קונפליקט גבוה בגירושין – מדריך עומק להורים שנמצאים בתוך הסערה
פרק 150 בפודקאסט "משהו עם גישור"
כאשר הורים מגיעים למצב של קונפליקט גבוה לאחר פרידה או במהלך תהליך גירושין, הם לרוב אינם מרגישים שהם בחרו להגיע לשם אלא חווים זאת כמציאות שנכפתה עליהם, מציאות שבה הם נסחפים לתוך דינמיקה הולכת ומחריפה של מאבק, של איבוד שליטה ושל תחושת סכנה מתמשכת, ולעיתים אף תחושת הישרדות, כאשר כל אחד מהצדדים משוכנע שהוא פועל מתוך דאגה אמיתית לילדיו אך בפועל מוצא את עצמו בתוך מערכת שמזינה את עצמה והופכת את הקונפליקט למוקד המרכזי של החיים, עד כדי כך שהילדים, שבשמם מתנהל המאבק, הופכים להיות אלה שנפגעים ממנו באופן העמוק ביותר.
המדריך הזה מבקש להציע הסתכלות רחבה ומעמיקה על מה שקורה בתוך קונפליקט גבוה, לא כדי לשפוט או להאשים אלא כדי לאפשר הבנה, ובעיקר כדי להחזיר להורים את היכולת לעצור לרגע, להתבונן, ולבחור אחרת מתוך אחריות, גם כאשר זה קשה, גם כאשר הכאב גדול, וגם כאשר נדמה שאין דרך לצאת מהמצב.
מהו קונפליקט גבוה ולמה הוא שונה מקונפליקט רגיל
קונפליקט בין הורים הוא תופעה טבעית, במיוחד כאשר מדובר בפרידה או בגירושין, אך קונפליקט גבוה הוא מצב שונה לחלוטין, משום שהוא אינו רק מחלוקת אלא מערכת שלמה של התנהגויות, רגשות ודפוסים שמחריפים זה את זה ויוצרים הסלמה מתמשכת, עד כדי כך שההורים מתקשים לתפקד כהורים והקשר ביניהם הופך לשדה קרב.
במצבים אלו, כפי שמתואר בפרק, הקונפליקט דומה במובנים רבים לטראומה, משום שההורים נמצאים במצב רגשי קיצוני שבו מערכות הוויסות שלהם נפגעות, היכולת לחשוב בצורה שקולה מצטמצמת, והתגובות הופכות להיות אימפולסיביות, הגנתיות ולעיתים גם קיצוניות.
המשמעות היא שההתנהגויות שמתרחשות בתוך הקונפליקט אינן בהכרח משקפות את מי שההורים באמת, אלא את מצבם בתוך המשבר, אך למרות זאת, ההשפעה על הילדים היא אמיתית וממשית.
למה דווקא אנשים נורמטיביים מגיעים לקונפליקט גבוה
אחת התובנות החשובות ביותר היא שקונפליקט גבוה אינו מאפיין רק אנשים “בעייתיים” אלא קורה גם, ולעיתים בעיקר, לאנשים נורמטיביים, ערכיים, בעלי משפחה, עבודה ומערכות יחסים, משום שבמצבי משבר עמוקים, כאשר יש פגיעה בערכים חשובים, במערכות יחסים משמעותיות ובתחושת הביטחון, כל אדם יכול להישאב למקום שבו הוא מגיב מתוך כאב ולא מתוך שיקול דעת.
כאשר אדם מרגיש שפגעו בו, שלא ראו אותו, שלא התייחסו לצרכים שלו, או כאשר הוא חווה אובדן של שליטה על חייו, הוא עלול לפעול מתוך צורך לתקן, להחזיר לעצמו את השליטה או להוכיח שהוא צודק, ובכך להיכנס למעגל שמחזק את הקונפליקט.
ההבנה הזו אינה נועדה להצדיק התנהגויות פוגעניות אלא לאפשר לראות את המורכבות, ולהבין שאם זה קרה, זה לא בהכרח בגלל “מי שאתה”, אלא בגלל המקום שאליו הגעת, ומכאן גם האפשרות לצאת ממנו.
