(0:15) בגישור אנחנו הרבה מדברים על הצמיחה מתוך משבר.

(0:20) ואיך אפשר להפוך את המשברים הגדולים בחיים שלנו למקור לצמיחה.

(0:26) ולעוצמה ולהפוך את החיים שלנו יותר טובים.

(0:31) עכשיו מאוד קשה להבין את זה, הרבה פעמים אנשים שבתוך התהליך הזה רואים את החשוך, את הקשה, את המורכב, הם לא רואים את הטוב.

(0:42) אחת הדוגמאות שאני אוהב להשתמש בהן כדי להסביר איך אפשר לצמוח מהמקום הזה זה הסיפור של ויקטור פרנקל, באדם מחפש משמעות, ספר אלמותי, אחד הספרים הכי מדהימים שנכתבו אי פעם לדעתי.

(1:00) אני אהיה איתו בקצרה, לפני שאני אציג פה את האורח שלנו שפה חכה על הקווים.

(1:05) ויקטור פרנקל אמר, הוא היה בשואה, הוא היה פסיכיאטר יהודי, שהוא בא בגטו, אני מאוד מקצר את זה, הוא בא לחקור, הוא ראה את עצמו כחוקר.

(1:16) מה קורה לאנשים במחנות.

(1:19) והוא ממש יכל לראות מתי אנשים ירוצו לגדר, ומתי אנשים איבדו תקווה, וממש היה סיפור קשה.

(1:26) והוא אומר, בספר הזה, אדם מחפש משמעות, שאת הכל אפשר לקחת לאדם.

(1:31) את הכל.

(1:32) את החיים, את המשפחה, הרגו את המשפחה שלו.

(1:35) את הספר שהוא כתב זרקו שם לבוץ, ספר שהוא כתב בכתב יד, במכונת כתיבה.

(1:42) את הכל אפשר לקחת, או את החירות, את החופש, את החיים, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת לאדם, את הזכות להחליט איך הוא מפרש את הסיטואציה.

(1:52) אנחנו יכולים לבחור לראות את הסיטואציה בצורה כזו או בצורה אחרת.

(1:57) וכשהסתיימה השואה וקטור פרינקל עבר לארה״ב והוא נחשב היום לאחד המייסדים של כל תורת הפסיכולוגיה החיובית.

(2:04) כל הפסיכולוגיה החיובית לצמוח מתוך משבר, זה הגיע מתוך השואה.

(2:13) ואין הרבה אנשים, לצערי, אנחנו רוצים שיהיו יותר, שמצליחים באמת לבחור לפרש את הסיטואציה בצורה מעצימה וטובה.

(2:24) ונתקלתי ככה במקרה באיזה ילד, והוא ילד, הוא בן 16.

(2:30) שעם סיפור חיים שלא מבייש אף אדם שעבר, אולי אפילו קצת הוא עדיין עובר כי הוא בא לפה עם גבס עכשיו, שמר את הרגל שלו ועבר תקופה מאוד מאוד מורכבת ואני חושב שיש המון מה ללמוד מהבחור הצעיר הזה על איך לצלוח משברים אז שלום לך עומר יוסף.

(2:58) שלום נדב.

(2:59) מה שלומך?

(3:00) אני מעולה, קצת יותר מדי טוב.

(3:04) קצת יותר מדי טוב, תסביר לי את זה.

(3:06) אני פשוט נהנה מכל רגע מעצבן בחיים.

(3:15) נהנה מכל רגע מעצבן בחיים.

(3:17) אז בואי נגיד רגע שאנשים יבינו את ההקשר למה אתה נהנה מכל רגע מעצבן בחיים.

(3:21) שלפני שנתיים?

(3:25) שנה ושמונה חודשים, אם לדייק קצת יותר.

(3:29) אוקיי, מה קרה לפני שנה ושמונה חודשים?

(3:34) בעיניי ובעיני אנשים אחרים נפלו השמיים כשאתה מגיע לבדיקות דם לאחר בערך שבועיים של חוסר הרגשה טובה בעליל, ירידה דרסטית במשקל, במצב רוח.

(3:57) אתה מגיע לבדיקות דם, ואתה מגלה את הנורא מכל, את הטייטל שאף אחד לא רוצה לשמוע, סרטן.

(4:06) אתה אפילו בן 16.

(4:08) חד משמעית, באותה תקופה הייתי בן 14 וחצי.

(4:10) 14 וחצי.

(4:12) כן, ארבע עשרה וחצי, שאף אחד לא יודע מה עובר עליו, למה הוא ישן כל היום, למה הוא יורד במשקל, מה קורה עם הילד שהיה מלא שמחת חיים ועוזר, אני מעיד על עצמי, ופתאום נחבא, וכשאני מסתכל אחורה, זה היה ממש ככה.

(4:39) פתאום נכבדתי, וזה גם השם של המחלה, הסרטן הזה, אקיוט לוקמיה, כי היא קורית במהירות, והירידה במצב רוח, במשקל, בתיאבון, היא דרסטית, וההידרדרות מהירה מאוד.

(4:55) אתה מגיע, הגעתי לבדיקות דם, אחרי שאימא שלי לחצה על הרופאה לעשות את זה, אחרי שהרופאה ירדה עליה שהיא גרושה משועממת.

(5:06) אתה בן להורים גרושים גם.

