקת, הראית, ואז אומרים לך: זה לא עובד, זה לא מצחיק, זה לא מרגש, זה לא טוב. כדי להחזיק מרחב כזה לאורך זמן צריך גם יכולת לקבל ביקורת, גם יכולת לתת ביקורת, וגם יכולת להבין שלא כל אחד שומע את אותו דבר באותה דרך. זה לקח עצום לכל מערכת יחסים. אנשים לא רק אומרים דברים שונים; הם גם שומעים אחרת. לא כל ביקורת אפשר לתת באותו אופן. לא כל הערה תעבור אצל כל אדם באותה צורה. ואם אתה לא מבין את הצורך של האדם שמולך, את המבנה הרגשי שלו, את האופן שבו הוא מקבל מסר, את המקום שממנו הוא פועל – אתה עלול לחשוב שאתה “רק אומר את האמת”, בעוד שבפועל אתה מחריב את האפשרות שלו לשמוע אותך.

זוהי תובנה גישורית מהמעלה הראשונה. משום שגם בגישור עצמו, וגם בזוגיות, וגם בעבודה, לא מספיק שהתוכן יהיה נכון. חשוב לא פחות איך אומרים אותו, מתי אומרים אותו, מי אומר אותו, ומה המצב של האדם שמולך כשהוא פוגש את המסר. לפעמים לא הבעיה היא במה שנאמר, אלא באי־התאמה בין הצורך של האומר לבין היכולת של השומע לקבל. וכשמבינים את זה, נפתחת אפשרות אמיתית לדיאלוג במקום להטחת מסרים.

למה אי אפשר לבנות קבוצה בלי לעבור דרך רגעים לא נעימים

אנשים רבים רוצים קבוצה, זוגיות, צוות או שותפות שיש בהם חיבור, עומק, אמון ואינטימיות, אבל לא באמת מוכנים לעבור דרך המקומות הלא נעימים שנדרשים כדי לבנות את זה. זה אחד הדברים החשובים שהשיחה הזאת מנכיחה. אין קבוצה אמיתית בלי חיכוך. אין יצירה אמיתית בלי משוב. אין דיאלוג אמיתי בלי אי־נוחות. השאלה אינה האם יהיו רגעים כאלה, אלא איך עוברים דרכם. האם בורחים מהם, מכחישים אותם, צוברים תסכולים ונותנים להם להצטבר, או עוצרים, מדברים, לומדים, מטפלים, מפתחים שפה ושרירים חדשים.

בדיוק כאן בעיניי נמצא אחד השיעורים היפים ביותר של ציפורלה. היא לא קבוצה שמחזיקה בגלל שלא היו בה קשיים, אלא קבוצה שמחזיקה כי הייתה בה נכונות לא להיבהל מהקשיים. להסכים לראות שהבעיה קיימת. להסכים להודות שאין לנו עדיין את הכלים. להסכים להכניס עזרה. להסכים ללמוד שפה אחרת. להסכים להבין שגם אנשים מוכשרים, כריזמטיים, מצליחים ומצחיקים יכולים להיות אלימים אחד כלפי השני אם לא מפתחים מודעות וכלים. במילים אחרות, ההצלחה אינה בכך שאין בעיות; ההצלחה היא בכך שלא מוותרים כשיש בעיות.

תקשורת לא אלימה, משוב ויכולת להכיל ביקורת בתוך יצירה

אחד החלקים החזקים בפרק הוא התיאור של הבחירה ללמוד תקשורת לא אלימה, דווקא מתוך הבנה שהחדר היצירתי, חדר החזרות או חדר הכתיבה, יכול להיות מקום מאוד חם, מאוד רגיש ומאוד פגיע. לא רק במובן החיובי. זהו מרחב שבו נוגעים כל הזמן בלב של האנשים. ולכן אם אין בו כלים, הוא יכול להפוך בקלות למקום הרסני. הבחירה ללמוד תקשורת אחרת לא נבעה מרכות יתר, אלא מהבנה פרקטית שאי אפשר להחזיק יצירה משותפת לאורך שנים אם לא יודעים לדבר נכון אחד עם השני.

זה לא אומר לדבר בנימוס מלאכותי או להסתיר אמת. זה גם לא אומר להימנע ממשוב אמיתי. להפך. זה אומר ללמוד להעביר אמת באופן שהצד השני יוכל לשמוע. ללמוד להבין מה הצורך שלו. לדעת מתי אתה אומר, מתי מישהו אחר אומר, ואיך עושים את זה בלי למחוק את הבן אדם שמולך. כמה זוגות היו נראים אחרת אם הם היו מבינים את זה. כמה שותפויות היו מחזיקות יותר זמן. כמה עובדים היו יכולים לפרוח, וכמה ארגונים היו נראים אחרת, אם אנשים היו מבינים שמשוב איננו הוצאת קיטור, ושהיכולת של האדם שמולך לשמוע אותך תלויה גם בך.

מה ההבדל בין היררכיה ניהולית לבין יצירה משותפת באמת

השיחה עם גל נוגעת גם בשאלה עמוקה יותר של סמכות, היררכיה ומבנה. ברור שיש בסוף בעלים, ניהול, החלטות, אחריות, כסף, ארגון, לוגיסטיקה. ברור שלא הכל שטוח. אבל דווקא בתוך המרחב היצירתי מתברר שיש הבדל מהותי בין היררכיה ארגונית לבין האופן שבו בונים תהליך יצירה. בחדר היצירה, הרעיון הטוב הוא הטוב, לא משנה אם הוא הגיע ממי שחתום על הצ’קים או ממי שהצטרף אתמול. ואם זה לא כך, אם כוח חיצוני מכריע מה מצחיק ומה מרגש, היצירה עצמה נפגעת.

זהו שיעור גדול מאוד גם לעולם שמחוץ לתיאטרון. ארגונים, משרדים, שותפויות, משפחות – כל מקום שבו אנשים חיים יחד – נוטים לא פעם להשליך היררכיה גם על מקומות שבהם היא לא מועילה. אבל במקומות שבהם צריך רעיונות, הקשבה, אינטואיציה, רגישות, יצירתיות ודיאלוג, היררכיה נוקשה לא רק שאינה עוזרת – היא הרבה פעמים הורסת. זה לא אומר שלא צריך מנהלים. זה אומר שמנהל טוב יודע מתי להנהיג, ומתי לפנות מקום. יודע מתי להכריע, ומתי להקשיב. יודע מתי המבנה חשוב, ומתי דווקא השטחת המבנה היא זו שתאפשר לדבר האמיתי לקרות.

איך ארגונים יכולים ללמוד מתיאטרון על עבודת צוות והקשבה

אחד החלקים הכי יפים בפרק בעיניי הוא המעבר מהעולם של ציפורלה אל העולם הארגוני. לא כגימיק, לא כ”בואו נזמין שחקנים ליום כיף”, אלא כהצעה רצינית לארגונים ללמוד משחק, הקשבה, דינמיקה קבוצתית ותרבות צוותית דרך כלים שצמחו בעולם הבמה. גל מתאר תרגילים פשוטים לכאורה, אבל עמוקים מאוד, שמחייבים אנשים להתחיל לראות אחד את השני. ממש לראות. מה הוא לובש, מה השתנה, איך הוא נראה, איפה הוא, האם שמתי לב. זה נשמע בסיסי, אולי אפילו ילדותי, אבל הוא נוגע בדיוק במקום שבו רוב הקונפליקטים הארגוניים מתחילים: התחושה שלא רואים אותי.

הרבה אנשים חושבים שארגון נופל בגלל אסטרטגיה לא נכונה, בעיה תקציבית או יעד שלא הושג. לפעמים זה נכון. אבל פעמים רבות, עוד הרבה קודם, משהו נסדק בשכבה האנושית. אנשים לא מרגישים שרואים אותם. לא מרגישים שמקשיבים להם. לא מרגישים שמישהו באמת מבחין במה שהם מביאים. ומה שנשבר שם הוא לא רק המוטיבציה, אלא האמון. ומכאן כבר הדרך לקונפליקטים, ציניות, ניכור, עזיבה או חבלה פסיבית קצרה מאוד.

דווקא כאן, הכלים שצומחים מתוך תיאטרון, קבוצה, משחק ויצירה הופכים רלוונטיים מאוד לארגונים. הם לא מלמדים “לשחק”. הם מלמדים להקשיב, לראות, להיות נוכח, להגיב, להחזיק מרחב, להרגיש את הקבוצה. במובן הזה, תיאטרון איננו מנותק מהחיים. להפך. הוא מחזיר אותנו למיומנויות האנושיות הבסיסיות שאיבדנו בשם היעילות, הסדר, התפקיד והכותרת.