הקריסה של המערכת ההורית ומה זה עושה לילדים
אחד הדברים המרכזיים שמתרחשים בקונפליקט גבוה הוא קריסה של מערכת ההורות, כלומר המערכת שאמורה לספק לילד יציבות, ביטחון, הכוונה ותמיכה מפסיקה לתפקד באופן עקבי, ולעיתים אף פועלת בצורה הפוכה, שבה ההורים עסוקים זה בזה במקום בילד.
כאשר מערכת זו קורסת, הילד מאבד את הבסיס הבטוח שלו, את היכולת לצאת לעולם ולחזור, ואת תחושת הליווי ההורי, ובמקומה נוצרת מציאות שבה הוא נחשף לקונפליקט, למתח ולחוסר יציבות.
ההשפעה של מצב זה אינה רק רגשית אלא גם פיזית והתפתחותית, משום שהילד חווה לחץ מתמשך שמשפיע על גופו, על התנהגותו ועל התפתחותו.
איך ילדים חווים קונפליקט בגילאים שונים
הפרק מתאר בצורה חדה כיצד קונפליקט גבוה משפיע על ילדים בגילאים שונים, וכיצד כל שלב התפתחותי מביא איתו ביטוי אחר של הקושי.
בגילאים הצעירים מאוד, כאשר הילד עדיין אינו מסוגל לבטא את רגשותיו במילים, הכאב מתבטא בגוף, דרך בעיות שינה, בעיות גופניות, מתח ותגובות שאינן מובנות תמיד להורים, אך הן ביטוי ישיר למתח שהוא חווה.
בגילאי בית הספר, כאשר הילד אמור לפתח קשרים חברתיים והישגים לימודיים, הקונפליקט מפריע לתהליכים אלו, משום שהוא מעסיק את הילד ברמה הרגשית ומונע ממנו להיות פנוי להתפתחות.
בגיל ההתבגרות, הקונפליקט יכול להוביל למצבים קיצוניים יותר, שבהם הילד מתרחק מאחד ההורים, מקבל החלטות דרמטיות או מפתח התנהגויות מסוכנות, מתוך ניסיון להתמודד עם המתח הפנימי שהוא חווה.
למה החיפוש אחר צדק מחמיר את המצב
אחת הנקודות המרכזיות בפרק היא הביקורת על התפיסה שלפיה ניתן לפתור קונפליקט דרך בית המשפט, מתוך אמונה ששם ייעשה צדק.
הבעיה בגישה זו היא שבית המשפט פועל לפי חוק ולא לפי צרכים רגשיים, והוא אינו מסוגל לפתור את הדינמיקה בין ההורים או את הצרכים של הילדים, אלא רק להכריע בנושאים מוגדרים.
כאשר הורים נכנסים להליך משפטי מתוך ציפייה לפתרון כולל, הם עלולים להעמיק את הקונפליקט, משום שההליך עצמו מחזק את הפיצול, את הצורך להוכיח צדק, ואת המאבק בין הצדדים.
המשמעות היא שהחיפוש אחר צדק, למרות שהוא מובן, עלול להרחיק מהפתרון.
המרחב הטיפולי – מהו ואיך יוצרים אותו
המרחב הטיפולי הוא המקום שבו ניתן לעצור את ההסלמה ולהתחיל תהליך של שינוי, והוא אינו נוצר מעצמו אלא דורש יצירה מכוונת, שבה יש מקום לשני ההורים, מקום לילד, ומקום לשיח שמבוסס על דיאלוג ולא על האשמה.
אחד העקרונות המרכזיים הוא מעבר מדיאגנוזה לדיאלוג, כלומר מעבר מהתמקדות בשאלה “מי אשם” לשאלה “איך אנחנו יכולים לדבר ולהבין מה קורה כאן”, מתוך הבנה שבמצבי משבר אנשים אינם במיטבם.
בנוסף לכך, יש חשיבות גדולה לכך ששני ההורים יהיו נוכחים בתהליך, משום שלא ניתן לטפל בילד מבלי להתייחס לשני מקורות הקשר המרכזיים שלו.
למה אי אפשר לעזור לילד בלי שני ההורים
אחת הטעויות הנפוצות היא לנסות לטפל בילד דרך אחד ההורים בלבד, אך כפי שמתואר בפרק, מצב זה עלול להחמיר את הבעיה, משום שהילד זקוק לשני הוריו, גם אם הקשר ביניהם מורכב.