(5:08) אכן, אמת.

(5:11) הגעתי לבדיקות אדם, ואנחנו מחכים ומחכים ומחכים ומחכים, והבדיקות לא מגיעות לאפליקציה.

(5:20) והשעה סביבות שש בערב, מתקשרת הרופאה שהיא גם חברה.

(5:27) ואומרת יעל, יעל זאת אמא שלי, היא התארחה פה, יעל קחי תחתונים, מברשת שיניים וטוסו לתל השומר.

(5:37) בלי למה, בלי כמה, בלי איך, טוסו לתל השומר.

(5:43) אתה מגיע לתל השומר למיון, בלי הבחנה בעצם, עם הבחנה של ירידה במשקל, חוסר תיאבון ועייפות קיצונית שלא ברור ממה היא נובעת.

(5:56) אתה חוזר על בדיקות אדם בבית החולים ונכנס רופא לחדר במיון ואומר, תשמעו אין דרך פשוטה להגיד את זה, אבל אנחנו עכשיו נכנסים למרוץ, מרוץ לניצחון בלוקמיה, שזה בעצם סרטן אדם למי שלא יודע.

(6:19) ועם כל מה שקשור בזה, זה ממש מרוץ על החיים וזו ריצה ארוכה וקשה שצריך לשמור כוחות לאורך כל הריצה.

(6:35) זו לא ריצה קצרה, שבוע, שבועיים, זה נגמר, זה היה שנה וחצי וזה עדיין, אמנם לא טיפולים אלא בדיקות, אבל אלה היו שנה וחצי מאוד אינטנסיביות.

(6:47) ללא הפסקות, טיפולים פעמיים, שלוש פעמים בשבוע, מאוד קשה.

(6:54) ולא הולכים לבית ספר, לבידודיים.

(6:55) לא הולכים לבית ספר, לא נפגשים עם חברים.

(6:58) וזה קורה בקורונה.

(6:59) וזה קורה בקורונה.

(7:04) אין אינטראקציות עם אנשים שלא חייבת להיות אינטראקציה איתם, כי זה פשוט מסוכן לי, פיזית.

(7:12) וזה מאוד משפיע על הנפש, הבדידות הזאת.

(7:17) ובתי חולים הבינו את זה, ובדיעבד הם מבינים שבידודים אולי זה טוב לגוף, אבל זה לא טוב לנפש בשום צורה, והם כבר מתחילים להתיר את הקשרים כדי למנוע התמוטטויות נפשיות.

(7:33) וואו.

(7:34) כן.

(7:35) ואתה…

(7:36) עכשיו אני שומע מאזינים וגם אני שומעים והרד בקול שלך וזה סיפור קשה אבל מה שמאזינים לא יודעים זה שאתה לא סתם צלחת את זה אתה שנקרא עשית בית ספר לכולם חד משמעית חד משמעית אז בואו נחבר את האנשים אני אספר על הנקודת סי כזאת שהייתה ואז אני אגיד איפה ואז תנסה לתאר לי את התהליך הזה שעברת שמה זה כיוון טוב או שניקח את זה דרך אחרת?

(8:16) מה שתרצה מה שאני רוצה אז אני אספר שאני שומע את הסיפור ככה ולאט לאט שמענו על הבדיקות והקשיים ויולי, את אמא של עומר, משתפת בתקופה מאוד מאוד קשה ואיפשהו באיזשהו שלב לפני כמה חודשים שולחת, היו לי תמונה של עומר יושב באיזה ואן, ואן שרד כזה, רכב שרד כזה, רכב עם אנשים עם חליפות באמת, אל תשאלו איפה אנחנו.

(8:53) היא לא הייתה.

(8:54) היא לא הייתה.

(8:55) אל תשאלו איפה הוא אומר.

(8:57) איפה הוא.

(8:57) איפה הוא.

(8:58) היא לא הוזמנה לאירוע.

(9:00) ואני, אוקיי.

(9:01) ו…

(9:03) מה, מי, מו, מה, זה שפה שואלים, אני לא בכלל יודע, אוקיי.

(9:09) ואז היא פתאום אומרת, טוב, אנחנו עוד לא יכולים לשלוח את התמונות, הם לא לפרסום, אבל…

(9:17) שתדעו שברגע זה עומר הוא יושב עם ג’ו ביידן הוא יושב עם נשיא ארצות הברית שהיה בארץ ורצו לפגוש איזה ילד והיה מול התמונה והילד הזה עשר דקות עם נשיא ארצות הברית יושב ומדבר איתו על החיים או אני לא יודע על מה דיברתם שם ואני מנסה להבין קודם כל על מה דיברתם שם אוקיי אז אני אספר אני…

(9:45) שימי, שימי גשייד, מנכ”ל עמותת רכשי לב, מתקשר אליי אחר הצהריים, יום אחד מעיר אותי משנ”צ.

(9:53) אני ושימי מאוד קרובים.

(9:56) עומר, תקשיב לי טוב, אני חייב שתעזור לי, אני רוצה שתבוא לפגוש איתי את נשיא ארה״ב.

(10:05) אני באותו רגע אמרתי לו.

(10:06) שימי, הכל טוב?

(10:09) אתה…

(10:11) מה?

(10:13) ואמרתי כן, כמובן.

(10:15) א’, כי לא חשבתי שזה יקרה, וב’, כי…

(10:19) למה לא?