למה קהילה, מגע והקשבה הם לא תוספת אלא בסיס לחיים ולעבודה

אחד הדברים שהפרק הזה מחזיר בעוצמה הוא ההבנה שהחיים האנושיים אינם יכולים להתבסס רק על תוצאה, על טכניקה, על היררכיה או על ניהול. בני אדם זקוקים לקהילה. זקוקים למגע. זקוקים להכרה. זקוקים להקשבה. זקוקים לזה שיראו אותם. ודווקא בעידן שבו כל כך הרבה מערכות הפכו לטכניות, מהירות, תכליתיות ולעיתים קרות, יש משהו כמעט רדיקלי בלחזור ולהגיד את הדבר הפשוט הזה: אי אפשר לבנות חיים טובים בלי קשר אנושי. אי אפשר להחזיק זוגיות בלי הקשבה. אי אפשר להחזיק צוות בלי לראות את מי שמולך. אי אפשר לבנות קבוצה בלי לפתח מנגנוני קרבה, אמון ושפה.

הדבר הזה חוצה לחלוטין את גבולות עולם התיאטרון. הוא נוגע בגישור, במשפחה, בזוגיות, בארגון, בצוות, בחינוך, ובכל מקום שבו אנשים פוגשים אנשים. לפעמים נדמה שהמילים “קהילה”, “הקשבה”, “מגע”, “קרבה” הפכו להיות משהו רך מדי, מופשט מדי, לא מקצועי מספיק. אבל האמת היא הפוכה. זהו הבסיס המקצועי ביותר שיש. בלי הדברים האלה, המערכות אולי ימשיכו לתפקד זמן מה, אבל הן יהיו ריקות, שבירות, עייפות, ומועדות להתפרקות.

מה הקשר בין ציפורלה, גישור, והיכולת להתקרב זה לזה באמת

המשפט שאולי נשאר איתי יותר מכל מתוך השיחה הזו הוא זה שבעצם הפעולה של הניסיון שלנו להתקרב אחד לשני, שם קורה הקסם. זה משפט שאפשר לקחת אותו לתיאטרון, לזוגיות, לשותפות, לגישור, לארגון, להורות ולחיים בכלל. כי בסופו של דבר, הרבה מאוד ממה שאנחנו מחפשים בחיים – חיבור, אמון, שותפות, צמיחה, יצירה – לא קורה מתוך שליטה, כוח או הכרעה, אלא מתוך הנכונות לעשות תנועה לקראת האחר. לא תמיד להצליח. לא תמיד לפגוע בול. לא תמיד להבין מיד. אבל לנסות באמת. לנסות להתקרב. לנסות להבין איך האדם שמולי שומע, מרגיש, פועל, זקוק. לנסות להניח רגע את עצמי כדי לפגוש מישהו אחר באמת.

זה בעיניי לב הגישור. לא טכניקה, לא פרוצדורה, לא שיטת ניהול קונפליקט, אלא האפשרות ליצור מרחב שבו בני אדם יכולים לנסות להתקרב זה לזה בלי לאבד את עצמם. הפרק עם גל פרידמן מזכיר שהדבר הזה אפשרי, אבל הוא לא קורה לבד. הוא דורש עבודה. דורש ערכים. דורש טיפול עצמי. דורש הקשבה. דורש כישלונות. דורש התמדה. דורש קבוצה. ודורש אומץ.

במובן הזה, זהו פרק על ציפורלה – אבל לא פחות מכך פרק על מה שנדרש כדי שאנשים יוכלו להישאר ביחד לאורך זמן בלי למחוק זה את זה, ובלי למחוק את עצמם. ואם יש משהו שהחברה שלנו צריכה יותר ממנו היום, בזוגיות, בארגונים, בשותפויות ובחיים עצמם, הוא בדיוק זה.

שאלות ותשובות: עבודה קבוצתית, תקשורת וקונפליקטים – מה אפשר ללמוד מציפורלה?

קבוצה שמחזיקה לאורך זמן אינה נשענת רק על כישרון או הצלחה חיצונית, אלא על תשתית פנימית של ערכים, שפה משותפת ויכולת מתמשכת להתמודד עם קונפליקטים. לאורך זמן, מה שמחזיק אנשים יחד הוא לא היעדר חיכוכים, אלא היכולת לעבור דרכם בצורה מודעת, תוך שיח, הקשבה ופיתוח כלים. קבוצות שמתפרקות אינן בהכרח חלשות יותר, אלא לרוב חסרות את המנגנונים שמאפשרים להן לעבד את מה שקורה ביניהן.

קבוצה היא מערכת של אנשים, וכל אדם מביא לתוכה לא רק יכולות אלא גם פחדים, רגישויות ודפוסים. כאשר אדם אינו מודע לעצמו ואינו עובד על עצמו, הדפוסים האלו מתורגמים מהר מאוד לקונפליקטים עם אחרים. לעומת זאת, כאשר יש מודעות ועבודה פנימית, אותו אדם מסוגל לקחת אחריות על עצמו, לווסת תגובות, ולהיות חלק מקבוצה מבלי להעמיס עליה את הקשיים האישיים שלו בצורה לא מודעת.

 

ביקורת היא חלק בלתי נפרד מכל תהליך יצירתי או קבוצתי, אך האופן שבו היא ניתנת קובע אם היא תבנה או תהרוס. ביקורת אפקטיבית היא ביקורת שמותאמת לאדם שמקבל אותה, נאמרת מתוך כוונה לקדם ולא מתוך פורקן, ומובאת בשפה שמאפשרת לשמוע אותה. באותה מידה, היכולת לקבל ביקורת דורשת בשלות, הפרדה בין זהות לבין ביצוע, והבנה שביקורת אינה התקפה אלא כלי לשיפור.

 

קונפליקט הוא תוצאה טבעית של מפגש בין אנשים שונים עם תפיסות, צרכים ורגישויות שונות. ניסיון להימנע מקונפליקט מוביל לרוב להדחקה, תסכול והתפרצות מאוחרת. לעומת זאת, קבוצה שמסוגלת להכיר בקונפליקט, לדבר עליו ולעבד אותו, מפתחת עומק, אמון ויכולת אמיתית לפעול יחד לאורך זמן.

 

קבוצה מתפקדת יודעת לבצע משימות ולהגיע לתוצאות. קבוצה מתפתחת יודעת גם ללמוד על עצמה, לשפר את התקשורת שלה, להתמודד עם קונפליקטים ולהעמיק את הקשר בין חבריה. ההבדל אינו בתוצאה המיידית אלא ביכולת להחזיק לאורך זמן, להשתנות ולהתאים את עצמה למצבים משתנים.

 

תקשורת לא אלימה מאפשרת להעביר מסרים מורכבים, כולל ביקורת, בצורה שמכבדת את האדם שמולך ואינה סוגרת אותו. היא מתמקדת בצרכים, ברגשות ובבקשות, ולא בהאשמות או פרשנויות. כאשר קבוצה מאמצת שפה כזו, היא יוצרת מרחב שבו ניתן לדבר גם על דברים קשים מבלי לפרק את היחסים.

 

שפה קבוצתית היא לא רק מילים, אלא דרך משותפת להבין מצבים, לפרש אירועים ולתקשר. כאשר לכל אחד יש שפה אחרת, נוצרים פערים והבנות שגויות. שפה משותפת מאפשרת לקבוצה להתמודד עם מורכבות, לשמור על יציבות גם במצבי לחץ, ולחזור לנקודת ייחוס משותפת כאשר משהו משתבש.

 

עולם התיאטרון מלמד הקשבה, נוכחות, תגובתיות ויכולת לראות את האחר. תרגילים מעולם המשחק יכולים לחשוף במהירות פערים בתקשורת, חוסר תשומת לב, והיעדר הקשבה. ארגונים שמאמצים כלים כאלה יכולים לשפר את הדינמיקה הפנימית, לחזק אמון, וליצור צוותים שעובדים לא רק בצורה יעילה אלא גם מחוברת.

 

אחת הסיבות המרכזיות לקונפליקטים היא התחושה שלא רואים ולא שומעים אותנו באמת. כאשר אדם אינו מקבל הכרה, הקשבה או תשומת לב, הוא מתחיל לפעול מתוך תסכול, לעיתים בצורה עקיפה או לא מודעת. היכולת לראות את האחר – גם בפרטים הקטנים – היא בסיס קריטי לכל מערכת יחסים יציבה.

 

אמון אינו נוצר מאירוע חד־פעמי אלא מתהליך מתמשך של עקביות, כנות, ויכולת לעמוד גם ברגעים קשים. הוא נבנה כאשר אנשים רואים שהקבוצה מסוגלת להכיל קונפליקט, להתמודד עם טעויות, ולא להיבהל מקושי. אמון הוא תוצר של חוויות חוזרות שבהן האדם מרגיש בטוח להיות עצמו בתוך הקבוצה.

תמלול מלא של הפרק

(0:00) משהו עם גישור, פרק חייכני ומיוחד, ושאני חיכיתי לו הרבה.

(0:10) האורח שלי היום הוא מישהו שאני עוקב אחריו כבר הרבה מאוד זמן, עוקב גם ברשתות וגם פיזית על הבמה.

(0:21) הוא שחקן מהמם, אחד הקומיקאים והיוצרים המצחיקים שיצא לי לראות.