כאשר אחד ההורים אינו נוכח בתהליך, הילד עלול לחוות תחושת נטישה או פיצול, והטיפול אינו מצליח להגיע לשורש הבעיה.
לכן, אחד העקרונות המרכזיים הוא לא לוותר על אף אחד מההורים, גם אם זה מורכב, גם אם זה דורש זמן, וגם אם ההתקדמות איטית.
איך מתחילים להחזיר שליטה בתוך הכאוס
כאשר הורים נמצאים בתוך קונפליקט גבוה, התחושה היא לעיתים שאין שליטה, שהדברים קורים מעצמם, ושאין דרך לעצור את ההסלמה, אך דווקא במצב זה יש חשיבות לפעולות קטנות שמחזירות תחושת שליטה.
אחת הדרכים היא ליצור שיח מבוקר, לעיתים אפילו בכתב, שמאפשר לחשוב לפני שמגיבים, ולנסות לנסח את הדברים בצורה שמפחיתה את ההסלמה.
דרך נוספת היא להתמקד בילד, לשאול מה הוא צריך, איך הוא מרגיש, ומה ניתן לעשות כדי להקל עליו, גם אם הקונפליקט בין ההורים עדיין קיים.
פעולות אלו אינן פותרות את הבעיה באופן מיידי, אך הן יוצרות שינוי הדרגתי שמאפשר להתחיל תהליך של יציאה מהקונפליקט.
האחריות האישית – איך לקחת אותה בלי להרגיש אשמה
אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא לקחת אחריות מבלי להרגיש אשמה או מותקפים, משום שכאשר אדם נמצא בקונפליקט, הוא לרוב מרגיש שהוא הצד הנפגע.
הגישה המוצעת בפרק היא לראות את הדברים דרך הילד, לא כדי להאשים אלא כדי להבין את ההשפעה, ומתוך הבנה זו לבחור לפעול אחרת.
לקיחת אחריות אינה אומרת “אני אשם”, אלא “אני מבין שיש לי השפעה, ואני בוחר להשתמש בה בצורה מיטיבה יותר”.
כאשר האחריות נתפסת כך, היא הופכת לכלי של כוח ולא של אשמה.
לסיכום – תמיד יש אפשרות אחרת
המסר המרכזי של הפרק הוא שלמרות המורכבות, הכאב והקושי, תמיד קיימת אפשרות אחרת, אפשרות שבה ההורים מצליחים לעצור את ההסלמה, לראות את ילדיהם, ולבנות מחדש מערכת הורות שמתפקדת, גם אם הזוגיות הסתיימה.
הדרך אינה פשוטה, והיא דורשת זמן, סבלנות ולעיתים גם ליווי מקצועי, אך היא אפשרית, והיא מתחילה בהחלטה אחת קטנה, להסתכל על הילד ולשאול מה הוא צריך עכשיו.
ברגע שהשאלה הזו הופכת למרכזית, מתחיל תהליך של שינוי, שבו הקונפליקט כבר אינו המרכז אלא הילד, ומתוך המקום הזה ניתן לבנות דרך חדשה, יציבה ובריאה יותר עבור כל בני המשפחה.
שאלות ותשובות – פרק 150: קונפליקט גבוה והמרחב הטיפולי
קונפליקט גבוה אינו רק ריב מתמשך או תקשורת לא טובה בין הורים, אלא מצב שבו הקונפליקט הופך למרכז החיים ומתחיל לנהל את ההתנהגות, החשיבה והתגובות של שני הצדדים. ניתן לזהות זאת כאשר יש הסלמה מתמשכת, כאשר כל אירוע קטן הופך לעימות גדול, כאשר התקשורת נעשית דרך האשמות או דרך גורמים חיצוניים בלבד, וכאשר ההורים מתקשים לראות את הילד מעבר למאבק ביניהם. במצב כזה, כבר לא מדובר בבעיה נקודתית אלא במערכת שלמה שמזינה את עצמה.