(10:21) באמת, העמותות עושות המון בשביל הילדים, אפשר להרחיב על זה אחר כך אם תרצה, אבל זה פשוט עולם ומלואו.

(10:28) כמה ימים אחר כך…

(10:31) הסמנכ”לית מבקשת ממני כל פרט אפשרי עליי, שם, שם הורים, טלפון, תעודת זהות, מספר דרכון, בתי ספר שלמדתי, גנים שהייתי, כתובת, עיר, משפחה, חברים, כל דבר, ואומרת לי, אני מקבל בהודעה, נשלח לארצות הברית.

(10:53) מה אני אמור להסיק מזה?

(10:54) תחקיר ביטחוני שלם.

(10:56) שש וחצי בבוקר, יום המפגש, אני בחרדות קיומיות, עוד דקה מת במקום, מגיע אוטו עם צ’קלקה לאסוף אותי בבטח של הבית, כל הרחוב רועש, אני יורד, נכנס, שימי מה, טררם, זאת הדרך היחידה שלנו להיכנס, נכנסים, עוברים את המחסומים אוכלים ארוחת בוקר בקינג דייוויד.

(11:25) בא העוזר שאחד הנציגים מהבית הלבן ואומר לנו, אתם לא לוחצים לו את היד, אתם לא שואלים שאלות אישיות, זה תמונה והולכים.

(11:40) הוא ראה אותי, פתח את הידיים שלו, אמר, קאם, תבוא לחיבוק.

(11:45) עכשיו אני זורם, באתי, נתתי לו חיבוק, זה אמור להיות…

(11:49) נתתי לו, זה נשיא ארה״ב, כן?

(11:51) בואו נגיד את זה שוב.

(11:51) חד משמעית, חד משמעית.

(11:55) דיברנו, הוא סיפר לי על הבן שלו שנפטר מסרטן, הוא סיפר לי שהוא פותח, שהוא רוצה לפתוח קרן ישראלית פלסטינית למחקר בסרטן, דיברנו על תחביבים שלי, שהוא הציג.

(12:12) אלוהים יודע מאיפה, כנראה מהתחקירים, חד משמעית, וזה היה ליתר דיוק שמונה וחצי דקות שהרגישו כמו חצי דקה, אחר כך שיצאנו ואמרו לנו שזה היה שמונה דקות, אז היינו בהלם.

(12:35) כי הוא איחר לפגישה הבאה שלו שהייתה בבית לחם.

(12:41) הוא איחר לפגישה שלו בגלל…

(12:43) נשיא ארה״ב איחר לפגישה בגלל ילד בן 15 וחצי.

(12:51) אז לפני 8 דקות סיפרת סיפור שאנחנו…

(12:57) ניגדת למיון ואובחנת ונכנס הרופא ואומר אנחנו נכנסים פה למירוץ אני פתאום קפצתי למפגש עם נוצרת ארצות הברית שאיחרת לפגישה.

(13:07) והיום אתה יושב, עכשיו היו לי שיחות איתך, שאני, פתחת לי את הראש להרבה מאוד דברים, אני יכול להגיד, כדי להבין כמה הדור הבא הוא כל כך הרבה יותר טוב מהדורות, מהדור שלי, מהדור שלפניי, אני לימדתי המון תקווה.

(13:24) ומעניין אותי באמת, מההבנה שלך, והכלים שלך.

(13:28) איך הצלחת להגיע?

(13:31) מה היו הנקודות, התובנות?

(13:34) מהנקודה הזו בחדר המיון לנקודה הזו שאתה פוגש ככה את נשיאות הברית ובנונשלנטיות יושב איתו שמונה וחצי דקות ומדבר איתו על התחביבים שלך.

(13:43) איך עשית את זה?

(13:45) אז האמת שאני בהתחלה, זה מאוד אופייני לי, אני או אפס או מאה.

(13:52) אין אצלי 50 אחוז.

(13:55) וכשאמרו לי, אתה לא מתחיל את שנת הלימודים, זה היה באוגוסט, אמרו לי, אתה לא מתחיל את שנת הלימודים, אמרתי, לא, אין מצב, כי אני לא אמור עכשיו להפסיד חומר, כאילו, זה לא יקרה, מה עם חברים שלי וזה.

(14:13) קיבלתי את ההחלטה, כביכול, שאני לא…

(14:18) מתחיל את השנה, אבל הייתי נורא סגור.

(14:23) הייתי יושב באשפוז יום, שנקרא מכון, בטיפולים כימותרפיים, בשבוע-שבועיים הראשונים, מאחורי וילון, שאף אחד לא יתקרב אליי, לא יפנה אליי, לא יגיד לי מה שלומי ולא יציע לי בקבוק מים.

(14:38) סליחה, אני לא נזקק.

(14:40) ככה זה היה.

(14:43) ואז איזה יום ישבתי לעצמי ואמרתי, אתה יודע שזה לא הולך להיות קצר, לא משנה מה, זה לא יהיה פחות משנה, פחות מעשרה חודשים, לא משנה, זה יהיה מאוד ארוך.

(15:00) הלבד הזה והאטימות הזאתי לא תעשה לך טוב להחלמה.

(15:06) ובאמת באותה תקופה הרגשתי חולה, ממש חולה, כאילו אני עם חום.