(0:29) שמי שלא זכה לראות, אני מציע בחום ללכת ולראות, גם במקומות הממוסדיים יותר וגם הממסדיים פחות, כי יצא לי לראות אותם בכמה וכמה הפקות מאוד יוצאות דופן, כמו בבית אריאלה או על גג עיריית תל אביב, שעושים כאלה פרויקטים מאוד מיוחדים.

(0:48) והאיש פה, אני חושב שיש לו את החיידק הזה והראש המשוגע הזה, ואני כידוע…

(0:53) מאוד אוהב אנשים שחושבים מחוץ לקופסא.

(0:56) כן.

(0:56) אז נמצא איתי כאן גל פרידמן, שהוא שחקן, כותב, יוצר ומנהל להקת ציפורלה, שהיא קבוצת תיאטרון יותר מ-20 שנה.

(1:07) נכון.

(1:08) 18 שנה.

(1:10) שזה פשוט מדהים, איך זה קרה דבר כזה שקבוצת תיאטרון 18 שנה, איך קורה דבר כזה?

(1:17) כל כך נדיר.

(1:18) וואו, שאלה טובה.

(1:21) אני חושב שהתשובה נמצאת קודם כל בזה שהתחלנו כקבוצת תיאטרון.

(1:30) בניסן נתיב.

(1:30) בניסן נתיב, והפכנו להיות קבוצה של אנשים שיוצרים תוכן לשלל מדיות.

(1:36) ואני אומר את זה בגלל שאני חושב ש…

(1:41) אנחנו אף פעם, אנחנו כל הזמן קשובים לאבולוציה של ההתפתחות שלנו והחלטות שקיבלנו לפני 18 שנה או לפני 10 שנים היו נכונות לאז.

(1:56) אני תמיד אומר שכשפתחנו לא היה פייסבוק.

(1:59) ב-2005, כשהקבוצה הזו הוקמה, לא היה פייסבוק ולא אינסטגרם, היה מייל, בקושי יוטיוב.

(2:07) וכדי להזמין אנשים להופעות שלנו, עכשיו אני לא מדבר איתך, אנחנו איזה חבר’ה מהניינטיז, או לא יודע, הגשש, אייטיז, אנחנו, אני מדבר איתך 18 שנה, אני חושב שעד 2010, 2012, ללא הפסקה חילקנו פליירים, כדי שאנשים ידעו מה זה, ולפעמים היית אוסף, אני לא יודע אם אנשים זוכרים, היו אוספים מיילים מאנשים ביציאה מההופעה, כדי שתוכל לשלוח להם מייל ולעדכן אותם, זה נשמע מי שמתחת לגיל 30, כשאתה אומר לו את זה, הוא אומר, לא, לא, אתה חיית במאה הקודמת.

(2:43) נכון.

(2:44) אז זו שאלתך, אבל אני חושב שאיך עושים את זה 18 שנה, אני חושב שקודם כל, כל הזמן מתפתחים.

(2:52) כל הזמן להתפתח.

(2:53) כל הזמן להתפתח.

(2:54) אני חושב, אני חושב שקודם כל, יש עניין של, הגדרנו לעצמנו בציפורי בתחילת הדרך, שהעבודה האישית שלך על ההתפתחות האישית שלך, הנפשית, המנטלית והרוחנית, היא must.

(3:18) כי אחרת אי אפשר לחיות ביחד.

(3:22) שלך כאינדיבידואל או שלך כקבוצה?

(3:23) שלך כאינדיבידואל.

(3:24) זאת אומרת, כל אחד בקבוצה חייב ללכת לטפל בעצמו באופן אישי?

(3:28) באופן אישי.

(3:32) בסוף החודש מפסיכולוג ומראה שהוא עושה את זה.

(3:35) אוקיי.

(3:36) כל אחד מוצא את הדרך שלו לטפל בעצמו.

(3:39) יש כאלה יכולים ללכת למיינדפולנס, יש כאלה יכולים ללכת לריצה, יש כאלה…

(3:44) אבל העבודה הפנימית שכל אחד מאיתנו עושה לאורך השנים, היא קודם כל מאפשרת לנו להתפתח ולפתח בינינו את הדיאלוג.

(3:53) איזו אמירה?

(3:53) זאת אומרת, כל אחד שבקבוצה מחויב?

(3:56) ללכת ולטפל בעצמו כדי לפרוק את השיט שלו, נגיד בשפה ככה גסה, את השיט שלו ככה שבבטן, בחוץ, ולא בקבוצה.

(4:07) אני לא בטוח שהחיפוש הוא אחרי איפה אני פורק את השיט שלי, כמו יותר, אנחנו פשוט בציפורלו מאוד אוהבים, יש לנו כזה, אנחנו מאוד מדגישים את העניין הזה של המצב הוא החיובי בעבודה.

(4:23) זה דבר שהוא מאוד מאוד מהותי בעבודה שלנו, שגילינו אותו בתחילת הדרך.

(4:30) שזה בעצם, אנחנו באים ואומרים, שחקן, בעולם המשחק, יש נטייה כזאת שאתה יוצא מבית ספר למשחק, שאתה חושב שלהיות מדוכא ולהיות עצוב זה עמוק.

(4:44) וכאילו כל ה…

(4:45) יש כזה סיפורים על האומנים שהלכו ובדיכאון אינסופי הם כתבו את השיר הזה וזה.

(4:52) כשאתה רוצה לעבוד עם אנשים ואתה רוצה לעבוד בקבוצה, אתה, חלק מהמנגנונים האלה חייבים להשתנות.

(5:00) אוקיי.

(5:02) כי בסופו של דבר פרודוקטיביות יכולה לקרות בכל מיני דברים, אבל כשאתה עובד באווירה משותפת, אנחנו חושבים שהיא המצב רוח החיובי, אתה חייב למצוא את הדרך של כל הזמן להניח את עצמך במקום כזה.

(5:16) עכשיו אנחנו פיתחנו סביב זה נגיד עשרות תרגילים שיביאו אותנו למצב הזה.

(5:22) זה סדנאות שאנחנו מעבירים בנושא הזה, כי קודם כל לימדנו את עצמנו.

(5:27) עכשיו אני אומר לך את זה כתשובה ארוכה למה ששאלת אותי קודם.

(5:33) תראה, בסופו של דבר בן אדם לא בא וכותב עם עצמו.

(5:37) בן אדם לא בא בציפורליו ויוצר עם עצמו.

(5:40) הוא בא ויוצר עם אנשים.

(5:43) ומצב רוח זה דבר מדבק.

(5:45) כשאני בא ואני קשוב רק לעצמי ולמצב רוח שלי ולעול החיים בבית, או לעול החיים בכלל, או לעול החיים במקצוע, ואני נותן רק לזה מקום, ואין לי מקום שאני יודע שבו אני יכול לפרוק את התסכולים שלי, זה מתחיל לגלוש לתוך תהליך העבודה.

(6:07) עכשיו לא שזה 100% לא גולש, אבל כשאתה מטפל בעצמך, אתה יודע גם לייצר לעצמך סכים ובועות שבהם אתה מכיל את הרגעים הפחות טובים ומאפשר לעצמך להיות פרודוקטיבי.

(6:22) ואני חושב שזו הפילוסופיה שאנחנו מנסים כל הזמן להנחיל בעצמנו.

(6:26) כל הזמן תהיה פשוט מודע לזה שקורים אצלך עוד תהליכים, בדיוק, דברים בבית, ואתה לא יכול באמת לעשות הפרדה.

(6:32) ולהגיד זה לא קיים, זה קורה, אבל אם אתה תבוא ותטפל בתוך הדבר הזה, ותהיה במודעות וכל החבורה תדע שיש משהו שקורה לכולנו תהליכים, ונהיה במגמת התפתחות כל הזמן, אז בעצם נדע להכיל אחד את השני.

(6:45) חד משמעי.

(6:46) מהמם.

(6:47) איך הגעתם לתובנה הזאת?

(6:49) לומדים את זה בבית ספר למשחק?

(6:51) קודם כל לא, לא לומדים את זה בבית ספר למשחק.

(6:55) תראה, אנחנו…

(6:56) בתחילת הדרך עשינו, אני חושב, את הדבר שהרבה פעמים מאוד מאוד אוהבים לא לעשות בתחום שלנו, והוא קודם כל לכתוב מה הם הערכים שעל פיהם אנחנו הולכים להקים את הקבוצה הזו, ולכתוב את האומנות שלנו.

(7:13) תן דוגמא לערכים כאלה.

(7:16) אז קודם כל בנינו ערך ראשון שקראנו לו קבוצה.

(7:24) עכשיו, קבוצה, כל ערך שאני אגיד עכשיו יכול להישמע כמשהו מאוד קלישאתי, אבל הפירוק שלו, קבוצה זה בציפורלה שריר.

(7:35) אנחנו מאמינים בציפורלה שכמו שאתה הולך דרך כושר כדי להיות, לרוץ יותר טוב, להתחטב, לעשות, קבוצה זה שריר שאתה כל הזמן צריך לפתח ולעבוד עליו.

