על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ”ב – 1962 ההורים הינם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. תפקידם של ההורים כאפוטרופוסים של ילדיהם כוללת את החובה ואת הזכות לדאוג לצרכי ילדיהם הקטינים לרבות בנושאי חינוך, לימודים, הכשרה לעבודה, שמירת נכסיהם ניהולם ופיתוחם. ההורים מחויבים לפעול לטובת ילדיהם הקטינים ולחובות אלה נלווית גם רשות ההורים להחזיק בילדיהם הקטינים, לקבוע את מקום מגוריהם ולייצג אותם.
גם במקרה של פרידה או גירושין, שני ההורים נשארים יחד אפוטרופוסים של הילדים ונדרשת הסכמה של שניהם לכל החלטה או פעולה הנוגעת לילדים.
הורים שחיים בנפרד יכולים להגיע ביניהם להסכמה במסגרת הליך הגישור או מחוצה לו בנוגע לשאלה למי מהם תהיה אפוטרופסות, מי מהם יחזיק בילדים הקטינים ומה יהיו זכויות ההורה שאינו מחזיק בילדים. כל החלטה כזו דורשת אישור בימ”ש אשר יאשר אותו רק אם נוכח שההסכם שנעשה הוא לטובת הילד הקטין. לרוב אם אין סיבות מיוחדות חריגות שני ההורים נשארים האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים גם במקרה של פרידה.
חשוב לא לבלבל את האפוטרופסות עם נושא המשמורת. שני ההורים ממשיכים להיות אפוטרופוסים של ילדיהם הקטינים ללא קשר למשמורת ולזמני השהייה. כלומר גם כאשר המשמורת העיקרית על הילדים ניתנת לאחד ההורים שניהם ממשיכים להיות יחד האפוטרופוסים של ילדיהם ונדרשת הסכמה של שניהם לפעולות והחלטות שונות הקשורות לחיי הילדים.
יחד עם זאת, ייתכנו מקרים חריגים בהם נשללת מהורה האפוטרופסות על ילדיו. לשם כך יש צורך בהגשת בקשה מיוחדת לשלילת אפוטרופסות לבית המשפט לענייני משפחה. בסוף שנת 2020 תוקן חוק האפוטרופסות והרחיב את המקרים בהם יכולה להישלל אפוטרופסות כך שיחולו גם במקרים של אלימות חמורה (ניסיון רצח) של ההורה כלפי ההורה השני או אחד מילדיו.
במסגרת הליך הגישור נושא האפוטרופסות המשותפת של שני ההורים בא לידי ביטוי באמצעות פירוט של הסכמות ההורים בשאלות הנוגעות לחינוכם, בריאותם וצורת הגידול של הילדים, וכן בקביעת מנגנונים למקרים בהם אין הסכמה.