(15:16) והתחלתי להיפתח קצת לבנות השירות של העמותות וליצור קשר עם האחיות המהממות שבאמת כל אהבתי אני מוסר להן.

(15:30) תשתמש בנוח לכל פרגון שיש, תן.

(15:32) חד משמעי.

(15:34) אנחנו אוהבים פה לפרגן.

(15:36) פינת הפרגונים.

(15:39) ובאמת התחלתי להרגיש יותר טוב עם עצמי.

(15:42) כי נכון, אתה עובר דברים לא כיפיים, והטיפולים בלשון המעטה לא נעימים, ותופעות הלוואי לא מאוד מרנינות, אבל זה לא דרך לעבור את זה.

(15:56) לבד בסגירות ובדידות, כי אז אתה גם שוקע למחשבות לא אופטימיות, לא אופטימיות.

(16:06) ואת הדבר הראשון שעשית, אמרת, אני פותח את עצמי, אני מדבר, אני משתף, ניצרת קהילה.

(16:14) חד משמעית, פחות קהילה, יותר גן ילדים.

(16:19) מה זאת אומרת?

(16:20) בתקופה שאני אובחנתי וחליתי היה פחות נוער חולה בקטע מוזר אבל אלוהים יודע למה דווקא אנחנו חלינו אז אלוהים יודע למה דווקא בתקופה הזאתי לא היה והיו ארבעה ארבעה חמישה ארבעה ילדים שהיו בדיוק איתי באותה תקופה של הטיפולים ובאותה מחלה בגילאים שלוש עד חמש.

(16:56) ואתה היית הגדול עבורם.

(16:59) אני הייתי הגננת.

(17:00) אתה היית הגננת.

(17:01) אני הייתי הגננת.

(17:03) היו כמו בבית ספר, מפרידים אותנו מהמחלקות, מהמושבים במכון, כי היינו עושים בלאגן.

(17:10) ולאט לאט כשנפתחתי, מצד אחד אתה לא רוצה להיקשר יותר מדי למטופלים, כי אתה יודע שזה יכול לא להיות פה מחר בדרך כזאת או אחרת.

(17:26) ואמרתי, אתם יודעים מה?

(17:30) אי אפשר, אני חייב, אני בן אדם שאוהב ילדים במהות שלי עוד לפני.

(17:35) ואני לא יכולה להתייחס אליהם.

(17:38) באתי לאחד הילדים, עוד לפני שהכרתי אותו, הכרתי את אמא שלו, והכרתי את אמא שלו דרך אמא שלי, כי אמא שלי הבינה את זה עוד בהתחלה, מהיותה חברתית מאוד, ואמרתי לו, בוקר טוב, מה נשמע?

(17:56) הוא הסתכל עליי, עם ככה קמט בין הגבות, ואמר, אני לא אהיה חבר שלך.

(18:04) הסתובב והלך.

(18:07) חבוט.

(18:09) הוא היה בן ארבע.

(18:11) ומאז כל פעם שאני רואה אותו, הוא קופץ על חיבוק, ואני אומר לו, אני לא חבר שלך.

(18:19) וככה זה המשיך, והיינו יושבים ביחד, ומקבלים חימוי יד ביד, וזה היה מאוד…

(18:25) מצחיק ואירוני שילד בן ארבע וילד בן ארבע עשרה נמצאים באותה מחלה, באותו טיפול, באותו מקום.

(18:36) והיינו משחקים, והיינו עושים שטויות, והיו כוסים עלינו.

(18:44) מסתבר שאני לא דמות כזאת חינוכית.

(18:46) בסופו המקום הזה זה באמת מותר לך.

(18:48) אז נכנסת לזה לך, אני נותן לנתח את זה, כי אני מחפש, מעבר לסיפור, אני מוצא את הכלים.

(18:54) בעצם לקחת להיות עם צעירים ממך, יש משהו מאוד בצעירים, אני חושב שהוא מאוד, אני חושב שיש את התוכנית 84?

(19:04) כן.

(19:05) נכון?

(19:06) שבעצם רואים מה קורה כשאתה מכניס לאנשים זקנים, לקשישים, אתה מכניס ילדים צעירים, בני ארבע, ואיך זה מכניס לנו הרבה חיות.

(19:14) זאת אומרת, הילדים שלנו, אני חושב שבתוך משבר, בואו נהיה ליד ילדים.

(19:18) בוא נהיה כעת עם השמחה שלהם והשטות הזאתי, זה מכניס המון המון אנרגיה, נראה לי, ולכאורה שזה, אני מדייק את זה, זה מה שיש לשם?

(19:26) האמת שכן, אני בדרך כלל, לפני המחלה וגם עכשיו, אני בדרך כלל יותר מתחבר לבוגרים ממני, כי איכשהו יותר נוח לי לדבר איתם על נושא שיחה, כמו פוליטיקה, וואטאבר.

(19:45) ודווקא במקום הזה…

(19:47) טוב, אתה בכל נושא פוליטי תמיד תוכל להגיד, אני אבדוק את זה עם החבר שלי ג’ו, וככה אני אחזור אליכם, וזהו, סגרת את השיחה.

(19:55) כן, האמת שכן.

(19:56) האמת, חזרתי עכשיו מארה״ב, לא הלכתי אליו לשבת.

(20:00) ויתרתי.