(7:50) והוא לא קורה מזה, זה כמו שאני אגיד לך, אתה תרוץ טוב אם תחשוב על זה הרבה, או אם אני אגיד לך, תשמע, אם תרוץ, או תקרא כל מיני ספרים על ריצה.

(8:00) בסופו של דבר, אתה רץ טוב אם אתה תצא לרוץ.

(8:03) אתה צריך להרגיל את עצמך לחשוב בצורה קבוצתית.

(8:07) זה שריר שאנחנו, יש אותו לדעתנו לכל אחד.

(8:11) אנחנו פשוט לא מורגלים להשתמש בו.

(8:14) נכון, חברה שאנחנו כל כך אינדיבידואליים בחברה שלנו, אתה רוצה לפתע את עצמך.

(8:17) והיא שרדותית, בדיוק.

(8:20) ואנחנו בנינו לעצמנו גם סטים של תרגילים וגם הלך מחשבה שמבין שקבוצה זה שריר, זה פעולה, זה לא המטרה בציפורלה, זה פעולה.

(8:31) זה מאוד גישורי.

(8:32) זה מאוד גישורי.

(8:33) לא רק שאתה תוצאה, אנחנו מחפשים את התהליך.

(8:35) כי התהליך כלשהו קורה, בסוף התוצאה תבוא.

(8:38) נכון, עוד ערך נגיד שאנחנו מדברים עליו הרבה שקוראים לו רק הכל, רק הכל בכף, אבל רק הכל זה ערך שיש כזה אמירה באומנות שכדי להכין מה רק עוף טוב אתה צריך לשים בו רק את המרכיבים שמרכיבים מה רק עוף טוב.

(9:02) זאת אומרת שקילו מלח לא יעבוד, זה יהיה מלוח.

(9:08) עכשיו, באומנות הרבה פעמים אתה אומר, טוב, אני אשים מלא בדיחות, או אני אשים מלא…

(9:13) זה לא עובד, אתה כל הזמן צריך למצוא ולדייק.

(9:17) עכשיו, זה שהכנת אתמול מרק עוף טוב, לא אומר שום דבר על מחר, כי אתה תכין אותו מההתחלה.

(9:25) וזו לדעתנו עבודה של אומן.

(9:27) היא כל יום להתחיל מההתחלה את ההכנה ואת העבודה על המרק עוף.

(9:34) שבמקרה הזה אנחנו משווים את זה לאומנות.

(9:36) עכשיו, זה יותר כיף להשוות את זה למרק עוף, כי זה הופך את זה ליותר, ליותר איזה עוד ערך שנגיד המצאנו, שקוראים לו השתשטות.

(9:46) שהוא, שהוא, הוא נגיד, אני חושב שזה גם…

(9:51) והערך הוא מאוד מרכזי בציפורלה, שהוא גם הפילוסופיה של ציפורלה, שהיא לעשות דברים מטומטמים בצורה רצינית, ולעשות דברים רציניים בצורה מטומטמת.

(10:01) יפה.

(10:02) וההשתשטות היא בעצם…

(10:04) השתשטות.

(10:05) כן, כי זה גם השוטה, שתמיד בעולמות שלנו זה הבן אדם שאומר את האמת, אבל זה גם שהוא תמיד אומר לך את זה מצחיק.

(10:13) אז אנחנו בחרנו בכתיבה שלנו, בעשייה שלנו, להגיד לפעמים דברים יותר קשים, יותר מורכבים, וזה תמיד יעבור לך באיזה מין פריזמה שהיא תמיד תהיה יותר מצחיקה.

(10:26) זה גם בינינו הרבה פעמים, וגם בינינו לבין הקהל שלנו.

(10:31) אז כאילו, זה הערכים שזה.

(10:33) עכשיו, להגיד לך שאני כל יום קם בבוקר והולך לסרגל הערכים של ציפורלה?

(10:37) לא.

(10:38) אבל אני חושב שזה ביסס בנו הרבה שיחות.

(10:41) שגרמו לנו להבין שאנחנו לא יכולים להתנהג אחד כלפי השני איך שאנחנו רוצים, ושאנחנו לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים.

(10:50) ואי אפשר להגיד הכל, בשום מקום, לאף אחד.

(10:55) אתה חושב שכשיש אהבה, אז אפשר להגיד, או כשיש דינמיקה, אתה יכול להגיד הכל ויסלחו לך, זה לא עובד אצל בני אדם.

(11:04) לא, לא, אסור להגיד הכל.

(11:05) אסור להגיד הכל.

(11:06) זה רק באח הגדול.

(11:07) זה רק בדיוק, שם זה יוצר את הדראמפ.

(11:11) זו סד כחול.

(11:12) בחיים זה לא עובד ככה, במיוחד עם אנשים שאתה רוצה לעבוד איתם ולהעריך איתם ימים.

(11:16) אתה אומר איזה משהו, ואני אומר, אוקיי, נשמע מאוד מאוד הגיוני, אבל אני מסתכל על הסיטואציה, ובוא נגיד, התוצאה, 18 שנה, קבוצת תיאטרון כזאת, כמה אנשים אתם?

(11:29) היום שבעה.

(11:30) שבעה, זו הצלחה פנומנלית, זה דבר שהוא לא נתפס, בטח אם נגיד שזה לא אנשים רגילים, בוא רגע נקרא לזה בשמו, שבעה אנשים שסיימו את ניסן נתיב מתוך חמש עשרה אנשים בערך שיש שם בקבוצה, משהו כזה, האגו שלהם הוא בשמיים, הם נבחרו לניסן נתיב, הם סיימו ניסן נתיב, יש לי הרבה חברים במקום, אני יודע בדיוק מה הטיפוס הזה.

(11:57) ועדיין יש פה קבוצה שמצליחה לשים רגע את האגו בצד, לדבר כקבוצה ולא כאינדיבידואל, למרות שכל אחד שם כבר עשה עוד פרויקטים, ומצוייה בעוד דברים, וברור שיש את האגו, ואיכשהו מצליחים פה ללקט את הדבר הזה, ויגידו לי, ניח, זה רק פרנסה.

(12:13) לא, זה לא יכול רק פרנסה, כי זה לא מעניין פרנסה.

(12:17) זה חשוב, אבל האומן, הנפש האומנותית שלו.

(12:20) את זה אני מנסה להבין, כי עכשיו, איך האומן, אתם, הצלחנו לפצח את הדבר הזה?

(12:25) זה מודל אנושי, אז יש לנו את הערכים.

(12:31) יש לנו את הערכים, עכשיו תראה, אני חושב גם שיש בינינו חיבור, גם שלאורך הדרך דנה, איבגי או רותם קינן שהיו לאורך הדרך ופנו לדברים אחרים, ששניהם חברים מאוד מאוד טובים שלי.

(12:51) אני חושב שהבסיס הוא מושתת על זה שאנחנו גם אוהבים מאוד אחד את השני, ואני חושב שאנחנו גם, שוב, אתה בפודקאסט על זוגיות, אנחנו גם מצחיקים אחד את השני, הרבה.

(13:13) זה שני הדברים, ובתחום שלנו אני חושב שגם אין מה לעשות.

(13:18) הכרה והצלחה, קהל מגיב דברים שעשינו, הם גם מאוד מאוד חלק מהדבר.

(13:28) אני לא איזה ילד שאומר לך, שמע, אם היינו היום יושבים ורואים אותי מהכמות מאוד קטנה של אנשים, וזה עדיין לא עובד, אני לא בטוח שזה היה שורד.

(13:39) מההתחלה זה היה בום גדול, אנשים מאוד מאוד התלהבו מהתוצאה.

(13:45) כאילו, ובאמת, תשמע, אנחנו, מההתחלה, גם היינו כיתה כזאת, אנחנו חברים מאוד מאוד טובים, הפכנו עם הזמן להיות עוד יותר טובים.

(13:57) זה ממש משפחה הדבר הזה.

(13:59) נכון, אבל אני גם לא, אני חושב שלא ויתרנו לאורך הדרך על הדברים הפחות, על לעבור את הדברים הפחות נעימים.

(14:11) שיש בזוגיות בשבעה או בתשעה אנשים.

(14:15) תסביר.

(14:19) קודם כל נגיד, עשינו כמה פעמים טיפול קבוצתי, שבו למדנו, שבו יכלנו גם לא לעשות, ולהמשיך, וזה היה מתפרק.

(14:31) עכשיו, מיליון סיבות זה יכול להתפרק, אבל כשאתה, אנחנו עשינו טיפול, שמצאנו, שקוראים לו Non-Violent Communication, תקשורת לא אלימה.

(14:42) כי מצאנו שבתוך הדיאלוגים שלנו, אנחנו יכולים להיות מאוד אלימים אחד כלפי השני.

(14:48) כי אתה נמצא, כי תשמע, חדר חזרות, חדר כתיבה, הוא מקום חם.

(14:53) הוא מקום שבו אתה מביא את עצמך ב-100% ואומרים לך, לא מצחיק, לא מרגש.