משום שהקונפליקט פועל כמו מעגל סגור, שבו כל תגובה של צד אחד מפעילה תגובה חזקה יותר מהצד השני, והמערכת הולכת ומתחזקת. בנוסף, התחושה הסובייקטיבית של כל אחד מההורים היא שהוא מגיב למציאות ולא יוצר אותה, ולכן קשה לראות את האפשרות לשינוי. כאשר מצטרפים לכך פחדים, תחושת איום וחוסר אמון, נוצרת חוויה של “מלכודת” רגשית שקשה מאוד להשתחרר ממנה ללא התערבות מכוונת.
ילדים קולטים את המתח לא רק דרך מילים אלא דרך האווירה, שפת הגוף וההתנהלות הכללית בבית. הם חווים חוסר יציבות, מתח מתמשך ולעיתים גם בלבול לגבי המקום שלהם בתוך המערכת. גם כאשר ההורים מנסים “להגן” עליהם ולא לחשוף אותם לעימותים, הילדים מרגישים את הקונפליקט דרך השינויים בהתנהגות ההורית, וההשפעה הזו יכולה להתבטא בקשיים רגשיים, חברתיים ולימודיים.
כי היכולת שלהם להבין, לעבד ולהביע רגשות משתנה עם ההתפתחות. ילדים צעירים מאוד מבטאים את הקושי דרך הגוף וההתנהגות, משום שאין להם עדיין שפה רגשית מפותחת. ילדים בגיל בית ספר עשויים להראות ירידה בתפקוד או קשיים חברתיים, ואילו מתבגרים יכולים להגיב בצורה קיצונית יותר, כולל ניתוק מאחד ההורים או התנהגויות מסכנות. ההבדלים הללו חשובים להבנה, משום שהם מאפשרים להורים לראות את ההשפעה של הקונפליקט בצורה מדויקת יותר.
כי בית המשפט עוסק בהכרעה ולא ביחסים. הוא יכול להחליט מי יקבל מה, אך אינו יכול לשנות את הדינמיקה בין ההורים או את האופן שבו הם מתקשרים זה עם זה. כאשר הורים נכנסים להליך משפטי מתוך ציפייה לפתרון רגשי או מערכתי, הם עלולים להתאכזב, ובינתיים הקונפליקט מתעצם משום שההליך המשפטי מחזק את תחושת ה“צדק” והמאבק.
המרחב הטיפולי הוא מסגרת שבה ניתן לעצור את ההסלמה ולהתחיל לבנות תקשורת אחרת, כזו שמבוססת על דיאלוג ולא על האשמה. זהו מרחב שבו שני ההורים יכולים להישמע, להבין זה את זה במידה מסוימת, ובעיקר להתחיל לראות מחדש את הילד ואת צרכיו. המרחב הזה אינו מתמקד בשאלה מי צודק אלא בשאלה איך ניתן להתקדם, והוא מאפשר להתחיל תהליך של שינוי גם כאשר הקונפליקט עדיין קיים.
כי הילד קשור לשני ההורים, ולא ניתן לייצר שינוי אמיתי כאשר אחד מהם נשאר מחוץ לתהליך. כאשר רק הורה אחד משתתף, נוצר פער שמקשה על הילד ועל התהליך כולו. גם אם אחד ההורים מתקשה להגיע או לשתף פעולה, יש חשיבות להמשיך לנסות וליצור עבורו מקום, משום שללא שני ההורים קשה להגיע לשינוי עמוק ויציב.
לקיחת אחריות אינה אומרת להודות באשמה אלא להכיר בכך שיש לי השפעה על המצב. כאשר הורה מבין שהוא חלק מהמערכת, הוא יכול להתחיל לשנות את התגובות שלו, גם אם הצד השני לא משתנה מיד. הגישה הזו מאפשרת לראות את האחריות ככלי לשינוי ולא כמשהו שמקטין או פוגע, והיא יוצרת מרחב שבו ניתן לפעול מתוך בחירה ולא מתוך תגובה אוטומטית.
ניתן להתחיל בצעדים קטנים אך משמעותיים, כמו הפחתת תקשורת ישירה במצבים טעונים, מעבר לתקשורת כתובה שמאפשרת חשיבה לפני תגובה, והימנעות מהעברת מסרים דרך הילד. בנוסף, חשוב לנסות להחזיר את הפוקוס לילד ולשאול מה הוא צריך, ולא רק מה “מגיע” לכל אחד מההורים. צעדים אלו אינם פותרים את הקונפליקט מיד, אך הם יוצרים שינוי בכיוון.