(20:04) אז באמת, אני חושב עכשיו בדיעבד…

(20:08) כשאני נקשרתי לילדים הקטנים, אני חושב שדווקא בחרתי להתחבר יותר לילדים הקטנים, כדי לשדר להם תחושת ביטחון ואופטימיות, כי ידעתי שזה גם יעזור לי, כי זה בסדר להתפרק, וזה בסדר להיות עצוב, ובסדר לבכות, והכל בסדר, אבל אתה צריך לשדר, אם אתה משדר למישהו…

(20:33) שאתה בסדר, ושאתה חזק, ושאתה עומד בזה, אז אוטומטית הוא מושפע ממך.

(20:40) ויש לך משמעות.

(20:42) כן.

(20:42) אתה פתאום לא לבד, אלא אתה למען.

(20:44) חד משמעית.

(20:45) והנתינה היא נותנת המון, המון כוח.

(20:49) ואז מצאת ילדים שאתה יכול לתת להם, למרות שאתם באותו מצב, אפילו לך אולי יותר קשה, כי אתה יודע מה קורה.

(20:56) אתה מודע לזה.

(20:58) ובחרת לתת.

(21:01) יפה.

(21:02) מדויק.

(21:04) דווקא מהחוסר כוח שיש לך, לתת להם את הכוח שנשאר לך.

(21:08) כי אתה יכול לשאוב כוח.

(21:10) להם מאוד קשה.

(21:12) שילד בן ארבע מחכה להרדמה והוא בצום ונכנס להרדמה בשתיים בצהריים.

(21:24) והוא בצומא אתמול בלילה כי יש עומס במכון והילד צורח במכון אני רוצה פסטה והוא לא מבין למה לא נותנים לו פסטה זה נורא קשה אז אני אומר לו תקשיב אתה תלך אתה תעשה את השנץ שלך עם חלב מלחים שזה היה חומר אדמה ככה קראנו לזה כדי להנעים את האדמה ואז נלך לאכול פסטה ואתה יודע מה קרה?

(21:54) הוא התעורר, פתח את העיניים ואמר בוא נלך לאכול פסטה כי הוא הבין את המשמעות וזה קשה יש רגעים מאוד קשים עם סטרואידים שילדים מאוד עצבניים על שטויות אני יכול להעיד על עצמי שבאחד האשפוזים שלי אימא שלי עשתה איזה קול שעצבן אותי והתפוצצתי עליה.

(22:22) עכשיו, ברור שזה לא בגלל הקול שהיא עשתה, זה בגלל רצף של דברים שעצבנו אותי, אבל עכשיו הם לא היו מעצבנים אותי.

(22:30) זה כי סף העצבים שלי היה גבוה וקשה להשתלט על זה.

(22:36) תאמין לי שהייתי מתון וניסיתי.

(22:39) אתה יודע, אני קצת מחבר את זה בהכנעה רבה, כי מה שאתה עברת הוא עצום, אבל אני הייתי ילד נכה הרי.

(22:50) ומבחינתי, אני הייתי פורסט גאמפ.

(22:53) מה היית?

(22:53) פורסט גאמפ.

(22:55) אתה זוכר איך הוא היה רץ עם המכשירים?

(22:56) ככה אני הייתי.

(22:57) הייתי כזה מכשיר על הרגל, שלוש שנים.

(23:00) לא דרכתי על הרגל שמאל שלוש שנים, הלכתי כמו…

(23:04) כמו ילד שמחובר לו עוד מכשיר לרגל.

(23:07) היו מסיעים אותי בקיבוצה לגלול.

(23:09) ככה הייתי, הייתי בכיתה, לומד על כיסא חוף, היה שני נוח על הרגל.

(23:13) ליפרטיס זה קראו לזה.

(23:15) זו תקופה מחורבנת.

(23:17) חורבנת.

(23:18) אבל אני זוכר אותה כאחד הדברים הכי משמעותיים שקרו לי בחיים שלי.

(23:23) כי מי שעובר את זה, שהוא…

(23:27) הוא יוצא מה…

(23:29) הוא יוצא מהתלם, הוא שונה, הוא בחוץ והוא עובר את זה, שום דבר לא יכול עלינו.

(23:37) חד משמעית.

(23:38) זה כוח שהוא בלתי…

(23:40) אנשים לא מבינים את זה.

(23:41) זר לא יבין זאת, ואני מאחל להם שגם לא יבינו זאת.

(23:43) שלא יבינו.

(23:44) חד משמעית.

(23:45) ואני אומר את זה, ואני בקטנה, כי אני לא הייתי בסכנת חיים.

(23:48) עדיין הייתי בסכנת חיים.

(23:49) חד משמעית.

(23:50) זה עולם…

(23:51) אחר, אני כל הזמן הייתי אומר, עם הציניות שלי, את זה, עזבו, הוא יעבור, הוא יהיה ילד יעוף, ואני מאוד שמח שככה שהיה, שככה זה היה, אחרת הייתי, שלא נדע, ושלא ידענו, אבל זה מדהים המקום הזה, כי איך ילד בן, אתה יודע, אני הסתכלתי קצת, נגיד עלינו המבוגרים, כל כך יכולים ללמוד מהמקום הזה, בגלל זה אני מאוד מאוד שמח על הדור שלך ועל היכולות האלה ולהבין את זה, את ההבנה הזו של אני לא הולך בתלם, אני הולך ובודק מה נכון לי, אני מוצא את הקהילה, אני עוזר, אני תומך, אני צומח מתוך המשבר הזה, זה דבר שהוא…

(24:41) אין לתאר, באמת, מה שנקרא, השארת אותי חסר מילים.