(15:01) זה המקצוע של להיות שחקן, אתה מביא את עצמך, אתה לא הולך מביא, אתה אפילו לא יודע, במקצועות אחרים אתה הרבה פעמים, דירה, זה לא אתה, זה לא יודע, נדלן, פה זה אתה, אתה באת, כתבת, אתה מציג את זה, ואנשים, אוקיי, לא עולה, הקטע לא טוב.

(15:25) אתה יכול להיעלב, אתה יכול להיכנס לפינות, אתה יכול, ואתה יכול להגיד דברים מאוד מאוד לא טובים.

(15:34) כי נגעו לך בעני הפנימי שלך.

(15:36) נגעו לך בעני הפנימי שלך.

(15:37) אין אדם שיכול, אני לא יודע, הרבה פחות אדם מישהו אומר משהו על האופי של הבן אדם.

(15:42) נכון.

(15:43) זהו.

(15:45) ואני חושב שלמדנו, שם למדנו מאוד לדבר אחד עם השנייה בצורה, לא יודע אם מכבדת זה העניין, ברור שלא מכבדת, אבל בצורה שבה…

(15:57) אנשים מבינים מאיזה מקום הבן אדם השני פועל.

(16:02) וזה נושא, זה איך שזה נאמר, או איך זה מלכתחילה, איך הנרטיב של זה?

(16:07) זאת אומרת, כשאתה קצת מדבר איתי עכשיו, ואני יודע שאתה לא בא, כי אתה יכול להגיד לי, תקשיב, אתה ממש גרוע, כן.

(16:13) אתה יכול להגיד לי, אני חושב שיכולת לשפר את זה.

(16:15) זאת אומרת, זה שיח אחר, אבל אם אני מרגיש, ואני יודע שאתה, אני מנחש, שאם אני יודע שאתה מאוד מאוד בעדי ואתה נותן ביקורת בונה, אז ממש לא תגיד.

(16:27) זה כזה?

(16:28) אני חושב שזה אפילו מדרגה אחת יותר עמוקה מהנושא הזה של הבנת הצורך.

(16:34) כשאתה עובד עם אנשים בצורה כל כך אינטנסיבית, אינטימית וקרובה, לאורך כל כך הרבה זמן, אתה חייב להבין את הצורך של הבן אדם.

(16:44) שממנו הוא מונה, ואם אתה מבין את הצורך שלו, אתה גם מבין, גם אם אתה רוצה להגיד לו משהו ממש לא טוב, אתה מבין איך הוא יכול לקבל את הביקורת הספציפית שלך.

(16:59) ולא כל אחד יכול לקבל ביקורת כמו כל אחד.

(17:04) וברגע שאתה מבין את זה, אז לפעמים לא אתה אומר ומישהו אחר אומר.

(17:10) כי זה הרבה אנשים.

(17:12) לפעמים אתה, והתחום שלנו יש להגיד ככה אני מדבר, ככה אני מדבר.

(17:21) אז נכון, אנחנו רוצים לשמור על הזה, אבל ככה אתה מדבר, ואתה צריך לזכור שבצד השני יש אנשים שלא תמיד מסוגלים להכיל את איך שאתה מדבר.

(17:32) אני יכול להביא את הדוגמאות על עצמי, אני…

(17:34) בכלל באתי מכדורגל, אני הגעתי לקבוצה בן אדם עם תרבות דיבור של כדורגל, שהיא יכולה להיות בצעקות והיא יכולה להיות לפעמים עם דיבור בתוך הפה שמתגלגל לא יפה, זה חלק גם ממה שעושה אותי והביא לי גם תפקידים כיפיים בחיים.

(17:58) אבל בתוך החיים זה לא תמיד עובד, כאילו אתה לא יכול להגיד לכל אחד מה שהוא רוצה.

(18:05) אז בתוך התהליך שלי עם אנשים שהגיעו מעירוני א’ בתל אביב, או מתיכון אלון, והיו בתרבות דיבור אחרת, אז ברור שאני לא מדבר כמוהם, והם לא מדברים היום כמוני.

(18:22) אבל אני למדתי הרבה יותר איך אני צריך, איך הם יכולים לשמוע אותי.

(18:29) וגם הם למדו שבצד השני עומד בן אדם שעדיין יש לו את האורגניזם שלו שגם ככה הוא מדבר.

(18:38) אז זה כל הזמן איזשהו ניסיון למצוא את הסימביוזה בין הדברים.

(18:43) בעצם הפעולה, שאני חושב שזה התשובה למה שאתה שואל, בעצם הפעולה של הניסיון שלי.

(18:49) לעשות את כל מה שאני יכול כדי להתקרב אליך ואתה אליי, שם קורה הקסם.

(18:57) שם נוצרת האנרגיה.

(18:59) מה?

(18:59) תסביר את זה.

(19:01) בתוך המפגש בינינו, הניסיון שלנו להתקרב אחד לשני, שם קורה הקסם.

(19:07) שאם אני יודע שאתה עושה את כל מה שאתה יכול כדי, נגיד במקרה שלי, כדי למצוא את הדרך ל…

(19:16) כדי שאני אמצא את הדרך לדבר איתך כמו שאתה מסוגל.

(19:20) ואתה יודע מהצד השני שאני עושה את כל מה שאני יכול, טועה לפעמים וזה, שם יש פעולה.

(19:28) כי אנחנו לא יכולים, כי בסופו של דבר, במיוחד במקצוע שלנו, לשנות אנשים זה בעייתי, כי חלק ממה שעושה אותם השחקנים שלהם זה האנשים שהם.

(19:37) אז אתה גם מאוד מאוד צריך להיזהר בדקויות האלה.

(19:42) ובציפורלה הרבה פעמים הפעולה היא עצם התוצאה.

(19:46) עצם זה שאתה עושה את כל מה שאתה יכול, שם נוצרת האנרגיה.

(19:49) זאת אומרת, זה לא המדד כמה אני קיבלתי משימה לעשות משהו, אם עשיתי אותה ב-100% או 50% או 80%.

(19:57) ברמת התוצאה.

(19:58) ברמת התוצאה, אלא כמה השקעתי.

(20:00) ואם אני יודע שהשקעתי את המקסימום, ואתה השקעת את המקסימום, אז זה כבר לא משנה מה התוצאה.

(20:05) נכון.

(20:05) החיבור בינינו הוא חיבור אנושי.

(20:07) בדיוק.

(20:07) והמקום הזה, זה הדבק.

(20:10) נכון.

(20:11) זה שוויון אגב, יש לי את הדימוי הזה, יש את התמונה הזאת, שרואים מה זה שוויון ורואים שלושה אנשים בגבהים שונים עומדים קוד אחד על משהו בגובה אחר.

(20:19) נכון.

(20:20) וזה שוויון, כולם רואים את אותו דבר, לעומת, תן לכולם את אותו דבר, אבל הם יראו תוצאה אחרת.

(20:25) נכון.

(20:26) ואני רק חייב להגיד לך שבתוך הדבר הזה, אין ספור כישלונות.

(20:32) איזה יופי.

(20:33) אין ספור, כי אנחנו גם בציפורלו אומרים, מכישלון לכישלון, מה שצ’רצ’יל אמר, מכישלון לכישלון באותה התלהבות.

(20:41) זה המוטו שלנו בציפורלה.

(20:42) מכישלון לכישלון באותה התלהבות.

(20:45) זה הרעיון.

(20:46) זה כל כך סותר את החברה עכשיו, ציפורלה היא להקה תל אביבית.

(20:49) נכון.

(20:51) שזה בירת תרבות בינלאומית היום, אז אפשר לדרג אותך אם אני חושב, אני חושב שאפשר להגיד שאתם הלהקה התל אביבית.

(20:57) נכון.

(20:57) בכבוד אתם המובילים פה.

(21:00) ואתם, בשיח הזה שאתה מדבר פה, הוא כל כך לא התפיסה המודרנית של האינדיבידואל, של האני, של המצליח, של אני ואפסי עוד, ויש פה אנטיתזה, וזה מדהים הדבר הזה.

(21:16) נכון.

(21:16) שאתם מצליחים במקום הכי אינדיבידואלי, נכון.

(21:21) דווקא מתוך זה שאתם קבוצה.

(21:22) נכון.

(21:23) איזה דבר זה?

(21:25) וכל התחיל לפני 18 שנה בתוך זה שהגדרתם את הערכים, נכון, ויצרתם חיבור, נכון, ולא אמרתם אנחנו לא מפחדים לטעות ביחד, ואנחנו יכולים, וכל אחד אבל אחראי גם לטפל בעצמו, נכון, אבל אז התחילו להגיע עוד אנשים, נכון, שאולי לא, אתה יודע, וכל אחד ואני, התחלנו לצאת, והתחלנו להכיר, ויש לנו כבר בני זוג, ויש כבר ילדים עכשיו מן הסתם, נכון, איך זה השפיע?

(21:51) איך השפיע מה?

(21:53) הכניסה החדשה, כי אתם קבוצה, שבעה, שמונה אנשים, מאוד מגובשים, מאוד מחוברים.

(21:58) איך הגיעו השחקנים החדשים?

(22:00) פתאום שחקנים חדשים, שפתאום…

(22:04) אז תראה, גם…

(22:07) זה קרה בכמה שלבים.