(24:45) זה ממש לצמוח מתוך המשבר.

(24:48) אם אני חוזר רגע אחורה לאמצע הסיפור שלי, שאמרתי שהייתי נורא סגור ולא הסכמתי…

(24:53) אני רוצה להגיד, כי אני באמת מרגיש חסר מילים.

(24:57) אז אם יש נושאים ודברים שאתה חושב שצריך להגיד, אתה תגיד אותם.

(25:00) ברור.

(25:00) אני פשוט, גם פה עכשיו, אתה מוביל מבחינתי.

(25:04) אין בעיה.

(25:06) אז אני חוזר לאמצע הסיפור שלי שאמרתי שהייתי נורא סגור ולא רציתי קשר או נדבה מאף אחד וצמחתי מזה.

(25:22) אני היום במרכאות מנצל כל דבר שמגיע לי כי זה מגיע לי ואני מבין שזה לא בגלל שאני מסכן, אלא זה כדי לעזור לי, לשמח אותי, לעזור לי להתמודד עם הטלטלה הנפשית הזאתי שהצליחה לעצור לי את החיים לשנה.

(25:43) חברתית, לימודית, התבגרותית.

(25:47) נראה לי שעכשיו יותר עושית פה על ספידים את מה שהקפאת לשנה.

(25:51) חד משמעית.

(25:52) זה לא החמצת.

(25:53) היה דיליי ועכשיו אתה…

(25:55) כן.

(25:57) מרץ.

(25:57) כן, אתה עומדים בפניך חיים ש…

(26:01) אתה יודע מה הבעיה בחיים כאלה כמו אצלך.

(26:03) מה הבעיה?

(26:04) אתה לא יכול לעשות חיים בינוניים.

(26:07) אין דבר כזה בינוני אצלי.

(26:09) לא תוכל.

(26:09) אף פעם לא היה.

(26:10) מי היה מה היית רוצה?

(26:11) לא יכול.

(26:12) אני תמיד שואף להכי גבוה.

(26:15) זה…

(26:16) לא תמיד זה קל.

(26:17) זה לא קל בכלל.

(26:19) אבל זה המקפצה.

(26:19) אפילו לא טיפה.

(26:20) תראה איזה מקפצה קיבלת פה.

(26:22) כן, אני מסכים.

(26:25) אז באמת שמחתי מזה המון, כי האופי שלי השתנה לטובה.

(26:32) למדתי להעריך דברים, וזה עצוב, זה אבסורדי שאנשים מעריכים דברים רק כשהם בחשש לאבד אותם או איבדו אותם.

(26:41) אתה מעריך את החיים, אתה מעריך את המשפחה שלך, אתה מעריך את הבית שלך.

(26:45) אתה מעריך את זה שאם חס וחלילה אני צריך להגיע לאיזה טיפול שלא בסל הבריאות, אז יש לי את האמצעים לממן אותו.

(26:55) ואתה רואה ילדים סביבך שאין להם.

(26:59) אין להם.

(27:02) וזה…

(27:04) עד היום אני עם זה, ואני מנסה גם לשדר את זה לאחרים.

(27:07) עצוב לי שרק עכשיו הבנתי את זה, אבל אני באמת מנסה לשדר לאחרים להעריך את הטוב, לא להסתכל רק על הרע.

(27:15) כי בכל דבר אפשר למצוא משהו רע, אבל צריך לנבור ולחפש את הטוב.

(27:22) מהמם.

(27:24) יש לי עוד שאלה, ותגידי אם זו שאלה שהיא קשה, אבל בפודקאסט הזה, בפודקאסט הזה, אנחנו הרבה מתעסקים בגרושים, ואתה ילד גורם גרושים.

(27:38) נכון.

(27:39) תוך כדי התהליך הזה לך יש שני בתים.

(27:44) איך התנהלתם בתקופה הזו?

(27:47) איך היה עם ההורים במרוכבות הזאת שאם ככה יש, פתאום גם לזה מגיע?

(27:52) האמת…

(27:52) אם זה בסדר כמובן לענות על זה.

(27:54) כל שאלה היא לגיטימית בעיניי.

(27:57) האמת שהיו לי שלושה בתים, הגיעה לי גם את הבית חולים, שהוא שימש כבית עבורי המון זמן.

(28:05) באשפוזים ארוכים.

(28:08) ובאמת זה היה לא קל, אבל זה דווקא היה די מרענן לשנות את האווירה.

(28:17) ההורים שלי ספציפית גרים נורא קרוב, כשאני אומר נורא קרוב, אני מתכוון בניין מעבר לכביש, וזה מאוד מקל בכל דבר דרך אגב.

(28:30) המשמורת המשותפת והחלוקה לימים נשארה בדיוק אותו דבר, אבל כשהיינו צריכים להגיע לבית החולים, ההורים שלי, שהם מאוד דביקים, ואני קצת קשה לי להבין אותם משום שאני לא הורה, וזה הגיוני אני חושב, היו חייבים ועדיין חייבים לבוא איתי שניהם וזה מובן וזה עזר, אין לי טענות לזה.