(22:10) גם…

(22:13) קודם כל הגדרנו לעצמנו מה זה להיות שחקן או יוצר בציפורלה ולקח לנו זמן להבין ולהפריד הרי גם אתה בעסק שלך כל מי שעכשיו יבוא מבחוץ הוא לא יוכל אף פעם לחוות את העסק כמוך.

(22:40) וזה נראה לי פרדוקס של כל, כאילו, פרדוקס הגדילה הוא זה, כי אתה אומר, רגע, אבל אני חי את זה, אני ישן את זה, אני אוכל את זה, אני זה, אני זה, אני זה, אני זה, אני זה, ואז בא מישהו ואומר, אני חמש, סיימתי.

(22:56) ובהתחלה ראינו, בהתחלה חשבנו שככה צריך להיות, שכל מי שמצטרף לדבר הזה, הוא מצטרף.

(23:03) אבל באמת של החיים זה לא ככה, הוא לא חתום בבנק, הוא לא דואג מהרבה דברים שאנחנו דואגים, והוא גם לא צריך.

(23:14) אבל אז גם יש לו יתרון, כי הוא יכול לבוא נטו רק ליצירה, רק לדבר.

(23:22) לקח לנו זמן להבין קודם כל את זה, כי זה, אתה יודע, זה גם ילדים, היינו אז בני 25, אתה לא מבין בדיוק, בסגיל 25 העולם הוא אחד.

(23:32) הכל כזה, אחרי זה אתה לאט לאט מבין, משפחה, ילדים, אתה מבין שיש עוד להירים בחיים.

(23:41) ואז אמרנו, אוקיי, אנחנו מרגישים, גם היה עניינים, כמובן, נשים בציפורלה רצו ללדת, רצו חופשות לידה, אנשים בציפורלה רצו להתפתח לעוד מקומות, אמרו, אנחנו לא חייבים להתאפי את כל ההופעות.

(23:56) אבולוציה של התפתחות, ואז גם בציפורל המאוד חשוב הפיתוח של האינדיבידואל גם בחוץ, אנשים, זה חשוב לנו, אז יש לזה מחירים.

(24:07) ואז הגדרנו לעצמנו מה אנחנו מחפשים בשחקן, מגיל, מהגיל שלו דרך היכולות שלו, איזה יכולות אנחנו עושים.

(24:21) עכשיו גם פה כשעשינו, רצינו לצרף אנשים, אמרנו אוקיי, איך נבחן אותם?

(24:27) גם אין לנו את הרצון הזה בחיים לשבת באיזה אולם תיאטרון ולהתחיל לפתוח יום אודישנים לציפורלה ולהזמין מאות אנשים כדי להעצים את עצמנו.

(24:38) לא רוצה לבזבז לאף אחד את הזמן ולא רוצה לשבת שם ולהרגיש שהרבה אנשים רוצים להיות אצלי.

(24:46) התחלנו לעשות סקאוטינג שנה מראש על אנשים ולחפש אנשים שנראה לנו בכלל שהם יכולים להתאים לסרגל ערכים, למה שאנחנו מחפשים ואז בעצם פנינו אליהם באופן אישי הזמנו אותם ליום שלם שבו אנחנו לא בוחנים אותם אלא בו אנחנו עובדים איתם ביחד עכשיו כשאתה עובד עם מישהו ביחד אתה כבר מרגיש את האנרגיה שלו.

(25:18) יפה.

(25:20) ואז אחרי שסיימנו, דווקא אחרי שסיימנו את החלק שאתה מבין, אז אמרנו אוקיי, צמצמנו את זה לשניים שלושה אנשים והבנו, נתנו להם לעשות משימות אומנותיות.

(25:31) ואחרי זה התחלנו לנהל איתם איזה שהם שיחות כדי להבין מי הבן אדם וניסינו להכניס אותם.

(25:37) להגיד לך שהתהליך היה פשוט.

(25:39) עם כל אחד מהאנשים האלה, לא.

(25:42) כי בסופו של דבר אנשים זה אנשים.

(25:45) אבל הוא היה…

(25:45) למה צריך להיות פשוט?

(25:46) הוא לא צריך.

(25:47) אבל לא, פשוט כמו שאני אומר את זה כאן כרגע.

(25:50) לא, אני מבין את המורכבות.

(25:51) כן, המורכבות היא מורכבות.

(25:53) אבל המורכבות מביאה אתכם לאן שאתם מביאים.

(25:55) נכון.

(25:55) אני חושב שכל האינסטנט הזה בחברה, תבוא, תעשה עוד אינשטיין, תופיע.

(25:58) נכון.

(25:59) מה עשינו בזה?

(25:59) זה הכל פלקט.

(26:01) ומי…

(26:05) מי שנמצאת עכשיו, שזה כרמל נצר או בר חדד.

(26:09) לא, היא מהממת.

(26:09) היא מהממת.

(26:10) הייתי היום באיזה מופע סצנה פשוטה והיא מהממתת, בר חדד זה אלוף הפטנג.

(26:14) לא, בר חדד זה…

(26:15) בר חדד בעירייה, לא ראית אותה.

(26:18) בר חדד זה בחורה שהיא דמות…

(26:23) זה בחור שעשה את האלוף הפטנג.

(26:24) אלעד.

(26:25) אלעד.

(26:25) אלעד סננס.

(26:26) מיהו אלוף הפטנג?

(26:28) נכון.

(26:28) אלעד הוא מדהים.

(26:29) אז שלושתם הם המצטרפים, נגיד, של השלוש שנים, הם איתנו בשלוש שנים האחרונות.

(26:37) ואני, נגיד, בחוויה הייתה מרגישה עבורי איזה כזה זכות גדולה, כי גם…

(26:45) כמה אתה עכשיו?

(26:46) אני בן 45, והם 26, 27, 30, 32, כאילו…

(26:54) יש בהם מחשבות או תפיסות שאני מאוד נהנה ללמוד מהם.

(26:59) אני חושב שאני לומד מהם לא פחות ממה שהם, אני מקווה, לומדים ממני.

(27:04) מהמם.

(27:04) ממש.

(27:05) איזה יופי, זה הכל מתוך הדינמיקה הזאת של החיבור, נכון, ויצירה ועשייה, נכון, ולא משהו כזה היררכי של, יש, אני מניח שיש איזו היררכיה שאתה מנהל, חותם צ’קים, כן, אבל כשנמצאים בתיאטרון, בחזרות, יש את הדבר הזה?

(27:18) לא, בסופו של דבר כשאנחנו מזמינים אותם ליצור איתנו אם הרעיון שכרמל תביא הוא טוב, הוא טוב והרעיון שלי הוא גם טוב הרעיון שלי לא יקרה בגלל שאני הבעלים של החברה הזאת אני חושב שדווקא בחדר כתיבה לפחות אצלנו ההיררכיה בטח ברמת אחרי זה ברור שיש מלא החלטות שהן ברמת החברה אבל ברמת ה…

(27:44) מצחיק לא מצחיק, זה אף פעם לא, אתה לא יכול, מה שנקרא כמו שאי אפשר להצחיק בכוח, אתה לא יכול בכוחניות לגרום שהרעיון שלך יעבוד.

(27:53) אתה צריך כאילו לתת לדברים…

(27:55) אתה יודע, זה מתחבר לי למשהו שהיה לי בפודקאסט את נועם מנלה, והוא דיבר על זה שאנחנו מאז המהפכה התעשייתית, כן, הפכנו להיות איזשהו ניהול.

(28:08) כזה של כל זה משאבי האנוש, כשזה אדם זה נראה משאב כמו פחם.

(28:13) נכון.

(28:14) ובעצם איבדנו את המקום הייחודיות, את התפיית אצבע.

(28:18) נכון.

(28:19) וזה כל כך, וזה עצוב וזה נורא, כי האדם הפך להיות משהו מאוד מאוד קטן, אבל במקום הזה שלכם, לקחתם, ובגלל זה אני רואה משהו מאוד מעורר השראה בתוך הדבר הזה, כי עשיתם פה שינוי של בכלל אצל תרבות ארגונית, אין פה…

(28:33) זה לא משנה מי יהיה בעלים ומי לא, כשאנחנו פה מייצרים את המוצר, המוצר זה המופע, המוצר זה התרבות, זה המהות שלכם.

(28:39) נכון.

(28:40) בעצם פה אתם שווים.

(28:42) ממש.

(28:42) ואז כל אחד יכול לתת את עצמו.

(28:43) נכון.

(28:44) ולהביא את הטוב שבו.

(28:45) ואז בעצם הקבוצה, ואני כקהל, נהנה מהטוב ביותר, כי אתם מאפשרים את זה, מאשר חברות היררכיות שכאלה, נכון.

(28:54) שנתקע שם איזה בורג למעלה, שהוא כבר לא רלוונטי, אבל בגלל שהוא ותיק, אז הוא קבוע.

(29:00) אצלכם זה כל הזמן חיים.

(29:02) נכון, אגב, כשאנחנו מעבירים סדנאות בפעמים יותר טוב לצוותים.