(29:02) אחר כך הייתי הולך לבית שמוגדר והייתי הולך עליו גם אם לא היינו בבית חולים באותו היום.

(29:10) הייתי אוכל צהריים, הייתי ישן, הייתי נח.

(29:17) הייתי חוזר אחר כך אם אני רוצה לבית השני כדי לראות את אמא שלי או את האחים שלי שהם בדרך כלל תמיד היו איתי ועטפו אותי והייתי צריך לבעוט אותם לפעמים של די, שקט, תפסיקו, חפרתם, די והאמת שזה לא הקשה עליי מהמם מהמם.

(29:45) טוב, אני לא נשארתי עוד עם השאלות, אין לי עוד מה להגיד.

(29:48) יש לך עוד משהו שאתה חושב שאתה…

(29:50) לאנשים ששומעים את זה?

(29:52) צמיחה ממשבר, כלים, מה שאתה רוצה להגיד לאומה.

(29:56) לאומה.

(30:00) יש לי עוד משהו להגיד שהוא בקשר…

(30:03) גישור שמסתכלים על זה…

(30:06) הוא תהליך טיפולי, די.

(30:09) הוא די תהליך טיפולי, לא?

(30:12) טוב, עכשיו באמת קלטו אותי פה עם שאלה.

(30:14) אוקיי.

(30:15) הוא תהליך טיפולי, ואת מטפלת.

(30:20) הגישור מבחינתי, תראה, אני לא יודע איפה אתה לוקח אותי, אבל אני אענה על זה.

(30:27) זה תהליך שהוא מורכב מכמה עולמות.

(30:29) הוא נולד מעולם המשפט.

(30:31) אכן הוא מאוד מוכר שם, הוא נולד במחלקה ליישוב סכסוכים בהאווארד.

(30:37) אבל ככל שחוקרים בו יותר, ואני משפטן במקור, אבל ככל שחוקרים בו יותר, אנחנו רואים שיש בו הרבה יותר היבטים שנחשבים לעולם הטיפול.

(30:47) אבל בטיפול, מבחינתי ההגדרה של טיפול זה בוא נחקור מהבן אדם למה הוא ככה, נחקור לו אחורה.

(30:54) ובקשור אנחנו לא הולכים אחורה, אנחנו הולכים קדימה.

(30:56) זאת אומרת, יש פה איזושהי אסכולה שלמה שהיא שעטנז, יש פה היבטים כלכליים, גיאוגרפיים, חינוכיים, בריאותיים, רגשיים, כלכליים, משפטיים, ביולוגיים, המון ביולוגיים.

(31:08) אז קשה לי להגיד שהגישור הוא טיפולי, כי יש לי המון הערכה לעולם הטיפול, ואני לא רוצה לקחת את המקום של אדם שלמד שבע שנים פסיכולוגיה, אני לא אגיד שאני ואוסים את אותו דבר.

(31:21) ואני רוצה להגיד שהוא משפטי, כי אני, יש לי פחות הערכה לעולם המשפט, ואני יודע שהגישור הוא לא משפטי.

(31:28) אז הוא איזשהו שעטנז שבעצם, מה שאני בניתי בשנת העבודה, שנבנתה פה בשנים, זה איזשהו חיבור של הכל, כשזה הבסיס, הוא לקחת את המשבר ולצמוח ממנו.

(31:41) והכלים האלה, בגלל זה אני חשוב בשיחה הזו, כי אני חושב שאם אדם מבוגר, שנמצא במקרת משבר, כל משבר, כל קונפליקט, זה יכול להיות בגירושין, זה יכול להיות בשותף עם העסק, הוא יבין שיש לו משבר והוא יבחר, כמו שאתה בחרת, לייצר את הקהילה, לייצר את המתינה, לייצר תמיכה, לייצר ידע.

(32:01) הוא יוכל מאוד לצמוח מתוך המקום הזה ויש לזה השלכות אדירות.

(32:06) אז זה הגישור מבחינתי וזה החיבור שלי כאן.

(32:08) אז אמרת נכון, לצמוח מתוך משבר.

(32:11) תודה שאמרתי נכון, אני מעריך את ה…

(32:14) אז אמרת את מה שרציתי שתגיד, משבר, כי יום אחד, באמת, סיפור אמיתי, באה אליי העובדת הסוציאלית של הבית חולים, שעזרה לנו עם כל העניין הזה, ואמרה לי, יש לנו פסיכולוג במחלקה, אני רוצה שתפגוש אותו.

(32:39) גלגלתי על העיניים, כמו שאני עושה מאוד מאוד טוב, ואמרתי לה, בטח, ברור, מחר.

(32:47) היא הכריחה אותי, ואז חשבתי לעצמי, איך אני אצליח להתמודד עם זה, והאם יעזור לי לדבר עם בן אדם שלא מכיר אותי להתמודד עם זה.

(33:04) והאמת, אני עד עכשיו לא סגור.

(33:07) כמה זה עזר לי, אבל אני יודע, בגלל ידע שלי בתחום, בגלל אמא שלי, כמה זה חשוב.

(33:17) היות ואתה לא מבין את זה עד הסוף, אתה מודע להשפעות של זה.