(29:06) איזה סדנאות אתם עושים?

(29:07) אנחנו עושים סדנאות של בעצם עבודה קבוצתית, שאנחנו מעבירים אותה לכל אחד מהערכים.

(29:12) רגע, רגע, סליחה שאני עובר לפרסומת.

(29:14) לא.

(29:14) יכול להיות שארגון, אני לא הייתי יודע את זה, אז נחלטתי בניינבוים וחשוב לדעת.

(29:18) ארגון יכול להזמין את ציפורלה לסדנה בתוך הארגון על עבודה קבוצתית?

(29:22) כן.

(29:22) קחו את זה.

(29:24) זה נשמע לי מהמם.

(29:26) כשאנחנו באים הרבה פעמים לארגונים ונגיד, לא משנה, אתה יכול לעבוד, אנחנו עובדים מחברות הייטק, סטודנטים ותיכונים, זה לא משנה.

(29:38) בסופו של דבר כשאתה בא לצוות בהרבה פעמים בחברת הייטק או במשרד ראש הממשלה, פתאום אתה צריך, אנחנו תמיד מניחים להם את זה שאנחנו לא יודעים פה מי ראש הצוות, מי המנכ״ל.

(29:51) מי הזה, פתאום אם הדרישה, אם עכשיו הדיבור הוא על לעשות משחק מטומטם, זה לא משנה אם אתה מנכ”ל מטומטם או עובד זוטר שעכשיו מתנהג בטמטום, אתה נראה אותו דבר.

(30:07) ואותו דבר בעבודה קבוצתית, שאנחנו הרבה פעמים נותנים תרגילים שבונים את שריר ההקשבה.

(30:16) כן, כאילו, איך אנחנו מקשיבים כקבוצה?

(30:21) ואנחנו מבקשים מהם, נגיד, לעשות את התרגיל המשותף, הרבה פעמים אתה רואה שזה לא משנה אם אתה מנכ”ל או שהצטרפת לפני שעה לחברה.

(30:30) האם יש לך או אם אין לך את מנגנון ההקשבה הזה?

(30:33) וזה מיד מסדר אותם באותו הגובה.

(30:37) הקשבה אינדיבידואלית, אז אני מבין את ההקשבה האינדיבידואלית שכולנו צריכים להקשיב למה שאתה אומר.

(30:42) אבל מה זה הקשבה קבוצתית?

(30:46) אנחנו נגיד באים ואומרים, אנחנו כאילו הרבה פעמים נותנים תרגיל שאנחנו לוקחים נגיד את משחק הכיסאות, בואו נשחק אותו.

(30:54) ואז אנשים, לא משנה באיזה גיל, טסים על המשחק.

(30:59) רצים, שוברים כיסאות, צוחקים, אני לא מאמין, אני לא זה.

(31:05) כשאנחנו מסיימים את המשחק, אני הרבה פעמים מבקש לעשות…

(31:07) לא, תודה, שהם מבקשים מאיתנו, ואז אני אומר להם, אוקיי, זה היה כיף, אה?

(31:14) אני אומר להם, יופי, עכשיו אני רוצה שנצחק את המשחק הזה שוב, אבל כשאני מכבה את המוזיקה, אני מבקש שרק אחד ישב.

(31:24) בלי לדבר, בלי לסמן אחד לשני.

(31:27) באותה התלהבות, ובאותה, כאילו זה מתוכנן.

(31:31) אחרי…

(31:32) עשר, חצי דקה של משחק, כל האנרגיה בחדר יורדת, ומתחילים לחפש שיטות עוקפות הקשבה, שהן כל מיני סימנים עם העיניים, כל מיני, ואני אומר להם, למה?

(31:46) תנו רגע, תתחילו לפתח את המנגנון הזה.

(31:50) ואז מה המנגנון?

(31:51) המנגנון הוא שאני, זה פודקאסט, אנשים לא רואים אותנו, אבל אם אני מבקש ממך לעצום את העיניים…

(31:57) ואני אגיד לך מה אני לובש עכשיו.

(32:01) מה אני לובש?

(32:03) חולצה בצבע?

(32:04) זה בורדו כזה.

(32:05) כן, ונעליים בצבע?

(32:07) וואי, רגע, נראה לי שזה סניקרס כאלה.

(32:10) של איזה חברה?

(32:11) לא, זה אין מצב שאני…

(32:12) אוקיי, עכשיו, אתה יכול לפתוח.

(32:14) עכשיו, למה אנחנו עושים את זה?

(32:15) אנחנו עושים את זה כי בדיאלוג בין אנשים אנחנו מוותרים, במיוחד עם אנשים שעובדים הרבה זמן ביחד.

(32:23) על המפגש הראשוני בינינו.

(32:26) אתמול הלכת להסתפר, היא הגיעה למשרד, תראה שהסתפרה.

(32:30) מה אנשים רוצים?

(32:31) שיראו אותם.

(32:33) כל המשברים בתוך חברות וזה וזה וזה, זה אתה לא רואה אותי, אתה לא…

(32:37) זה לא מתחיל בסוף כשהיא עושה פרויקט גדול, זה מתחיל כשהוא, נכנסים למשרד.

(32:43) מה הוא לובש?

(32:43) מה הוא שינה?

(32:45) איך הוא נראה?

(32:46) אנחנו בכוונה הולכים לתרגילים כאילו שהם בייסיק.

(32:50) אתה יודע, אתה אומר איזה משהו שהוא עונה על משחק, אבל אני כל כך מחבר אותו לתוך כל הקונפליקטים.

(32:55) זה הכל.

(32:56) אני רואה את זה פה אצל אנשים.

(32:59) מי שיודע להשתמש בשפה, בגוף, לשים לב למה שקורה, להקשיב לנעשה בסביבה שלו, קל לזה, אני אגיד מהצד השני, כי את אלה נראה לי אני פוגש הכי פחות.

(33:09) מי שיודע להקשיב פחות מגיע אליי, לגישורים ולקונפליקטים.

(33:13) מי שעסוק במה הוא מקבל, עושה, ולא רואה את האחר, ולא מייצר את הדיאלוג, לא מייצר לייצר את הדיפוזיה הזאת מצד השני, אז זה שתי עולמות שלא נפגשים, ואז כל הזמן יש קונפליקטים והם לא באים.

(33:28) נכון.

(33:29) הכלים שאתה מדבר עליהם פה, זה אם אתם רוצים להימנע מתביעות משפטיות, אם אתם רוצים להימנע מסכסוכים, לשפיע את הזוגיות שלכם.

(33:37) ‫לכו ללמוד משחק.

(33:39) ‫זה ממש ככה, אני אומר שהכלים האלה ‫הם כלים לשפה.

(33:43) ‫-כן, כאילו אנחנו, אגב, ‫בכלים האלה, אנחנו, ‫בגלל שעמדנו גם משחק וזה, ‫אנחנו כמעט לא מתעסקים ‫בתרגילי משחק בסדנאות שלנו.

(33:52) ‫אנחנו מתעסקים בתרגילים ‫שלשחקנים הם מאוד הכרחיים, ‫כי פיתחנו אותם לעצמנו, ‫אבל אנחנו מתעסקים בתרגילים ‫וגם אומרים…

(34:01) זה הבייסיק, אני אומר לאנשים אחרי 20 דקות סדנה שהם עובדים ביחד, הם מהבוקר ביום כיף שלהם, אכלו ארוחת בוקר, אני אומר להם בואו למעגל, צום את העיניים, מה אסתי לובשת?

(34:14) לא זוכר, אתה איתה חמש שעות, אם אתה לא יודע מה היא לובשת, לא הסתכלת עליה כל היום.

(34:24) עכשיו אם לא הסתכלת עליה כל היום איפה אחרי זה שהיא תעשה פרויקט גדול תראה כמה קשה היא עבדה?

(34:30) אין סיכוי.

(34:32) זה כל כך עצוב.

(34:34) אתה יודע ש…

(34:36) זה כל כך עצוב.

(34:37) אני נגיד, בתור חובב ספורט מושבע, אני נגיד קראתי מחקר באיזו אוניברסיטה בארצות הברית, שסטטיסטית קבוצות ה-NBA שזוכות באליפות, הם קבוצות שפיזית יש בין השחקנים שלהם הכי הרבה מגע.

(34:59) של, אתה יודע, תפיחה על השכם, מכה בישבן, זה, צ’אפים, מאמן מניח יד על זה.

(35:07) עכשיו, אני יודע שבעידן של היום, שמגע הוא מאוד מוטל בספק, כאילו, מאוד צריך לשים לב לזה, אנחנו נותנים תרגיל בסדנה.

(35:16) שבו אנחנו מבקשים מאנשים להתחלק לזוגות, לעצום את העיניים, לתת יד אחד לשני, ואחד עם עיניים פתוחות מוביל אותך בחלל.

(35:25) אנחנו מבקשים מהם לעצור, ואז אנחנו מבקשים מהם לגלות מאנשים עם העיניים העצומות, רק באמצעות היד, מתי חזר אליהם הפרטנר המקורי.

(35:36) ומצליחים לגלות?

(35:37) עכשיו, רוב האנשים מצליחים לגלות, ואז אני שואל אותם, בסדנה לא חשובה, בתרגיל לא חשוב שהם כל כך להוטים להצליח, איך הם מצאו?

(35:48) מה שהם עשו זה הפעילו את מנגנון ההקשבה הקבוצתי.

(35:53) ואז אני שואל אותם, כמה פעמים ביום הצלחת להקשיב בצורה שבה חיפשת את היעד של הפרטנר שלך, שכל כך פחדת שלא תמצא אותו?

(36:03) הם אומרים לי, פחות משני אחוז.

(36:07) שם מתחילות הבעיות שלנו.

(36:10) כל כך לא מקשיבים.

(36:11) המנגנון של ההקשבה.

(36:12) עסוקים בלדבר, עסוקים בלהגיד, להראות עצמי, אבל להקשיב.

(36:16) ולהקשיב.

(36:17) אם לא מקשיב, לא יקשיבו לך.

(36:18) נכון.

(36:21) והדבר הזה שאנחנו כאילו מתעסקים בו הרבה זה, ושוב, בדברים האלה זה כמו שאתה עכשיו תגיד, אני מבקש, תסביר לי בשעה מה זה גישור, ואז אני אלך ואהיה מגשר.

(36:32) אני לא אהיה מגשר אחרי שעה.

(36:33) צריך ללמוד.

(36:34) דווקא בתחום שלי אנשים עושים את זה.

(36:36) גם בתחום שלהם, בכל תחום אני חושב.

(36:39) אבל אני אומר שכאילו שריר, כמו ריצה, כמו שאמרתי לך את זה בתחילת השיחה שלנו, כמו כל דבר, אם זה דבר שאתה לא עובד בו, כאילו על להסתכל על אנשים, על לראות מה לובשים, הדברים שאנחנו כל הזמן אומרים, הדברים הקטנים שיש לך אפשרות בתוך החיים להתאמן בהם, לא תעשה אותם.

(36:58) השריר הזה לא יעבוד.

(37:01) אתה יודע, זה כל כך…

(37:04) המגמה עכשיו בעולם היא הרי פחות מנהל עסקים, יותר פילוסופיה, יותר…

(37:11) זה הולך לשם, מדעי הרוח.

(37:12) גם זה, אני לקחתי מנועם מנלו, היה מפגש, הוא היה לי מיינדלוינג, מסתבר עכשיו בינה מלאכותית.

(37:18) כן.

(37:19) כדי מי שמתאים לנהל, לתת את ה…

(37:22) לנהל, שהפרופס, זה פרופמאסט.

(37:24) זה נקרא, מי שנותן להם את ההנחיות, זה בעיקר מתאים באבחון לאנשים של מדעי הרוח.

(37:31) מדעי הרוח.

(37:32) ופילוסופיה.

(37:33) שיש להם ידע רחב, הם יודעים לשאול שאלות.

(37:36) זה האנשים שהכי מתאימים לעבוד עם בינה מלאכותית.

(37:38) אשכרה.

(37:39) אשכרה.

(37:40) זאת אומרת, מה שקורה עכשיו, וואו.

(37:42) זה שהעולם הולך שוב מאלה שהלכו, המהנדסים, שאנחנו אנשי מילים, היה קצת קשה, כי אני לשבת מול מחשב ולענות, לא מסוגל, נראה לי גם אתה ככה, זה לא אנחנו.

(37:51) לא.

(37:51) למקום שדווקא בו אנחנו חוזרים לקהילה ולעבודה אחד עם השני ולהקשבה ולשיח ולמגע.

(37:59) הייתה לי לפני כמה חודשים הרצאה בקריה האקדמית אונו לסטודנטים למשפטים שם וסיפרתי שאחד הכלים שיש לי בכדר הגישור זה חיבוק שפתחו לה עיניים.

(38:12) עכשיו אני לא בא ומחבק, אני שואל, אני אומר, אני בחדר הזה תראי חיבוק מקבל, כי אנשים אצלי מתפרקים וכשאדם מתפרק והוא ברמת סטרס מאוד מאוד גבוהה, חיבוק, עושה שם כסף זה נכון אז אנשים מבקשים את זה והסתכלו עליי משפטנים לעתיד אמרו לי אבל אתה יודע, במיטוב, והטרדה, וכאילו המחשבה שאני, עכשיו בן אדם הוא בא להתגרש אצלי, העסק שלו עכשיו משתנה הוא עם השותף שלו והם בקושי מאוד רב ובחרדה גדולה, עכשיו דבר הכי אנושי לתת את החיבוק, אבל בגלל שבאנו באיזה שיח שהוא נהיה מאוד טכני ומאוד, אז אנחנו לא מציעים את זה, עזוב לבוא לתת, אתה לא נותן בכוח, וכל כך איבדנו את זה, ואז אתה יושב כאן עם הכלים שאתה נראה לך שמאוד בייסיק, ואני אומר לך מה הבייסיק?

(39:01) אתה נראה פה על משהו שהוא ברמת לא נתפס לרוב האוכלוסייה, כי איבדנו את המקום.

(39:06) של הקהילה.

(39:07) נכון.

(39:08) אין כבר קהילה.

(39:08) נכון.

(39:09) ועכשיו היא חייבת להיבנת מחדש.

(39:10) עכשיו בדיוק.

(39:11) ודווקא המקום הזה, אני חושב, בוא נעשה בזה משהו אופטימי, כי מי שיכול להוביל את הדבר הזה, לייצר קהילה, ולתת מודלים לאיך כן אפשר לעבוד ביחד, וכן לצמוח, זה אנשי התרבות והאומנות.

(39:23) מסכימים.

(39:24) והרבה זמן לא היה לנו את זה.

(39:25) זה נכון.

(39:26) שהם תמיד היו התרחקו, והם היו מנותקים.

(39:28) אמרו, אנחנו בדיכאון, נשב לבד בפלורנטין, ולא, ונסבול.

(39:33) אבל פתאום אנשי תרבות, והם אמרו, לא, לא, יש לנו מה ללמד אתכם.

(39:36) נכון.

(39:37) על החיים עצמם.

(39:39) זה בשורה מהממת.

(39:40) אני מקווה.

(39:41) אני רואה את זה בשטח.

(39:43) כן, זה נכון.

(39:43) הנה, לראייה, קבוצה, שמונה עשרה שנה.

(39:45) מי מצליח?

(39:46) איזה עסקים מחזיקים שמונה עשרה שנה?

(39:48) שבעה אנשים.

(39:49) נכון.

(39:50) מי?

(39:50) שני שותפים לא מחזיקים.

(39:52) נכון.

(39:52) בקושי.

(39:53) שמונה עשרה שנה, שבעה אנשים.

(39:55) זה אומר שיש לכם איזושהי נוסחה מהממת, כנראה שאתם צריכים את הגישור בכלים שלכם.

(39:59) נכון.

(40:03) ואני…

(40:04) זה מדהים, אני צריך להקל עוד את השיחה הזו, ברור, כי קיבלתי פה, אני חושב, עוד הרבה מאוד כלים.

(40:08) מאמין.

(40:09) אז רגע, אני רוצה להגיד לך תודה רבה.

(40:10) איזה כיף.

(40:11) ממש.

(40:12) היה מדהים.

(40:13) היה ממש מדהים.

(40:14) ממש.

(40:14) אז תודה שבאת.

(40:15) תודה שבאת.

(40:16) אני מאוד שמח על כך.

(40:17) ותמשיכו לעשות חייל, ותמשיכו עם כל ההפעות, או ההפקות המטורפות שלכם.

(40:23) זה פשוט תענוג.

(40:24) לבוא לכל מקום כזה, ופתאום אתם מזזים בחללים, וזה כל כך…

(40:28) זה מזכיר פעם, אם אתה מכיר את זה, היה פעם מה שנקרא ערב אחרון סופי בהחלט.

(40:33) זה מיכאל תפוח פעם, הנודע סיפורי הזה.

(40:36) נכון.

(40:37) ואתם עושים משהו מאוד דומה, שזה ערב שיש בו כמה דברים, והקהל ככה זז, וזה לא…

(40:42) כי התחרות כבר…

(40:44) פעם זה היה לפני טלוויזיה.

(40:45) נכון.

(40:45) וזה במקום הטלוויזיה.

(40:47) עשינו מהמסך, לכו להצגה שכזאתי שכל הזמן קורה, ואתה זז, ודינמיקה.

(40:52) זה מדהים, אני מציע ממש בחום.

(40:54) יס.

(40:55) ותשתפו, יגידו למאזינים, תשתפו, תפיצו, השפה הזאת שאנחנו מדברים עליה כאן, היא באמת משנה, וזה נוגע בכל דבר בחיים, וכל מי שיכול לקחת משהו, אז אני מאוד אשמח שיקח ותעבירו לו, ותשתפו, ותעשו לייקים, ותגיבו, ותודה רבה.

(41:14) תודה לך, איזה כיף.