(33:23) ואני הייתי מכריח את עצמי, ממש ככה, בעצבים, לשבת שעה בשבוע, ולקטר.

(33:33) באיזשהו מקום זה מאוד עזר לי, כי הקיטורים יצאו על מישהו שלא הכיר אותי לפני, שמע עליי רק מסיפורים שלי, מנקודת המבט שלי.

(33:47) והאמת שאף אחד שלא חווה את זה לא באמת יכול להבין אותך.

(33:52) אני עכשיו הייתי בלוס אנג’לס.

(33:55) בטיול של עמותת גדולים מהחיים עם 35 ילדים מחלימים.

(34:04) אוטובוס מסורתנים.

(34:07) כזה.

(34:09) קודם כל, כל הבדיחות השחורות שרצות בעולם, סופרו שם, אין…

(34:17) כל הילדים שטסו לטיול הזה כבר הבינו שזאת הדרך להתמודד.

(34:22) ושאתה מדבר עם מישהו שעבר את זה, גם אם זאת לא אותה מחלה וגם אם הוא לא בגיל שלך, יש לכם קשר שאתה לא תוכל ליצור עם אף בן אדם אחר, כי עברתם את אותה טלטלה נפשית פיזית הזאת.

(34:38) ואני יכול להגיד לך שאני התחברתי בטיול הזה לאנשים בני 21.

(34:45) ולאנשים בני 12 שהיו איתי בטיול, שזה מוזר שאתה חושב על זה, אבל גם המדריכים של הטיול וגם חלק מהצוות מ-LA Family, כאילו המשפחות המארחות בלוס אנג’לס, גם הם היו מחלימים בעברם.

(35:05) והיה להם כל כך חשוב לעזור לעמותה ולילדים, שהם נשארו בעמותה בתור מדריכים, וכשאתה מדבר עם בן אדם שחווה את זה, אתה מצליח להגיע לשורש ולחלוק חוויות באמת.

(35:19) ואתה יכול להסביר לו והוא יבין, כי זר לא יבין זאת, ושלא יבין גם.

(35:25) אני אתן את השנקל שלי במקום הזה, כי דיברת על ללכת לפסיכולוג כילד, אני זוכר שבגיל שלך שלחו אותי, ואני סיפרתי לפסיכולוג.

(35:34) שאני רוצה להיות רואיזם.

(35:37) אמרתי לו, כן, אני החלום שלי, עכשיו בראש שלי, אני ניחנתי בכלל להיות רמטכ”ל.

(35:41) ואני קשקשתי לו, מה זה קשקשתי לו?

(35:45) והוא אמר שהכל בסדר, שבפנים היה המון שחור.

(35:48) המון שחור, ואני היום מצטער על זה.

(35:50) יש לי ההבנה הזאת שיש לך כילד, שללכת ולהוציא ולדבר ולשפוך את הדבר הזה, זה מה שאני מאוד מצטער שלא עשיתי.

(35:59) אני חושב שזה היה חוסך לי הרבה קושי.

(36:03) מצד שני, אני נבניתי מהקשיים.

(36:07) אז ככה אני ככה לפחות, אני מספר לעצמי גם כן את הסיפור, חיים זה גם כן, אבל ללכת לטיפול בשם מישהו שאתה יכול לדבר איתו, זאת אומרת, לכל תהליך שאני מלווה אותו, רואים שזה מדהים.

(36:24) ותנו לאנשי הטיפול לעשות את עבודתם.

(36:31) אני מסכם?

(36:33) אתה מוזמן.

(36:34) נכון?

(36:34) יאללה, הגענו לסיכום.

(36:36) טוב, עומר.

(36:39) לא, מה, גם אחרי שאתה רוצה לעשות אותי?

(36:42) כן, מה אני?

(36:42) 100% נאות עכשיו?

(36:44) וואו, יש הטבות?

(36:45) האמת שיש.

(36:46) אז עומר.

(36:47) כן.

(36:48) אני חושב שזו הייתה אחת השיחות ה…

(36:51) הבאמת החשובות והמעצימות שעשינו כאן ואני עושה הרבה שיחות שכאלה אבל אני באמת חושב שפה יש פה זווית שאני באמת מזמין את ההורים גם להשמיע את הפרק הזה לילדים גם לילדים שמחלימים גם לילדים שההורים שלהם התגרשו אני חושב שאתה מופת ודוגמה ואני מאחל לך שתמשיך לעשות כזה טוב ושתזכור את כל הידע שצברת, ושלא תתפוס תחת.

(37:21) אל תתפוס תחת, כי זה בדיוק הצניעות הזאתי, וההבנה הזאתי שלך, והרגישות הזאתי, זה בדיוק מה שיהפוך אותך לאדם מהמם שאתה.

(37:29) וכל הכבוד לך, ותודה ששיתפת.

(37:32) תודה לך.

(37:34) ותודה לשרון קניאל, שפה אחראית על הכל.

(37:38) תודה ליעל, שהביאה פה את עומר ולא הפריעה לנו.

(37:42) לא מוכן להפריע קצת.

(37:43) בוא נאריך את זה.

(37:44) אנחנו אוהבים אותה, אז אנחנו ניתן לה בכל מקרה, ולעומר יוסף, תצליח ותהיה בריא, ולכל המאזינים, שתפו את זה, אני חושב שיש פה הרבה ערך לתת לאנשים, להתראות.